עיר עוטפת אור

אחד הרופאים הידועים ביותר בלוס אנג׳לס משיב לאבי שיצטרף אלינו להרמת כוסית לכבוד יום ירושלים ויובל לשחרורה ואחודה של בירת ישראל, ומוסיף: ״אני בהחלט ציוני״. אני ספק שהוא יודע שהשנה אנחנו מציינים 120 שנים לקונגרס הציוני הראשון, 100 שנים להצהרת בלפור ו-70 שנים להחלטת החלוקה שהקדימה את הכרזת העצמאות. אך אין ספק שאם ישאל ״מדוע הרמת הכוסית דוקא ב-24 במאי,״ הוא לא ידע לענות (הסיבה היא אינה קשורה לחודש מאי כלל ועיקר כי אם לתאריך העברי, כ״ח באייר.) ניחא, לפחות יזכור את הרמת הכוסית. רופא אמריקני, איני יודע אפילו אם הוא יהודי, אך חשוב היה לו לציין שייכות, ועל כך יבורך. בתחילה הייתי גאה מאוד על התשובה, אך עד מהרה התחלתי להרהר: מדוע צריך לציין דבר שכזה, מדוע זה חשוב לדעת? עצם העובדה שהוא חש צורך להראות קרבה ושייכות מצביעה, היום יותר מתמיד, על כך שאנו חיים בזמן גורלי, הרה אסון, הדומה כנראה לשנות השלושים של המאה שעברה. האם אנחנו לא קיימים בזכות? האם אנחנו צריכים להצדיק כל פעם מחדש את עצם היותנו מדינה ריבונית בארצנו? האם יהודי חובש כיפה או בחורה צעירה עם תליון מגן דוד על צוארה או אב עם ילדיו הצעירים צריכים לפחד ללכת בראש זקוף ברחוב בשכונת פיקו-רוברטסון כאן בלוס אנג׳לס או לסוע ברכבת התחתית בפריז או בלונדון? האם אנחנו צריכים לחשוש כל פעם שאנחנו אומרים מילה בעברית (״שלום!״) שמא מישהו שישמע זאת לא יאהב את ששומעות אוזניו והוא יתנפל עלינו להכותנו? האנטישמיות פרצה מחדש בכל עוז, והאש אחזה בכל חלקה, אש עזה, אש של שנאה תהומית שלהבותיה מזנקות אל על וחונקות-שורפות את כל שבא בדרכן. מזמן כבר השתנה השיח הציבורי. תרמו (וממשיכים לתרום) לכך רבות אלמנטים מתוך העם היהודי והישראלי, והוסיפה לכך תנועת החרם שהייתה כחומר לקיח בשדה קוצים בחום היום באמצע קיץ יבש במיוחד. כל שצריך היה גפרור שיוצת, ועתה כבר לא ניתן להשתלט על האימה. ישנם החושבים שידינו על העליונה במאבק נגד תנועת החרם, אך הנזק נגרם כבר. לא נזק כלכלי משמעותי, כי אם נזק תדמיתי. השיח השתנה. תדמיתה של מדינת ישראל הושחתה לבלי הכיר.