בשיח המערבי כיום, כיבוש הוא פשע. פלישה לטריטוריה זרה והחלת שלטון כפוי על ילידיה. האיסלאם מכיר את השיטה, כך הפך לדת השנייה בעולם. מעמדם החוקי של היהודים בארצות האיסלאם היה של בני חסות (ד'ימים) כנועים וכבושים. בירדן לא מדברים על "כיבוש", למרות ש-80% מהפלשתינים נשלטים בידי מיעוט האשמי שהגיע מחצי האי ערב. גם בסוריה לא דיברו על כיבוש, למרות שמיעוט עלאווי שלט ברוב סוני ובעדות נוספות.
רק כלפי ישראל מופעלת חרב ה"כיבוש"; לא משנה מה תעשה, היא תמיד תכוּנה "כובשת". בקיץ 2005 נסוגה ישראל מרצועת עזה. כשהתברר שהעזתים בחרו בחמאס והחלו לאגור נשק, נאלצה ישראל לפקח במשורה על מעבר הסחורות. די בזה לשכנע את העולם שאנחנו עדיין כובשים. הרשות הפלשתינית מקיימת ממשלה והמנון ודגל ופרלמנט ותקציבים. קיימת הגבלת תנועה, אבל היא קשורה לדרישות הביטחוניות שהפלשתינים אחראים להחרפתן. בכל מקרה, נוכחותנו שם אינה דומה ל"כיבוש" שקדם להסכמי אוסלו.
גם בגבולות ישראל הקטנה, ערביי ישראל הנהנים מזכויות אזרח שוות, תופסים את מעמדם כחיים תחת כיבוש. מסמך החזון של ועדת המעקב של ערביי ישראל רואה בישראל פרי מזימה קולוניאליסטית שכפתה עליהם אזרחות במדינה היהודית. הם אינם מזדהים עם סמליה ולא עם האתוס הלאומי שלה, ולמרות זכות הבחירה לכנסת, מבחינתם הם חיים תחת כיבוש.
אצלנו מדברים על הכיבוש כמונח ברור, הצד השני מרחיב את המושג אד־אבסורדום: כל שליטה של מי שאינו מוסלמי על מוסלמים היא חרפה. האיסלאם גוזר זאת מתפיסתו העצמית כעליון על שאר הדתות והאומות, אבל העולם חושב שמדובר במאבק נגד ה"כיבוש". עצם קיומה של מדינה יהודית במזרח התיכון הוא אצבע בעיני האיסלאם ועמי ערב. זוכרים את השכונה בתל אביב, שחיפשנו מנהיג ערבי שיכריז על זכותנו (לכל הפחות) עליה? אפילו היו מיליוני היהודים מרוכזים בשכונה הזאת, הייתה מוגדרת כנתונה תחת "כיבוש".
כשאבו מאזן אומר "שלום של אמיצים" או "שלום צודק" הוא לא מדבר על ה"כיבוש" של 1967. נסו למצוא מנהיג ערבי המוכן להצהיר שה"כיבוש" החל אז. הרוב יאמרו שהתחיל ב-1948 עם הקמת ישראל, והשאר ידברו על סוף מלחה"ע הראשונה ואפילו ראשית העליות הציוניות. הקשיבו לנאומים, לספרי הלימוד, לתקשורת, למטיפים במסגדים, קראו את אמנת חמאס, אמנת פתח ומסמך החזון של ערביי ישראל: "שלום צודק" הוא מחיקתה של ישראל מהמפה בדרך זו או אחרת. זה הצדק היחיד עבורם.