השמדת שיירת הר-טוב

הר-טוב,¹ שדרכה עובר נחל שורק,² הייתה מושבה ותיקה. בשנת 1883 קנה המיסיון של לונדון אדמות מאֶפֶנדים שבכפר הערבי ערטוף, והושיב עליהן יהודים, בתקווה שיתנצרו. ב-1895, משנתאכזבה תקוותו, מכר המיסיון את האדמה ליהודים מבולגריה, והם ייסדו את המושבה. ב"מאורעות" 1929 נחרבה הר-טוב, ואחרי שנתיים נבנתה מחדש. בימי "מאורעות" 1936 פיקד עליה יצחק שדה, וממנה יצא עם פָקודיו למארבים בדרכים. כשפרצה מלחמת העצמאות היו בהר-טוב שמונים איש. מפקד המקום – רב"ט הנוטרים, רפאל בן-אָרוֹיָה, יליד המושבה – סיפר שמטה מחוז ירושלים הקדיש רק מעט תשומת-לב ומעט משאבים להר-טוב המבודדת, ושדרישותיו לתוספת נשק וכוח אדם לא נענו. הקשר בין המושבה ובין החוץ היה באמצעות שיירות בלבד, ורובן הותקפו. בן-ארויה ביקש ממטה המחוז רשות לפגוע בעבד אל-קאדר אל-חוסייני, שהיה עובר ליד הר-טוב במסעיו בין הר חברון לרמלה, ונאמר לו שיש כוונה להגיע להידברות עם הערבים ולא רצוי להרוג את מנהיגם. אחרי אסון הל"ה התפטר בן-ארויה מתפקידו, כמחאה, מפני שלא קיבל תגבורת.³ אליהו ארבל, איש מחלקת המבצעים של מטה המחוז, הסביר: הר-טוב הייתה רחוקה מהכביש ותושביה לא היו כשירים להתגוננות, גם אילו קיבלו תוספת ציוד; אנשי המחוז סברו שיש לנטוש אותה.⁴ בן-גוריון סבר אחרת: "בהר-טוב יש חמישים לוחמים אך דרושים מאה, עם נשק," כתב בן-גוריון ביומנו ב-20 בינואר. 3 שתי מחלקות מחטיבת "גבעתי" נשלחו להר-טוב בשיירת אספקה, עם מלווי השיירות של הפלמ"ח, ב-25 בפברואר. השיירה הזאת הותקפה, ושתי משאיות הושמדו על מטענן. איש לא נהרג. וחיילים בריטים חילצו את הנוסעים ואת המשאיות האחרות.⁵ ב-10 במארס נודע למודיעין של חטיבת "עציוני" שמאה ועשרים ערבים חמושים מחכים אורבים לשיירה יהודית שתגיע לסביבות הר-טוב. תוכניתם: "לתת לשיירה לעבור. להזעיק את הכפרים ולתקוף את השיירה בדרכה חזרה. מזוינים יפוזרו לאורך הדרך על מחסומים חזקים...ידידים ערבים מציעים להימנע מנסיעה עד 20 במארס."⁶ שמונה ימים אחרי שנתקבלה, אומתה הידיעה. הערבים ביצעו את תוכניתם.

למפקד ומארגן "מבצע טובה" (מסע השיירה להר-טוב ב-18 במארס) מינה שלום דרור את מתתיהו (מתי) פלד – מי שהיה מפקד מחלקה בפלמ"ח, למד בחו"ל, חזר לארץ עם פרוץ המלחמה ושירת בחטיבת "עציוני"⁷ – ולסגנו מינה את נתן קוצ'ינסקי. דרור הורה לפלד לתכנן את המבצע על-פי לקחי "שיירת דבורה"⁸: הפתעה; מהירות, ופטרולים של משוריינים על הכביש. פלד תרגל את פקודיו ב-1 במארס. את כשירות כלי-הרכב לא בדק. בלילה שבין 17 ל-18 במארס השתתפו פקודיו במבצע החזרת ציוד ששדדו אנשי אצ"ל ממחסני ה"הגנה", וחזרו לבסיס בשעה 1 אחרי חצות. בשיירת "מבצע טובה" היו ארבע משאיות עם תאי-נהג משוריינים, ארבעה משוריינים (אחד מהם, מפנה-מחסומים, נלקח בהשאלה מ"הפורמנים",⁹ יחד עם הנהג), טנדר-פיקוד משוריין, מכשיר קשר גדול לתקשורת עם ירושלים, ושלושה מכשירים קטנים לתקשורת בין המשוריינים. המאבטחים ישבו בכל המכוניות. בטנדר-הפיקוד ישבו המג"ד, שלום דרור, שנסע לטקס חילופי מפקדים בהר-טוב, ומפקד גדוד "בית חורון", מאיר זורע,¹⁰ שהיה אמור לקבל את הפיקוד על כל פרוזדור ירושלים (לרבות הר-טוב). בשעה 7 בבוקר עמדה השיירה לצאת על-פי התוכנית (על-פי התוכנית הייתה אמורה לצאת מירושלים בשש וחצי) ואז אירעה התקלה הראשונה. משוריין אחד לא הותנע. עובדי מוסך "פורד" החליפו בו סוללה, ובשעה 7:45 יצאה השיירה לדרך. ליד הכפר אבו-גוש נקרעה רצועת הרדיאטור של מפנה המחסומים. רצועה רזרבית לא נמצאה בשיירה. שליח, שנסע לקריית-ענבים להביא רצועה, לא מצא את מבוקשו בקיבוץ, אף שמכוניות של הפלמ"ח חנו בו, והוא נסע לירושלים וחזר עם רצועה. בשעה 11:30 לפני הצהריים נעה השיירה שוב, והגיעה להר-טוב ב-12.45 בצהריים (במקום ב-07.30 בבוקר). לערבים הייתה שהות לגייס כוחות ולהכין את מלכודת המוות. כשנפרק המטען מהמשאיות פטרלו שלושה משוריינים על הדרך שבין הר-טוב לכביש ירושלים - תל אביב. שלום דרור נפגש עם תושבי הר-טוב ועם החיילים והבטיח להם לשמור על קשר. לפני שיצאה השיירה לדרך חזרה הועלו נשים הרות וחולות לתאי הנהגים המשוריינים של המשאיות, וארבע נשים ישבו בטנדר הפיקוד.

בשעה 13:15 בצהריים נקלטה במכשיר הקשר הודעתו של קוצ'ינסקי, מאחד המשוריינים שפטרלו על הדרך: ערבים יורים על המשוריין. אחרי רבע שעה יצאה השיירה מהר-טוב כדי להצטרף אל המשוריינים. במרחק קילומטר וחצי מהמושבה נפתחה עליה אש: היא המשיכה בנסיעה והגיעה אל המשוריין של קוצ'ינסקי, שהיה שקוע בבוץ וצמיגיו נקובים בכדורים. שני המשוריינים האחרים לא נראו, וקוצ'ינסקי לא ידע לאן נסעו. בטנדר הפיקוד נסע שלום דרור לכיוון הכביש, חיפש את המשוריינים האבודים ולא מצא (אחר-כך נודע לו שהם נחלצו מהאש ונסעו לקריית-ענבים). היריות נמשכו. דרור ביקש במכשיר הקשר משאלתיאל לשלוח אליו את המשוריינים (אם הגיעו לירושלים) ואת כוח החילוץ של הפלמ"ח מקריית ענבים. שאלתיאל שלח מברק בהול למטכ"ל בתל אביב: "השיירה להר-טוב הותקפה על-ידי כוח אויב גדול, בן שלוש מאות איש, בדרכה חזרה לירושלים, בין הר-טוב לכביש. שלח מיד אווירון לחיפוי ולעזרה." כשהיו דרור ופקודיו בטנדר הפיקוד, בדרכם חזרה אל מקום התקרית, ראו מולם משאית מלאה ערבים. המקלען הוכה בהלם, ומאיר זורע לקח מידיו את המקלע והפעיל אותו. המשאית התהפכה ורבים מנוסעיה נהרגו או נפצעו. דרור שלח לקריית ענבים שלוש משאיות ואת מפנה-המחסומים. ליד המשוריין התקוע של קוצ'ינסקי נשארו טנדר הפיקוד ומשאית אחת. הקָשָר דוד הנון ירד מן הטנדר וניסה לשווא לקשור בכבל את המשוריין למשאית. ניסיונותיו נמשכו תחת אש, כשעה. כוח החילוץ לא הגיע. במכשיר הקשר הפציר דרור מקוצ'ינסקי להחזיק מעמד עד שהטנדר והמשאית יחזירו את הנשים להר-טוב ויביאו משם כבלי-גרירה. בדרך להר-טוב נתקלו הטנדר והמשאית במחסום. חשופים לאש פינו דרור ופלד את הסלעים מהכביש, וזורע חיפה עליהם במקלע מהטנדר. כששכב תחת הרכב, דוחק ברגליו את הסלעים, שמע דרור במכשיר הקשר שהוריו, ניצולי השואה, הגיעו מאירופה. "דרור איננו," ענה הקשר, דוד הנון, לקשר, שביקש לבשר את הבשורה למפקדו. הנון התכוון לומר שדרור איננו במכונית. אבל אשתו של דרור, שהכירה את תדר הקשר של גדוד "מכמש", עקבה אחרי מהלך הקרב במקלט הרדיו שלה, וחשבה שבעלה נהרג. המחסום סולק ושתי המכוניות המשיכו בנסיעה. במרחק קילומטר מהר-טוב דמם מנוע הטנדר. פלד רץ להר-טוב ברגל, להביא תגבורת, והמשאית דחפה את הטנדר בנסיעה אטית. בשעה ארבע וחצי אחרי הצהריים הגיעו המכוניות להר-טוב, ודרור התקשר עם המפקדה של שאלתיאל ודרש לשלוח מיידית את התגבורת. "הפלמ"חניקים יצאו לדרך". הודיע לו הקשר מהמפקדה. "שלושה אנשים פצועים קשה והתחמושת אוזלת," הודיע לו קוצ'ינסקי מהמשוריין הלכוד. עובדי המוסך של הר-טוב הודיעו לו שהטנדר והמשאית יצאו מכלל שימוש. דרור רצה להוביל את התגבורת מהר-טוב שהכין פלד, ברגל, אל המשוריין, את האנשים סירבו ללכת. גם את פקודיהם לא הצליחו פלד ודרור לשכנע לחזור ברגל אל המשוריין התקוע. הם ניסו לתקן את מנועי הטנדר והמשאית בחלקים ממנוע של אוטובוס שחנה בהר-טוב. "המשוריין בוער", הודיע קוצ'ינסקי. דרור פקד עליו להשמיד את מכשיר הקשר. זאת הייתה שיחתם האחרונה. אף שדרור ביקש ממטה המחוז, בשעה שתיים אחרי הצהריים, לשלוח את כוח החילוץ מקריית ענבים לכיוון הר-טוב, הגיעה ההוראה לקריית ענבים רק בשעה 4. כשהגיע הכוח – ארבעה משוריינים בפיקוד יצחק יעקב (יצה)¹¹ – אל המשוריין השרוף, מצא בו גוויות מחוללות. משוריין אחד של כוח החילוץ נשאר ליד המשוריין השרוף, והאחרים נסעו להר-טוב – תוך כדי חילופי אש עם הערבים שהתמקמו בעמדות בצדי הדרך, ועל הגבעות – והגיעו לישוב בשעה 6 לפנות ערב. יצחק יעקב ופקודיו הוציאו מהר-טוב את דרור ואת זורע. למתי פלד ולשישה ממלווי השיירה לא היה מקום במשוריינים של כוח החילוץ, והם נשארו בהר-טוב. אש שטפה את הדרך שבין הר-טוב ובין הכביש, והיו עליה מחסומים חדשים. אנשי החילוץ לא אספו את גוויות חבריהם, אלא נסעו ישר לקריית-ענבים. כשעה מאוחרת בלילה הגיעו משוריינים של הפלמ"ח אל הטנדר, ואספו את הגוויות.

קטע מהדוח של המג"ד, שלום דרור: "המכוניות לא נבדקו היטב לפני יציאתן; לא היו חלקים רזרביים והדבר לא נבדק; הרזרבה בקריית-ענבים לא הייתה במצב הכן ואיחרה לבוא; אווירונים היוצאים לעזרה חייבים להיות מצוידים במכשירי אלחוט; בהר-טוב חייב היה להימצא משוריין לשם מכות נגדיות והגשת עזרה." עוד כתוב בדוח שנתן קוצ'ינסקי "נהג באומץ לב יוצא מהכלל בהחזיקו מעמד," ושסמל הנהגים שמואל בקמן החליף גלגלים תחת אש, ונהג במכונית ששני גלגליה נקובים וההגה שבור, והקשר דוד הנון ירד פעמיים תחת אש לקשור את המכונית, ומפקד-הכיתה ג'ינייאי קפץ מן המכונית לפני המחסום, תחת אש, וכשהיה פצוע המשיך את הפיקוד על חולייתו. מאתיים ערבים הניחו תשעה מחסומים לאורך קילומטר וחצי", כתב דרור. "המשוריינים פרצו את המחסומים והערבים הניחו מחסומים אחרים והתקדמו בתרגולת-קרב לקראת המכוניות שנעצרו".¹² בדוח של יצחק (יצה) יעקב כתוב שהמצב המכני של המשוריינים היה רע, ושמכשיר הקשר לא פעל. יצה דיווח שהוא ופקודיו הרגו רק חמישה ערבים. אחרי שבוע פרסם מטה הפלמ"ח "פקודת יום לציון מבצעי מופת", ובה נאמר כי יצה ופקודיו יצאו מקריית-ענבים ברגע שהגיעה לשם הידיעה על תקיפת השיירה, וכי "בהגיעם לאזור הקרב נתקלו במכונית משא ערבית שהובילה ערבים מזוינים. אנשינו פתחו באש מרוכזת והרגו לפחות שישה עשר ערבים ופצעו רבים מהם (כנראה שהכוונה לערבים שהרג מאיר זורע). בהמשך הקרב הפילו אבדות נוספות לאויב ופרצו למקום נפילת שמונה מאנשי החי"ש מירושלים, ותחת אש מרוכזת של האויב העבירו את הגוויות לירושלים. מן היחידה שעמדה בקרבות עזים עם האויב ויכלה לו, לא נפגע איש."¹³ יומיים אחרי "מבצע טובה", ב-20 במארס, פשטו תושבי הכפרים דיר-אבן¹⁴ ודיר א-שייח'¹⁵' על מתקני מפעל המלט "שמשון", שהיה בהקמה, במרחק אלף ומאתיים מטרים מהר-טוב. הטייס מודי אלון דיווח: "הערבים מובילים כל מיני חומרים ממפעל המלט... עשן עלה מצריפים אחדים הנמצאים בשטח המפעל." מגני הר-טוב ירו על השודדים במקלע ובמרגמה, והם השיבו אש. גם תחנת הרכבת ליד הר-טוב נשדדה. יומיים אחרי שוד מפעל המלט, בשעה אחת אחרי חצות, תקפו הערבים את המושבה. אחדים מהמגנים נתקפו בהלם ודיווחו באלחוט שהאויב פרץ לתוך המושבה. מפקדת מחוז ירושלים לא שלחה תגבורת להר-טוב: לא הייתה לה יחידה רזרבית. מגני המושבה השיבו אש. ההתקפה נבלמה, אבל חבורות ערבים חמושים תמרנו סביב המושבה. לפנות בוקר השליך הטייס יעקב בן-חיים (בלק) חבילת כדורים להר-טוב. יחידה צבאית בריטית הגיעה להר-טוב. בקרב עם התוקפים הרגו הבריטים עשרים ושניים מהם, בעשרים פגזי תותחים. הערבים שבו שני בריטים, הרגו אותם במכות והתעללו בגוויותיהם. אנשי צבא בריטים הציעו לאנשי הר-טוב להתפנות. הצעתם נדחתה.¹⁶ מפקד הר-טוב דיווח לדוד שאלתיאל: "לאחר שיקול עם זקני המקום, המכירים פה את העניינים, אסביר שוב את מצבנו. לדעתנו ינסו הערבים בהקדם לתקוף את המקום והפעם בכוחות עצומים. להם ברור כי אנו קומץ אנשים.¹⁷ כל תגובה לא נעשתה לכפר הקטן לאחר ההתקפה. וכמו-כן אחרי בזיזת המפעל. כרגע עסוקים הם בהשלמת הבזיזה. כדי להגן על המקום יש צורך בשתי מחלקות נוספות על ציודן המלא. בלי הגזמה, המקום קשה מאוד מבחינה הגנתית, אנשים בלתי מאומנים ועייפים עד מוות מביצורים ולילות שמירה רצופים. זה שישה לילות שאנו ישנים עם הבגדים והנעליים. הנני דורש הפעם בכל הרצינות לעשות משהו בכיוון זה... לדעתי יש להחליף את האנשים באחרים." שאלתיאל שלח את הדוח, ככתבו וכלשונו, אל גלילי וידין. והוסיף: "יש לי פתרון מרחיק לכת יותר, אם תבואו הנה בימים הקרובים ביותר. תודיעו לי אם מצדכם אתם יכולים בינתיים להקל על הר-טוב."¹⁸ הפתרון שהציע שאלתיאל היה פינוי. בדוח שהגישו אנשי מחלקת המבצעים של מחוז ירושלים לשאלתיאל ב-21 במארס כתוב, שוויתור על הר-טוב לא יגרום נזק צבאי, ושרק מסיבות פסיכולוגיות קשה לנטוש את המושבה הבעייתית הזאת.¹⁹ __________ בשבוע הבא: שיירת עטרות; הפקרת שני נהגים בדרך לירושלים; קרב שיירת הפורים; פקודה לפגוע בתחבורה הערבית; ארגון מחדש של כוחות הפלמ"ח בחזית הדרך לירושלים; הערבים נצחו בשלב זה של המלחמה והשיגו את כל מטרותיהם: זריעת ייאוש בקרב היהודים ונסיגת ארה"ב מתמיכתה בהקמתה של מדינת ישראל בגלל הערכה שהיהודים לבדם אינם יכולים להגן על מדינתם.

1. הייתה ממוקמת לא רחוק מבית שמש היום. 2. נַחַל שׂוֹרֵק (בערבית ואדי אַ-צְרַאר או לפני קום המדינה Wadi Sarar, Nahr Rubin) הוא אחד הנחלים הארוכים בישראל. תחילתו בהרי ירושלים דרומית לרמאללה, הוא זורם לאורך 70 ק"מ, בחלקו המרכזי בהרי ירושלים הוא עובר בתוואי מפותל עד סמוך לבית שמש, משם ממשיך הנחל דרך השפלה, ונשפך לים התיכון צפונית לקיבוץ פלמחים. (ויקיפדיה) 3. הראיון הנ"ל עם רפאל בן-ארויה מ-3 באפריל 1983. 4. הראיון הנ"ל עם אליהו ארבל. הר-טוב אומנם ניטשה ביום הכרזת העצמאות ב-14 במאי, אף שהאירועים באותה גזרה לא הצדיקו זאת. אבל גורל גוש-עציון הניע את בן-גוריון להורות על נטישה. 5. א"צ, שיירה להר-טוב, 25 בפברואר 1948. 6. 5. א"צ, לחשמונאי מפרץ, הר-טוב, 10 במארס 1948. 7. היה אלוף עם עמדות ימניות קיצוניות, אחרי מלחמת ששת הימים עבר מהפך והגיע לשמאל הקיצוני. היה חבר כנסת מטעם של"י והיה שותף להקמת "גוש שלום". 8. שיירה לגוש-עציון 9. מלווי השיירות של הפלמ"ח. 10. חבר קיבוץ מעגן מיכאל, לימים אלוף, חבר כנסת וממייסדי ד"ש אחרי מלחמת יום הכיפורים. 11. היה תת-אלוף בצה"ל, ממייסדי היחידה למחקר ופיתוח של משרד הביטחון. כיהן כמדען הראשי הראשון במשרד המסחר והתעשיה והקים קרן הון סיכון. כשלושים שנה לאחר פרישתו הועמד לדין לאחר שמסר לגורמים אחדים ידיעות סודיות הקשורות לשירותו הצבאי, ונדון לעונש של שתי שנות מאסר על תנאי. בימים אלה התפרסם שישראל שקלה פיצוץ גרעיני בסיני לפני מלחמת ששת הימים או לאחר שפרצה. יצחק יעקב היה אחד המדליפים. 12. א"צ, אל דוד מאת חשמונאי, שיירת הר-טוב; יוסף שפירא (עורך) דוד שאלתיאל, עמ' 105-106.א"צ, 18 במארס 1948, שעה 21:30 אל חשמונאי מאת מכמש, דוח עיירת הר-טוב, 20 במארס 1948; א"צ, למטכ"ל מהמועצה, 19 במארס 1948; א"צ, דוח תגבורת לעיירת הר-טוב, 18 במארס 1948; ראיונות עם שלום דרור ומאיר זורע. 13. א"צ, ארכיון פלמ"ח 25 במארס 1948. 14. היום מושב מחסיה. 15. כפר נטוש בצד מסילת הברזל ירושלים – בית שמש ליד המושב בר-גיורא. 16. CO 537/3885 מסמכי הסי.אי.די. מ-22 במארס 1948; א"צ, דוחות טיסה מ-20 במארס 1948, ומ-22 במארס 1948; דוד דיין "כשהעזו הערבים לתקוף בהר-טוב", ידיעות אחרונות, 24 במארס 1978. 17. מספר התושבים והמגנים היה שבעים. 18. יוסף שפירא (עורך, היה מבקר המדינה) דוד שאלתיאל, עמ' 106-107. 19. א"צ, סקירת המצב ויחסי הכוחות במחוז ירושלים, 21 במארס 1948.