פצצת האטום של היטלר

במשך שנים רבות מאז תום המלחמה היה סיפור פיתוח הנשק הגרעיני הגרמני תעלומה. פירורי מידע בנושא דלפו מעת לעת אך מעולם לא יצרו את התמונה הכוללת של המאמץ האטומי הגרמני שהחל כבר ב-1939 וכונה בתחילת דרכו "פרויקט האנרגיה הגרעינית", וזאת על-אף העובדה כי קרוב מאוד למועד סיום המלחמה בגרמניה כבר חשף כוח משימה אמריקני מיוחד את הכור הגרמני וגילה בו סימנים של פעילות גרעינית. בנוסף חשף הצוות עובדה שהרעישה את מדעני ארה"ב אך נשמרה בסוד עשרות שנים: כבר במהלך המלחמה, עסקו מדעני גרעין גרמנים, באתר ליד העיר הייגרלוך (Haigerloch) מצפון לברלין, בבנייתו ובתפעולו של כור גרעיני שתוכנן להיות הקן שממנו תבקע "פצצת האטום של היטלר", פצצה שאכן בקעה ואף נוסתה. בניסוי הזה, שהתרחש ב-3 במאי 1945, חודשיים לפני נפילת ברלין בידי בעלות הברית, מצאו את מותם מאות אסירי כפייה שהובאו ממחנות ריכוז כדי לשמש "שפני ניסיון" ליכולות ההרג וההרס של הפצצה. צעד משמעותי ראשון בחשיפת הסוד התחולל ב-1992 כאשר ממשלת בריטניה שחררה לפרסום תעתיק "סודי ביותר" של "שיחה פנימית" - שהוקלטה בחשאי ב-1945 לאחר תום המלחמה, במעון חסוי של אוניברסיטת קיימברידג', שבו שוכנו עשרה מדעני גרעין גרמנים ממובילי פרויקט האטום הנאצים שסיפרו את מה שעשו, תכננו והעריכו. מתוך התעתיק התברר כי במהלך המלחמה, כאשר המדענים הגרמנים עסקו בבניית הכור ובפיתוח הפצצה, הייתה גרמניה משוכנעת שהיא מקדימה בהרבה את המאמץ הגרעיני האמריקני. במעבדתו של בוהר – שבמשך שנים לא מעטות עמד בקשר אמיץ עם חוקרי הגרעין המובילים בעולם, כולל בארה"ב - "העמיסו" עליו השניים סיפור, כי באו להיוועץ בו בשאלה מה ניתן לעשות כדי לעכב ככול האפשר את פיתוח פצצת האטום הנאצית. בוהר כתב כי הטיל ספק רב באמיתות הסיפור וכי כלל לא הצליח להבין את המטרה האמיתית של הביקור המוזר. גורמי מודיעין אמריקניים העריכו, לאחר הפרסום, כי ייתכן שמטרת הביקור הייתה להעביר לידיעת מדעני הגרעין בארה"ב את המידע כי גרמניה, ולא רק ארה"ב, "מעודכנת" בנושאי השימושים האפשריים באנרגיה גרעינית.

תפנית מעניינת על מהותו של פרויקט האטום של היטלר נחשפה מאוחר יותר כאשר פורסמו מסמכים שהוסתרו במשך שנים בארכיונים בבריה"מ, כולל מסמכים ממכון הקיסר ווילהלם לפיסיקה בברלין. ארבעה נושאים חשובים נכללים במסמכים ואלה הם: • דיווח רשמי שהכין פון וייצקר על תוכן פגישתו עם בוהר במרץ 1941; • בקשה לרישום פטנט בתחום הגרעיני שהגיש פון וייצקר ב-1941 לרשם הפטנטים בברלין. • בקשה לרישום פטנט נוסף מן התחום הגרעיני מנובמבר 1941; • תמלול של הרצאה "אטומית" שהשמיע הייזנברג ביוני 1942. מתוך ניתוח מדעי של הבקשות לרישום הפטנטים וגם על סמך הרצאתו של הייזנברג הסתבר, כי שני המדענים האלה הבינו בהחלט את מגוון ההשלכות הצבאיות של השימוש בפלוטוניום ואף הבהירו במפורש שפלוטוניום המופק בכור גרעיני עשוי לשמש חומר לייצור פצצה בעלת עוצמה גבוהה ביותר. מידע נוסף על הניסויים שערכה גרמניה בנשק גרעיני נחשף בתחילת 2005 עם פרסום הספר "הפצצה של היטלר" שחיבר ההיסטוריון הגרמני ריינר קרלש. בספרו זה, המתבסס על מסמכים מארכיונים סובייטים וגם מערביים, גילה קרלש כי ב-3 במארס 1945 כאשר כבר עמד לרשות השלטון הנאצי כור גרעיני פעיל, ביצעו הנאצים ניסוי ב"נשק גרעיני טקטי" שעוצמתו הייתה קטנה מאוד, גם ביחס לפצצות האטום שהטילה ארה"ב על הירושימה ונגאסאקי. פרט מפתיע נוסף על הפעילות הגרעינית הגרמנית גילה קרלש בספרו כאשר הבהיר, כי הכור הגרמני היה בנוי על-פי העיקרון של ההיתוך הגרעיני ולא הביקוע הגרעיני וכי הפצצה שבנו המדענים הגרמנים לא הייתה בדיוק "פצצה אטומית" וגם לא פצצת מימן. הערכת מדעני גרעין מערביים שניתחו את המידע הייתה כי המדובר ב"פצצה מלוכלכת".

מי היו המדענים שהשיקו את "פרויקט האורניום" הגרמני כבר ב-1939, היכן החביאו את הסוד הגדול וכיצד נחשף בסופו של דבר – על כך העיד קולונל ג'ון לנדסדייל, ראש מערך האבטחה של פרויקט מנהטן שבמסגרתו פיתח ארה"ב את פצצות האטום שלה, שמצא את הכור הגרעיני הגרמני, זמן קצר לפני שהגיעו אליו כוחות הצבא האדום. לנדסדייל לא היה מדען אטום אבל הוא היה קצין מודיעין מצטיין. בתחילת אפריל 1945, כאשר כוחות בעלות הברית הסתערו לעבר ברלין, זומן לנדסדייל לשיחה חשאית אצל גנרל ג'ון גרייבס מנהל פרויקט מנהטן. "אנחנו יודעים" הסביר גרייבס "כי גרמניה הנאצית עוסקת מזה שנים אחדות בפיתוח יכולת גרעינית. הם כבר בנו כור גרעיני והתקרבו מאוד לפענוח הסודות האטומיים במישור המעשי ולא רק התיאורטי. הצבא האדום קרוב מאוד לברלין, בדיוק כמו הצבא שלנו. אסור בשום אופן שהמידע החשוב הזה יגיע לידיהם. אני מטיל עליך משימה ראשונה במעלה בחשיבותה. אתה תעמוד בראש צוות אמריקני-בריטי שיכלול מדעני גרעין. אני אפקיד בידיך את דוחות המודיעין שלנו לגבי מיקומו המשוער של הכור. צאו לברלין ותמצאו את הכור". ב-17 באפריל 1945 פשטו לנדסדייל ואנשי צוותו על האתר, גילו את הכור התת-קרקעי ובסמוך לו מחסן ובו 1,100 טונות של עפרת אורנים, חלקה בתצורת תחמוצת אורניום, חומר הגלם לייצור חומר בקיע. הצ'ופר לחשיפת הכור היה לכידתם באתר של אחדים מצוות מדעני הגרעין הגרמני שעבדו בפרויקט ובהם ראש הפרויקט וורנר הייזנברג ויד ימינו אוטו האלם. המהירות שבה בוצעה הפעולה הייתה קריטית. סודות הכור והפצצה לא נפלו בידי הצבא הסובייטי.

מה, בעצם, ידעו מדעני הגרעין הגרמנים ועד כמה באמת הייתה גרמניה הנאצית קרובה להפוך את היכולת הטכנולוגית לנשק אטומי מבצעי? במסגרת מחקר שפירסם ב-1998 ההיסטוריון האמריקני לורנס רוס נטען, כי המדענים הגרמנים, כולל הייזנברג עצמו, לא הבינו לעומק את הפיסיקה של הביקוע הגרעיני המתבסס על תגובת שרשרת באורניום 235 או בפלוטוניום. אבל אלה לא היו העובדות המדויקות. האמת הייתה שונה במידה לא מעטה והיא נחשפה כאשר נתגלו מסמכים נוספים. מסתבר כי במשך כל תקופה המלחמה היו בגרמניה שתי קבוצות נפרדות שהתחרו ביניהן בנושא פיתוח הכור הגרעיני. קבוצה אחת, בפיקוח הצבא, הייתה בראשות הפיסיקאי קורט דיבנר שפעלה בעיר גוטו ליד ברלין. השנייה הייתה קבוצת המדענים בראשות הייזנברג שפעלה בעיר לייפציג גם היא סמוך לברלין. רוב הזמן שמרו שתי הקבוצות בסוד את המידע שהשיגו ולא העבירו אותו לקבוצה השנייה. רק ב-10 בנובמבר 1944 כתב דיבנר להייזנברג מכתב שבו דיווח לו כי מתוך הניסויים עולה שהיו "בעיות בהפעלת הכור". דיבנר אף דיווח כי בכור הופעלה תגובת שרשרת מבוקרת, למשך זמן קצר, אך היא הסתיימה בתאונה. על עומק הידע הגרמני בנושא הגרעיני כתב ההיסטוריון האמריקני דייויד אירווינג שהסתמך, בין השאר, על הרצאה שנשא הייזנברג בפברואר 1942 בפני אלברט שפאר, מי שהיה שר החימוש הנאצי, וכן פוליטיקאים, אנשי ממשל נאצים, קציני צבא ותעשיינים. ואלה היו עיקרי הדברים שגילה הייזנברג: • "ללא ספק ניתן להפיק אנרגיה מתהליך ההיתוך של האורניום בתנאי שהעשרת אורניום 235 תהיה אפשרית. ביקוע אורניום 235 יוביל לייצור יכולת פוטנציאלית של פיצוץ שקשה להעלות על הדעת את עוצמתו". • "אורניום רגיל יכול גם הוא לשמש לייצור אנרגיה אם משלבים את התהליך בשימוש במים כבדים. בתהליך כזה ניתן להעביר את האנרגיה העצומה שנוצרת ל"מכונה" יוצרת חום שבאמצעותו ניתן להפיק קיטור שיפעיל טורבינה לייצור חשמל". • לסיכום הרצאתו הבהיר הייזנברג, כך: "אם נתבסס על התוצאות החיוביות שהושגו עד כה במחקרינו זה לא נראה בלתי אפשרי שכאשר יבנה ה"תנור", (כך כינו אז את הכור) נוכל יום אחד ללכת בנתיב שהציב בפנינו פון וייצקר ולייצר חומר נפץ שעוצמתו תהיה חזקה יותר מפי מיליון מן הפצצות שאנו עושים בהן שימוש כיום". בשלב זה הוסיף הייזנברג דברי חזון מפתיעים: ל"תנור" הזה יוכלו להיות השלכות טכניות מרחיקות לכת, כולל ספינות ומטוסים שיוכלו להגיע למרחקים גדולים ביותר באמצעות כמות קטנה ביותר של דלק גרעיני".