בן עמי פכטר נתן את הפקודה לצאת מנהריה ליחיעם ב-27 במארס. בשעה 2 אחרי הצהריים, במשוריין פורץ-המחסומים, שנע בראש, ישבו מפקד השיירה, איתן זייץ, ושלושה עשר לוחמים. אחרי המשוריין הראשון הזה נסע טנדר משוריין עם שישה לוחמים, אחריו שלוש משאיות, שתאי הנהגים שלהן שוריינו, ומשוריין נוסף, בפיקודו של יהודה רשף,¹ עם חמישה לוחמים ותשעה עשר חברי קיבוץ יחיעם, ובמאסף נסע אוטובוס משוריין, ובו שלושים ותשעה לוחמים בפיקוד משה שיינרמן. בשיירה הזאת נסעו רוב אנשי הכוח הנייד של הגליל המערבי, והם נשאו את רוב הנשק של אנשי גדוד 21 שחנו באזור.² בן עמי פכטר נולד בוורשה בשנת 1919. אביו עלה לארץ ישראל כחלוץ, אחת עשרה שנים לפני הולדת בנו, והתיישב בסג'רה. מספר שודדים תקפו אותו, הוא הרג אחד מהם, וחזר לפולין מחשש נקמת דם. כשהיה בן עמי תינוק, הואשם אביו בשיתוף פעולה עם שלטונות הכיבוש הגרמניים (בימי מלחמת-העולם הראשונה), נאסר ומת בכלא, בגיל שלושים וחמש. האם, יהודית פכטר, עלתה עם בנה לארץ ישראל. בן עמי למד בבית-החינוך לילדי העובדים בתל אביב, ואחד ממוריו היה אביו החורג. בן עמי היה חבר בתנועת "מחנות העולים", אחר כך למד בבית הספר האזורי בגבעת השלושה ובבית הספר החקלאי "כדורי". לארגון ה"הגנה" הצטרף עוד בהיותו תלמיד. בגיל תשע עשרה הצטרף ל"הכשרה" בדגניה א', ובאותה שנה (1938) עלה עם חבריו בעליה ליסוד חניתה. ב-1939 סיים קורס מפקדי כיתות וב-1941 קורס מפקדי מחלקות, והיה למא"ז חניתה ומפקד חבל מצובה, חניתה ואילון. בגיל עשרים ושש ריכז את ועדת הביטחון של חבר הקבוצות, אחר-כך פיקד על חבל נהריה ועל נפת זבולון – שבה נכללו קריות מפרץ חיפה והגליל המערבי, וכשהוקמה חטיבת "לבנוני" קיבל את הפיקוד על גדוד 21. לא הזדמן לו לרכוש ניסיון מבצעי דומה לזה של לוחמי הפו"ש והפלמ"ח, או של חיילי הצבא הבריטי. ב-1942 פיקד על טיול למצדה של חברי תנועת הנוער "גורדוניה". שני שודדים ערבים ירו על המטיילים, הרגו נערה ופצעו נער. השודדים דרשו כסף מהמטיילים, שהיו מפוזרים בטור ארוך. בן עמי חזר מראש הטור למקום התקרית ונשא ונתן עם השודדים. בידו היה אקדח, הנשק היחיד של המטיילים. המטיילים כונסו אל מסתור, הכסף הובא לתלולית שבין שני הצדדים, השודדים לקחו אותו והסתלקו. ועדת חקירה מטעם ה"הגנה" לא מצאה פגם בהתנהגותו של בן עמי, ואיתמר בן-ברק סיפר אחר-כך: "בן עמי היה שבע רצון מאוד מהבירור שהיה לו." בן עמי פכטר היה יפה תואר, פולמוסן מבריק ובעל כושר מנהיגות. חבריו העריצוהו ונשים אהבוהו. אחדים ממכריו ציינו את חסרונותיו: שחצנות וחוסר יסודיות. כמה שירים שכתב בנעוריו כמו ניבאו את סופו. הרי שניים מהם: ואולי להסתער באחת, להעפיל בלי מבט אל החומה אל על – ולהתנפץ וחסל. מאה אנשים חמושים יצאו לקרב, והביטו, ראו, מהם איש לא שב! הכהו עיניכם מראות? הטחו אוזניכם משמוע? מי יציל שם הבן התם לגווע? ותשובה אין. רק בחוץ אנשים, תותחים, יורים ויורים. ובבית נקוב כדורים ופצצות יושבת אם את בנה לבכות. מאה אנשים יצאו לקרב והביטו, ראו, מהם איש לא שב.³

הכביש ליחיעם היה המפותל שבכבישי ארץ ישראל (כשנסלל, שיחדו בעלי האדמות שבדרך את פקידי השלטון וחלקותיהם נעקפו). בגלל הפיתולים לא ראו הנוסעים בשיירת שבע המכוניות את הדרך לפניהם, ושיחי פטל סבוכים ועצים הסתירו את שולי הכביש. השיירה עברה את הכפרים אום אל-פרג', א-תל וא-נהר. פלאחים ורועים כמעט לא נראו בכפרים ובשדות; כל תושבי הכפרים גויסו למארב.⁴ בשעה שתיים ועשרים אחרי הצהריים נתקלה השיירה במחסום אבנים ליד כברי, סמוך לבית-הקברות של הכפר. ראובן ויצ'ריבר הפעיל את מפנה-המחסומים. אש נורתה ממארב. תחת מטר יריות נפרצו כל ששת המחסומים. ליד המחסום השלישי חדרו כדורים למשוריין. ומפקד השיירה, איתן זייץ, נהרג. מנחם (חמלה) שבט⁵ תפס את הפיקוד. ויצ'ריבר נפגע בכתפו, איבד דם אך המשיך לנהוג. מכשיר- הקשר נפגע ולא היה קשר בין המשוריין הפורץ ובין האוטובוס המשוריין שנסע במאסף. כדור נוסף פגע בויצ'ריבר: ככוחותיו האחרונים הביא את המשוריין הפורץ אל היעד. במשוריין זה, היחיד שהגיע ליחיעם, ישבו ארבעה עשר לוחמים.⁶ הם לא ניסו לוודא מה עלה בגורל נוסעי המכוניות האחרות ולא ניסו לתקוף את מתקיפיהם. בטנדר המשוריין, שנסע אחרי המשוריין הפורץ, נהג בן- עמי פכטר. כשהחל הקרב הפנה פכטר את ראשו כדי להורות לחוליית המקלע לפתוח באש, ואיבד את השליטה על ההגה. הטנדר התהפך, אך איש מנוסעיו לא נפגע. בן עמי פכטר פקד על חמשת נוסעי הטנדר להיכנס למבנה, שעמד בצד הכביש, ולהתבצר בו. בדרך אל המבנה נהרג אחד מהם. ובן עמי פכטר נפצע וחדל לתפקד. מרדכי רון (רוזנברג), נער בן שש עשרה, התחמק מהיריות, הסתתר בשדות ארבעים ושתיים שעות והגיע לנהריה כעבור יומיים. שלושת הלוחמים האחרים לא נטשו את מפקדם הפצוע, הסתתרו בקפל קרקע, הדפו התקפות והחזיקו מעמד כל הלילה, בתקווה שבבוקר יבואו חבריהם לחלצם. בבוקר (יום א', 28 במארס) ראו אותם הערבים. הארבעה התבצרו בעמדה טבעית, במרחק שישה קילומטרים מכברי. שלושים ערבים חמושים תקפו אותם. בחילופי היריות נהרגו חמישה מהתוקפים ושלושה נפצעו. אחד הלוחמים פתח נצרה של רימון כדי להשליכו על התוקפים, אבל קרה וכדור פגע ברימון, הוא התפוצץ וכל הארבעה נהרגו. הבריטים הביאו את גופותיהם לנהריה. הגופות היו מלאות רסיסי רימון וכף ידו של אחד מהם הייתה קטועה. הערבים העידו שהארבעה נלחמו בגבורה עד הרגע האחרון.⁷ את גזר-הדין של השיירה חרצה המשאית השלישית בשורה, שנשאה את הגשר הנייד. שני נהגי המשאית הזאת נהרגו, היא התהפכה והכביש נחסם. אף שהמחסומים נפרצו, לא יכלו המכוניות להתקדם, וגם לא יכלו לשוב לאחור בכביש הצר והמפותל. התוקפים התקרבו אל המכוניות הלכודות, זרקו עליהן רימונים וירו לתוך חרכי הירי. מכל המפקדים נשאר בכושר רק יהודה רשף. הוא פיקד על המשוריין שאחיו, יהושע רשף, נהג בו. יהודה רשף הורה לפקודיו – חמישה לוחמים ותשעה עשר אזרחים – לירות מכל הכלים. הכוונת של המקלע נפגעה מכדור וחדרה לעינו של המקלען, משה הורנשטיין, אך הוא המשיך לירות. משוריין זה, המעוז היחיד של השיירה, קלט את הנהגים שנמלטו מהמשאית שלפניו ומהמשאית שאחריו. התוקפים לא העזו להתקרב אליו.⁹ את הכוח העיקרי של השיירה נשא האוטובוס המשוריין שנסע במאסף. לפני שיצאה השיירה לדרך נאמר ללוחמים: אם ייתקלו במארב, תיצמדנה המכוניות האחרות לשוליים הימניים של הכביש והאוטובוס יתקדם לראש הטור כדי לחסל את האויב. מפקד האוטובוס, משה שיינרמן, הורה לנהג להתקדם, אך כשהגיע אל המשאית ההפוכה הורה לו לחזור בנסיעה לאחור. תוך כדי נסיעה נהרגו הנהג ונהג העזר. אחד החיילים תפס בהגה וייצב את המכונית, אבל המנוע כבה.⁹ במשוריין פקד יהודה רשף על אחיו להתקרב אל האוטובוס. יהושע רשף ניצל פניה לדרך צדדית, הפנה את המשוריין לאחור והביא אותו סמוך לאוטובוס. אחר-כך סיפר יהודה רשף כי הוא הציע לשיינרמן, מבעד לאשנבי המשוריינים, ששניהם יוציאו את האנשים מן המכוניות, ישתלטו על טחנת קמח סמוכה ויתבצרו בה. "תפסיק לדבר שטויות!" ענה לו שיינרמן. "אני אחזיק מעמד. חזור לנהריה והזעק עזרה." שיינרמן היה סגן מפקד הפלוגה. כשהתארגנה השיירה מונה לסגנו של זייץ. שניהם לא ידעו שזייץ נהרג, אבל מאחר שהוא לא היה לידם, נחשב שיינרמן למפקד בפועל. רשף ציית לפקודה והורה לאחיו לנסוע לנהריה. אחרי קילומטר אחד נתקל המשוריין במחסומים על הכביש ופרץ שניים מהם. כשניסה לפרוץ את השלישי, סמוך לכפר א-נהר, התהפך. יהודה רשף שלח את פקודיו לתפוס עמדות על אחת הגבעות ויחד עם אחיו חיפה עליהם ביריות מהמקלע. שני פצועים נשארו במשוריין. התוקפים התקדמו אליו תוך כדי יריות. האחים רשף הוציאו את הפצועים, נשאו אותם ורצו אל הגבעה. רק שלושה אנשים חיכו להם על הגבעה. כל האחרים – לרבות מפקד מחלקה שהצטרף לנסיעה כטרמפיסט ושנתקף בהלם – התקדמו לכיוון נהריה, בלי להתעכב. השבעה– שניים מהם פצועים – הלכו ברגל לנהריה. פלאחים ניסו לחסום את דרכם והחליפו אתם יריות. יהודה רשף הרג אחד מהפלאחים, החזיר את חבריו מזרחה, אל מקום ההיתקלות, הסתירם בתוך סבך הצמחייה באחד מערוצי נחל הגעתון והורה להם לחכות עד החשכה. לבדו התקרב אל המכוניות שעל הכביש, וראה, כדבריו, "שאין מה לעשות." בלילה הגיעו השבעה ברגל לנהריה.¹⁰ אש חזקה נורתה על האוטובוס המשוריין שנשאר על הכביש. משה שיינרמן ואחותו עליזה – שנסעה ליחיעם להחליף את האלחוטאית – היו בין ההרוגים הראשונים. לוחמים אחדים יצאו מן האוטובוס. רובם נפגעו מיד, האחרים המשיכו להילחם. הערבים הציעו להם להיכנע, אך הם סירבו. כשהציתו הערבים את האוטובוס חמקו הניצולים בחסות העשן. מכל שלושים ותשעה נוסעי האוטובוס ניצלו רק ארבעה, שהגיעו, כל אחד בכוחות עצמו, ליחיעם ולמצובה.¹¹ מחמוד אל-קניש, מפקד הפלוגה העבר-ירדנית¹² שתקפה את השיירה, דיווח למפקדיו ששלושה מחייליו נהרגו ושישה נפצעו. השלל: משאית משוריינת. המסקנות: "האש מרחוק אינה משפיעה על המשוריינים של היהודים. לאש מהמשוריינים שלהם יש השפעה רבה על חיילינו. לעומת זאת אש שלנו מקרוב, ובמיוחד ממרחק שני מטרים, משפיעה מאוד, מפני שהיהודים אינם יכולים להשתמש בנשק שלהם. הרובים שלהם בזווית מתה בהתאם למשוריינים שלהם."¹³ בדוח הבריטי כתוב: מאתיים וחמישים ערבים תקפו את השיירה היהודית, ושישה מהם נהרגו.¹⁴

חטיבת "כרמלי", גדוד 21 ואנשי הגליל המערבי לא תרגלו הגנה על שיירה מותקפת, על-אף פקודות הקבע בנוהל הוצאת שיירות, שפורסמו בתחילת המלחמה. כשהותקפה השיירה, שהו רוב המפקדים הבכירים של החטיבה בקיבוץ כפר המכבי, בהדגמת ירי ה דווידקה . רץ על אופנוע הביא לכפר המכבי את הידיעה על הקרב המתחולל ליד כברי. סגן מפקד גדוד 21, צבי בן-ארי, מיהר אל מטה הגדוד בקריית חיים, אך לא היה לאל ידו לעשות דבר להצלת מפקדו ופקודיו.¹⁵ ידיעות מדויקות לא הגיעו מהשיירה, מפני שמכשירי-הקשר שלה נפגעו. ראשונים ידעו על האסון חברי קיבוץ מצובה, שראו את המתרחש ממרחק חמישה קילומטרים. האלחוטאי, שמשון כוכבי, שלח ממצובה מברק בהול למפקדת החבל שבנהריה. מפקד החבל, יצחק אבני, לא היה במפקדה (הוא שהה כאמור בקיבוץ אילון). ולא היה מי שיחליט ויפקד. אנשי פורץ המחסומים, שהגיעו ליחיעם, לא ידעו מה קורה לחבריהם שנשארו ליד כברי.¹⁶ למפקדת חטיבת "כרמלי" בחיפה לא הגיעו ידיעות מדויקות. מטוסי שירות האוויר המעטים טסו ביום ההוא בגזרה של שיירת נבי דניאל מדרום לבית לחם (ראה להלן). מפקדת חטיבת "כרמלי" לא שלחה תגבורת לשיירת יחיעם דרך הים, ולא הורתה באלחוט ליחידות החי"ש והפלמ"ח, שחנו בקיבוצי הגליל המערבי, לצאת לעזרתה. יצחק אבני טלפן מאלון לנהריה. בחדר-המפקדה ישבו חיים שדמי וקצין הנוטרים, ישראל קרסנסקי. שלושתם החליטו לבקש עזרה מהבריטים. אחרי ארבעים וחמש דקות של ניסיונות התקשרות כושלים דיבר שדמי עם מפקד משטרת עכו, היינץ (בשעה שלוש וחצי אחרי הצהריים) שהבטיח לו לשלוח אנשי-צבא לכברי. ממייג'ור בריטי, מפקד יחידת התותחנים, שבילה את שעות חופשתו בנהריה, ביקש שדמי לחזור לבסיסו ולשלוח אנשים לעזרה. בשעה 4:30 אחרי הצהריים התקדמה יחידה צבאית בריטית לכיוון כברי והפגיזה את הכפר בתותחים. אנשי היחידה לא העזו להתקרב לכפר, וכשירדה החשיכה, נטשו את השטח. חוליות ממצובה, שיצאו בלילה לחפש ניצולים, לא הצליחו להגיע עד מקום ההיתקלות.¹⁷ בשעה 5:30 לפנות בוקר ביקש שדמי מהיינץ לשלוח אנשים לחפש פצועים. יחידה צבאית בריטית יצאה למקום האסון יחד עם שדמי ועם אנשי המשטרה, הקצין גולד והסמל פול. גולד ופול סיפקו לשדמי, תמורת תשלום, מידע על מה שהתרחש. "הם הביעו התמרמרות על התארגנות השיירה, וגם על יציאתה בכלל," דיווח שדמי. מראה הגוויות המחוללות זעזע את החיילים הבריטים הצעירים והם לא אספו אותן: גולד ופול אספו את הגוויות והביאון לנהריה. גופות בן-עמי פכטר ואנשיו לא היו ביניהן: גולד שלח שלושה רועים מהכפר מזרעה לחפשן. הרועים הביאו את ארבע הגופות וגולד הביא עוד חמש. בדוח שקיבל ראש הש"י איסר בארי כתוב: "גולד ראוי להערכה על נאמנותו."¹⁸ ביום ראשון בבוקר הובאו הגופות לנהריה. הבריטים סיפרו שאחדים מההרוגים מתו או הומתו זמן קצר לפני שהגיעו אליהם.¹⁹ מבין שמונים ותשעה אנשי השיירה נהרגו ארבעים ושבעה ונפצעו שבעה. רוב ההרוגים היו אנשי האוטובוס המשוריין (שלושים וחמישה). כן נהרגו חמישה מששת האנשים שנסעו בטנדר המג"ד. מנוסעי המכוניות האחרות ניצלו אלה שהצטרפו למשוריין של יהודה רשף: שניים שהצטרפו לאוטובוס נהרגו. רוב הנשק של קיבוצי הגליל וכמה מחברי הקיבוצים היו בשיירה. הקיבוצים לא הכינו יחידות חילוץ ולא קיבלו פקודה לצאת לעזרה. הדרכים היו מלאות ערבים חמושים, ומפקדי היחידות חששו להוציא כוחות מהקיבוצים. אפיק נחל כזיב היה מלא מים והיה קשה לצלוח אותו. יחידה שיצאה ממצובה במשאית לכיוון כברי הותקפה וחזרה לקיבוץ, ואז ירו על הקיבוץ. הערבים. ניסיון נוסף לבוא לעזרת השיירה לא היה.²⁰ קצין המבצעים של חטיבת "כרמלי", דב צסיס, שמונה למפקד גדוד 21 במקום בן עמי פכטר, בא לנהריה במוצאי שבת בדרך הים, ואתו יחידה קטנה מגדוד 22. תגבורת ליחידה זו הגיעה לנהריה אחרי ימים אחדים. אחרי התייעצות טלפונית עם משה כרמל החליט צסיס לקבור את החללים בנהריה, ולא להביא ללוויה את בני משפחותיהם.²¹ בדוח ששלח לפיקוד העליון כתב כרמל: "האויב לא חסם במידה יעילה את הכביש במחסומים, והייתה אפשרות לפרוץ ולעבור אותם. לעומת זאת ריכז (האויב) אש חזקה ומכוונת לשיירה, והצליח... לבלום אותה, אך לא לחסום ביעילות את דרך הנסיגה של המאסף. תושבי הכפר הערבי א-נהר וחלק מהכנופיה של שישאקלי חסמו את הכביש, כדי למנוע נסיגה, ותפסו את מחנה הצבא העזוב שמצפון לנהריה. כן שוטטו כפריים מזוינים בשטח, תרו אחר פליטים ופתחו באש במקרים רבים, אך המאסף²² של השיירה הצליח לסגת ולהגיע לנהריה... המארב תוכנן היטב. השיירה הופתעה ממכת אש פתאומית. הדרכים להגשת התגבורת ולנסיגה נחסמו. אזעקת בני הכפרים וניצולם נעשו במהירות וביעילות. המקום שנבחר למארב (כביש מתפתל בין מטעים וגדרות סבוכים) אִפשר הקמת עמדות מוסתרות ותפיסת עמדות על-ידי מגני השיירה. עמדות הרובאים הוצבו בשטח מתאים בין אבני בית-הקברות. המקלעים רוכזו על הגבעות במרחק גדול יותר מהכביש. האויב חשש להסתער על השיירה גם אחרי שרוב מגניה נהרגו."²³

בקרב שיירת יחיעם התגלתה עוצמתה והתגלו חולשותיו של היישוב העברי: העזה ונכונות להסתכן של הלוחמים, ותפקוד לקוי של המפקדות – החטיבתית והגדודית – ושל המפקדים, בכל הנוגע לתכנון, לשימוש במידע ולהתנהגות בקרב. ההערכה שקיומם של היישובים תלוי בשיירה הייתה מוטעית: ארגון השיירה ואבטחתה היו לקויים ומנוגדים להוראות הקבע של אגף המבצעים במטכ"ל: השיירה יצאה לדרך, אף שהיה ידוע כי האויב אורב לה: יישובי הסביבה וחטיבת "כרמלי" לא החישו עזרה למותקפים. בן עמי פכטר, האיש שעשה את הטעויות הרבות ביותר, עמד בראש הלוחמים ונפל בקרב. רק מפקדי גדודים מעטים פעלו כמוהו במלחמת-העצמאות. הוא לא רק שלח אחרים לקו האש, אלא הלך בראשם. הוא נהרג ואינו יכול לספר את גרסתו. שני הכישלונות, של שיירת יחיעם ושל שיירת נבי-דניאל, הכו בהלם את היהודים בארץ ישראל. בישיבת ועד הביטחון, אחרי שלושה ימים (ב-30 במארס), אמר הרמ"א, ישראל גלילי, שאי-אפשר להבטיח אספקה ליחיעם, ואולי לא תהיה ברירה אלא לפנות את הקיבוץ. וגלילי היה ידוע כמתנגד לפינוי יישובים. באותו דיון דרש יעקב ריפטין, איש מפ"ם וחבר קיבוץ עין-שמר, לפעול מיד בגליל המערבי. "על השיירה לגוש-עציון כתבו היסטוריה שלמה, ובכל-זאת, בחלקה, מילאה את תפקידה," אמר ריפטין. "השיירה לגליל המערבי לא הגיעה למילוי תפקידה. שם יכולים הערבים לזקוף על חשבונם ניצחון כמעט שלם." גם בן-גוריון דיבר על אפשרות של פינוי יחיעם. אסטרטגיית אי-הפינוי התערערה, ומקבלי ההחלטות העריכו שההצלחה מאירה את פניה לערבים, לפחות לפי שעה.²⁴ במבט לאחור, נראה שסיבת אסון יחיעם לא הייתה עוצמת הערבים, אלא שרשרת שגיאות של היהודים. הערבים ניצלו ביעילות את השגיאות הללו. בשלבים מכריעים של מאבק צבאי עלולות טעויות טאקטיות לשנות את פני המלחמה, גם אם יחסי הכוחות הריאליים אינם משתנים, אבל הערכה מוטעית של יחסי הכוחות, שסיבתה טעויות כאלה, עלולה להחליש את אחד הצדדים ולחזק את הצד שכנגד, וזה מה שקרה אחרי קרב שיירת יחיעם. המפסיד היה הצד היהודי. _____________ בשבוע הבא: השמדת שיירת הר-טוב: ארגון ההגנה הזניח את המושבה הר-טוב; למרות המידע על כוונת הערבים לתקוף את השיירה, היא יצאה מירושלים להר-טוב באופן לקוי; קרב גבורה של לוחמי השיירה; יחידת הפלמ"ח בקריית ענבים לא הייתה במצב הכן ואיחרה לבוא לחלץ את השיירה.

1. לימים תת-אלוף. פיקד על גדוד 890 של הצנחנים אחרי רפול, בזמן שאני עברתי בגדוד קורס מפקדי כיתות. שוחחנו הרבה על הקרב. 2. א"צ, תקין גדוד 21. 3. א. בן עמי, הוצאת קבוצת חניתה, תש"י; הראיונות הנ"ל עם אריה בנאי, איתמר בן-ברק ובנימין בן-ברק; מכתבו הנ"ל של איתמר בן-ברק; שיחות עם אריה עמית (טפר( 4. סדרת הראיונות הנ"ל עם יהודה רשף וראובן ויצ'ריבר. 5. נהרג בקרב ג'נין ב-1 ביוני 1948. 6. א"צ. תיקי גדוד 21; סדרת הראונות הנ"ל עם ראובן ויצ'ריבר; "במאבק על הגליל המערבי" עמ' 35; עמנואל הראובני שם, עמ' 32-29. 7. הראיון הנ"ל עם צבי בן-ארי; "במאבק על הגליל המערבי" עמ' 35. 8. סדרת הראיונות הנ"ל עם יהודה רשף; הראיון הנ"ל עם אסתר גור. 9. עמנואל הראובני; התוכניות הנ"ל בגלי צה"ל. 10. סדרת הראיונות הנ"ל עם יהודה רשף. 11. עמנואל הראובני; שירת יחיעם, עמ' 49-42. 12. מתנדבים מעבר-הירדן לצבא ההצלה שלחמו בגדוד הסורי בפיקוד אדיב שישקלי. 13. א"צ, מסמכי צבא ההצלה. 14. /3857 537 CO תיק הס. אי. די, 27 במארס 1948, ותוספת לדוח, 28 במארס 1948. 15. סדרת הראיונות הנ"ל עם צבי בן-ארי 16. "במאבק על הגליל המערבי" עמ' 38-37; הראיון הנ"ל עם אריה בנאי. 17. א"צ, דוח מחירם לטנא, 4 באפריל 1948: הראיונות הנ"ל עם בנימין בן-ברק, איתמר בן-ברק ואריה בנאי; "במאבק על הגליל המערבי", עמ' 39-38. 18. א"צ, שם ;537/3857 CO, עמנואל הראובני, שם, עמ' 53;, ראיון עם ישראל קרסנסקי מ-1 בפברואר 1982. 19. א"צ, שם. 20. א"צ, שם. 21. סדרת הראיונות הנ"ל עם דב צסיס. 22. טעות, רוב אנשי המאסף שנסעו באוטובוס נהרג. 23. א"צ, שם; צדוק אשל, עמ' 93-92. 24. אצ"מ 25/9347 5, פרוטוקול מדיני ועד הביטחון מ-30 במארס 1948.