תודה נצחית לסופר הישראלי האמיץ והמעולה, יגאל צור, על ספרו 'אבודה'. בספרו הוא זועק את שואת "ילדי האבק".
הקמבודים המציאו את השם "ילדי האבק". זהו כינוי לאותם ילדות, ילדים, נערות, נערים, שנמכרים לתעשיית התיירות האכזרית ביותר בעולם, בתאילנד ובקמבודיה, בעוד ישראלים מנוולים, מחזקים את ידי עוברי העבירות החמורות האלה, בעקיפין ובישירות, כתיירים פעילים ונלהבים בארצות תועבה וזימה נוראה זו.
מדובר על מאות אלפים של ילדות וילדים. לא רק ילדות תאילנדיות וקמבודיות, אלא ויטנאמיות שנחטפות מהכפרים, כמו גם מהשבטים של דרום סין. זו שואת ילדי אסיה.
עשרות בודדות של אנשים פועלים בדבקות, תוך סכנת חיים ממשית, כדי להציל בנות ובנים מהמוות האיטי בייסורי גוף ונפש שלהם. זאת תעשיה ענקית, שעשרות אלפים מעורבים בה. המשטרה והממשלה והאזרחים בארצות הם שותפים מלאים בכלכלת תיירות הרשע הזו.
האנושות שוב מוכיחה כמה רוע היא יכולה לייצר. הישראלים שבוחרים לקחת חלק ישיר או עקיף בשואת ילדי תאילנד וקמבודיה וסין, הם הפסולת האנושית הגרועה ביותר. ישראלים נוהרים לתעשיית הבשר והתאוות הזו, יחד עם נבלות ממדינות ערב ומנסיכויות המפרץ, יפנים, רוסים, אוקראינים, גרמנים, אירופים ואפילו מסין עצמה.
תאילנד היא גהנום
אנו מדברים כאן על שואה לכל דבר ועניין. זו תעשיה של מוות בייסורים, ומערכת כלכלית משומנת היטב שמגלגלת הרבה מאוד מיליוני דולרים בשנה. לא פחות מסחר בנשק. זהו סחר בילדות ובילדים. מחשמלים אותם, מסממים אותם, משפילים ומבזים אותם בכל מיני זוועות וסטיות מהגיהינום. תאילנד אינה גן עדן. תאילנד היא גיהינום. קמבודיה אינה גן עדן. קמבודיה היא גיהינום. אסור להתפתות למראות ונופים ציוריים במחיר הנורא של אובדן צלם אדם וקורבנות אדם.
קודם לכל, פרס ישראל לספרות מגיע ליגאל צור, על ספרו 'אבודה', בו הוא מתגייס להצפת השואה של ילדי אסיה, באופן שאינו מותיר כל ספק בלב הקורא, שמדובר ברוע בממדים מפלצתיים, המקומם כל לב אנושי חי ובריא. יגאל צור נוקם ברשעים ובכל המושחתים שנוטלים חלק בתיירות זוועה זו, באמצעים ספרותיים מהמעולים שניתן לגייס. זהו רומן מתח, אך יותר מכך, זו ספרות מחאה המזעזעת כל אדם ובכך היא אינה רק אמנות, אלא זעקה נוראה מאין כמוה.
יותר מכך, חובת הצלת חיי הילדים, ילדי האבק, מוטלת על כל אחד ואחת מאיתנו, כיהודים ניצולי שואה, בעוד ניצולי השואה חיים בינינו, ביניהם כאלה שהיו ילדות וילדים, נערות ונערים, בזמן השואה.
זוהי חובה אנושית, אישית, משפחתית, זוגית, של כל רווק ורווקה, הורה ושאינו הורה, יהודי ולא יהודי, להחרים את המדינות העוסקות בתעשיית תאוות הבשרים הנוראה הזו. עלינו להחרים את תאילנד ואת קמבודיה כיעדי תיירות, ולנקוט בכל האמצעים בידינו, לנתק כל קשר עם מדינות אלה, עד שתופסק שואת הילדים.
בשנת 2000 נחתם פרוטוקול בינלאומי למניעה ומיגור של הסחר בבני אדם, ובייחוד נשים וילדים. פרוטוקול זה משלים את האמנה הבינלאומית נגד הפשע המאורגן הבינלאומי. המדינות החתומות על פרוטוקול זה התחייבו לפעול למען מטרות אלו מתוך הכרה בכך שמדובר בפשעים שהיקפם גדול יותר מהפעילות במדינה זו או אחרת ולשם כך נדרשים מאמצים משולבים.
זו צריכה להיות גולת הכותרת של ארגוני זכויות האדם, קודם לכל בישראל, ובכל העולם. זה צריך להיות עיקר עיסוקו של האו"ם ושל ארצות הברית ובני בריתה. יותר מכל, זו חייבת להיות עיקר השליחות הבינלאומית של מדינת ישראל.
זוהי חובה לאומית, ציבורית, קהילתית, של מדינת ישראל, וכל מדינה שממנה יוצאת תיירות מפלצתית למדינות אסיה, להכריז מלחמה בכל האמצעים, נגד תעשיית הרשע הזו, ולהביא בחשבון חיסול ממוקד של העוסקים בה, תוך העמדת עונש מוות לסוחרים ולמשתמשים כאחד. האינטרפול ומשטרות לאומיות של מדינות העולם החופשי, חייבות לעשות יד אחת ולהביא, גם באמצעים צבאיים, ולא רק כלכליים ומדיניים, להכחדת התעשיה התיירותית המפלצתית, שהיא לא אחרת מאשר מגיפה עולמית ורצח עם, כי זו אינה רק שואת ילדי אסיה, אלא שואת ילדי העולם.