יום שני השבוע, ה-5 ביוני, היה היום בו החלה לפי הלוח האזרחי מלחמת ששת הימים, לפני יובל שנים בדיוק. ה-5 ביוני היה גם היום הראשון למערכה על ירושלים, שהחלה מבחינת ישראל באונס ובכפייה, ונסתיימה כעבור יומיים, ב-7 ביוני 1967, בניצחון מזהיר: שיחרור ירושלים המזרחית כולה, ובראש וראשונה הר-הבית, הכותל המערבי וסימטאות העיר העתיקה, שמהם גורשנו בבושת פנים אך 19 שנה קודם לכן.
היום כבר ברור לחלוטין, לכל המעיין בפרוטוקולים של הדיונים החשאיים של ממשלת ישראל לפני 50 שנה, כי הממשלה לא ציפתה כלל שכך יתפתחו הדברים. ההשגחה העליונה היא שהכתיבה את המהלכים, ואילצה את ממשלתו של לוי אשכול, למרות היסוסיה וחרף פקפקנותם של שרי המפד"ל בראשות
חיים משה שפירא, "לתת לצה"ל לנצח".
שר ההיסטוריה, ביטוי מקביל למונח ההשגחה העליונה, מוסיף להתערב במציאות הריאלית, מעמדות מפתיעות שמעולם לא העלינו על הדעת. הפעם זה שוב מגיע מכיוון בלתי צפוי לחלוטין: פרויקט לימוד התנ"ך ההמוני 'תנ"ך ביחד – 929', ששוקד להפוך את פרקי התנ"ך לנחלת הציבור כולו, על בסיס הקביעה שהתנ"ך שייך לכל עם ישראל (ולא רק לציבור הדתי). מי היה מאמין, שדווקא יום שלישי בשבוע החולף, יום תחילת הקרב המכריע על ירושלים ב-1967, 'ייפול' על מזמור ע"ו בתהילים, שעניינו ניצחון פלאי קדום להצלת ירושלים.
ותחילה למזמור עצמו: "לַמְנַצֵּחַ בִּנְגִינֹת, מִזְמוֹר לְאָסָף שִׁיר. נוֹדָע בִּיהוּדָה אֱלֹהִים, בְּיִשְׂרָאֵל גָּדוֹל שְׁמוֹ. וַיְהִי בְשָׁלֵם סוּכּוֹ, וּמְעוֹנָתוֹ בְצִיּוֹן. שָׁמָּה שִׁבַּר רִשְׁפֵי קָשֶׁת, מָגֵן וְחֶרֶב וּמִלְחָמָה סֶלָה. נָאוֹר אַתָּה, אַדִּיר מֵהַרְרֵי טָרֶף. אֶשְׁתּוֹלְלוּ אַבִּירֵי לֵב, נָמוּ שְׁנָתָם, וְלֹא מָצְאוּ כָל אַנְשֵׁי חַיִל יְדֵיהֶם. מִגַּעֲרָתְךָ אֱלֹהֵי יַעֲקֹב, נִרְדָּם וְרֶכֶב וָסוּס. אַתָּה נוֹרָא אַתָּה, וּמִי יַעֲמֹד לְפָנֶיךָ, מֵאָז אַפֶּךָ. מִשָּׁמַיִם הִשְׁמַעְתָּ דִּין, אֶרֶץ יָרְאָה וְשָׁקָטָה. בְּקוּם לַמִּשְׁפָּט אֱלֹהִים, לְהוֹשִׁיעַ כָּל עַנְוֵי אֶרֶץ סֶלָה. כִּי חֲמַת אָדָם תּוֹדֶךָּ, שְׁאֵרִית חֵמֹת תַּחְגֹּר. נִדְרוּ וְשַׁלְּמוּ לַה' אֱלֹהֵיכֶם, כָּל סְבִיבָיו יֹבִילוּ שַׁי לַמּוֹרָא. יִבְצֹר רוּחַ נְגִידִים, נוֹרָא לְמַלְכֵי אָרֶץ".
ספק אם חזה המשורר אסף את ניצחון עם ישראל בירושלים בתשכ"ז. אך יש בו, במזמור שהועיד פרויקט 929 ליום ג' השבוע, ביטוי עמוק להודאה נרגשת על נס הצלת ירושלים לפני 2,718 שנה, עת שלט בירושלים המלך הצדיק חזקיה.
נס גדול
רק כדי לרענן את הזיכרון, הנה פרטי סיפור המעשה: בשנת 701 לפנה"ס עלה סנחריב מלך אשור על ארץ ישראל וניהל כאן מסע כיבושים סוחף, שגולת הכותרת הצפויה שלו הייתה הכנעת ירושלים. אולם על-פי התיעוד בישעיהו ל"ז, ניגף סנחריב בדרך נס בשערי ירושלים: "וַיְהִי בַּלַּיְלָה הַהוּא, וַיֵּצֵא מַלְאַךְ ה' וַיַּךְ בְּמַחֲנֵה אַשּׁוּר, מֵאָה שְׁמוֹנִים וַחֲמִשָּׁה אָלֶף; וַיַּשְׁכִּימוּ בַבֹּקֶר וְהִנֵּה כֻלָּם פְּגָרִים מֵתִים".
לדעת רש"י, המלבי"ם ואחרים, פרק ע"ו הוא מזמור הודיה על האירוע הנסי ההוא. כפי שניסח זאת מורי לתנ"ך ד"ר ירחמיאל ברגמן: "מזמור ע"ו הוא שיר הודיה על הנס הגדול שהתרחש בזמן שלטונו של המלך חזקיה... בירושלים הקב"ה 'שִׁבַּר רִשְׁפֵי קָשֶׁת': להבי אש שהשליכו האויבים מעבר לחומות על בנייני ירושלים".
ד"ר ברגמן: "מרכזיותה של ירושלים בתולדות עם ישראל, בכל הזמנים ובכל התקופות בעבר, בהווה ובעתיד; תלותו של גורל עמנו בגורל ירושלים; השאיפות שלנו להיאחז בה; התקוות והגעגועים לשוב אליה תמיד, גם לאחר הינתקות ממנה מאונס - כל אלו הינם הנושא הראשי והמרכזי במזמורנו, מזמור ע"ו".
ההפך הוא הנכון
חבל רק שכיום, 50 שנה לאחר הניצחון המזהיר ההוא במערכה על ירושלים, שעלה לעם ישראל ב-182 קרבנות יקרים הי"ד, הפך ההישג האדיר ההוא לבלתי 'פוליטיקלי קורקט'. באיגרת שהפיץ צה"ל לרגל מלאות יובל לניצחון המוחץ בששת הימים, נמנע צה"ל מאיזכור המונח 'שיחרור ירושלים', המבטא את זיקתו הניצחית של עם ישראל לירושלים, ומסתפק בביטוי הניטרלי 'איחוד ירושלים'. עמדה זו מנומקת בפילפולים סמי-משפטיים: גם החלטת הממשלה בנושא עוסקת ב'איחוד ירושלים' ולא מאזכרת את 'שיחרור ירושלים'.
אבל מה לעשות כשההפך הוא הנכון: הממשלה אישרה את הצעת ועדת השרים לענייני טקסים, לקביעת לוגו רשמי, ממלכתי, מחייב בהחלט, לכל האירועים, ועליו הכתובת: "50 שנה לשיחרור ירושלים; ירושלים מאוחדת, מאחדת".
גורמי שמאל אימצו כמובן בחום את האיגרת המתעלמת משיחרור בירת הנצח ירושלים, שנגזלה מעימנו בידי קלגסי רומי אשר הפכו אותה לאיליה קפיטולנה (ואת א"י לפלשתינה). השמאל, שיודע היטב שמילים מייצרות מציאות, מסתתר מאחורי הטענה התמימה, ש'שיחרור ירושלים', פוגע באוכלוסייה המוסלמית והנוצרית.
כמה לא מפתיע, שחוגי השמאל שמגבים את החרמת המונח האמיתי 'שיחרור ירושלים', הם אלה שדורשים לבטל את הדגל וההימנון, שגם הם 'מפריעים' לאי אלו אזרחים. מכאן סלולה הדרך ליישום חזון העיוועים של המיעוטים למיניהם: הבג"ץ, התקשורת, האקדמיה והשמאל המתכווץ, לרסק את חזון הדורות, ולהפוך – חלילה - את המדינה היהודית האחת והיחידה, למדינת כל אזרחיה.