מהם השיקולים העיקריים שעמדו בפני המחליטים על המגונטרים?
א) ההיבט המבצעי, השימוש במגונטרים ככלי המצמצם את סיכון הטרור בנשק חם וחלק מהנשק הקר, היבט עליו אחראית בעיקר המשטרה.
ב) ההיבט המבצעי האזורי, ההשלכה של המגנוטרים על "הבערת השטח", היבט עליו אחראי בעיקר השב"כ.
ג) ההיבט המדיני האיזורי עליו אחראית הממשלה והעומד בראשה, ואשר לגופי הביטחון הסמוכים על שולחנו של ראש הממשלה, ובכללם השב"כ, יש בו ודאי דיעה.
ד) ההיבט המדיני הבין לאומי עליו אחראית הממשלה והעומד בראשה.
ה) איזון השיקולים על-ידי הממשלה, הקבינט וראש הממשלה.
הנטייה הטבעית והמאד סבירה היא להציב מגנומטרים במקומות ציבוריים שיש בהם סבירות למעשי טרור בנשק חם (אפילו אם יעילות המגנומטרים מוגבלת), בוודאי בכאלה מקומות בהם בוצע בפועל מעשה טרור כזה, ושני שוטרים מאוד מאוד יקרים נרצחו בו על-ידי טרוריסטים נקלים, ולכן השיקול המשטרתי מאוד ברור, המשטרה ממלאת בהמלצתה את תפקידה, ועל הממשלה לאזן את המלצת המשטרה עם שיקלים אחרים.
ונעבור לשב"כ. השב"כ חושש לדעתי מהבערת השטח, עם זאת אני לגמרי לא בטוח אם השב"כ היה עומד על רגליו האחוריות אם הנרצחים על הר-הבית היו סוכני שב"כ ולא אנשי משטרה. בכל מקרה כאשר שני גופי הביטחון המובילים סותרים אלה את אלה, ההחלטה מושלכת לפתחה של הממשלה, והממשלה מכניסה למערבל הזה עוד שני שיקולים מדיניים הקשורים למדינות האזור המוסלמיות, ולמדינות העולם.
לדעתי אין ספק שעל הממשלה לנהוג בזהירות יתרה בהר-הבית. מדובר בנושא מאוד רגיש, ולכן מדיניות של צמצום חיכוך היא נכונה. השאלה היא רק היכן הקו האדום והאם הרצח המתועב של השוטרים עבר את הקו האדום ומחייב סטייה נקודתית מהמדיניות המרוסנת שהייתה נהוגה עד כה, תוך נטילת סיכון להבערת השטח ולפגיעה ביחסיה האיזורים והבין לאומיים של ישראל.
זו עיקרה של הדילמה שעמדה לדעתי בפני הממשלה, ובואו אומר לכם מה הייתי אני מחליט אם אלה הנתונים שהיו בידי.
הייתי מחליט כמובן נגד המלצת השב"כ, והייתי מקבל ללא ספק את המלצת המשטרה. ומדוע?
אנו נתונים במלחמת דם עם שכנינו, פתרון אינו נראה באופק. במצב של מלחמה השטח בוער, רק טיפשים יכולים לצפות לשטח שקט במצב של מלחמה. נכון, יש עליות ומורדות, יש גאות ושפל, אך אסור לטמון הראש בחול, חובה להבין שבמקביל לחתירה לדו-קיום, להכרה הדדית, לפיוס, לפשרה ולשלום, אשר לא הגענו עדיין לעשירית אבן הדרך הראשונה בה, על-אף עשרות שנים של שלטון השמאל והימין במדינה, אנחנו ממשיכים ונמשיך להרוג ולההיהרג, ממשיכים ונמשיך לשפוך דם ולהקיז דם, עם זאת לעולם לא נלך עוד כצאן לטבח, הסיפור הזה לא יחזור על עצמו גם אם
ארדואן יתעצבן קצת.
מלחמה זו לא קייטנה, מי שמצפה לקייטנה, אזי ברלין היא פטה-מורגנה מאוד מתאימה בשבילו, היא הייתה כזו עבור הסבים והסבתות שלי, דודים ודודות, אצלם לא הייתה מלחמה, שחטו אותם, ירו להם בראש, שרפו אותם בעודם בחיים, הם חיו בגן עדן ומתו ככלבים.
ואם אנו במלחמה, התפרצות היא ודאית, כי חומרי הבעירה מבעבעים ומחכים לניצוץ והניצוץ בוא יבוא, ואחריו עוד אחד ועד אחד, השאלה אינה אם לפעול כאשר נדרשת פעולה, אלא מתי לפעול ובאילו תנאים בין לאומיים לפעול.
והתנאים שמציבים המגנומטרים הם תנאים "אידיאליים", אין מנהיג בעולם שיבין את ההתנגדות החולנית הזו למגנומטרים, בין אם הוא מוסלמי נוצרי הינדי או יהודי, בכי התמרורים הוא מס שפתיים ותו לא, מדינת ישראל אחראית לביטחון היהודים והערבים בהר-הבית ולכן תציב מגנומטרים ככל אוות נפשה.
כך נאה, כך יאה. החיים כאן מאוד קשים, וימשיכו להיות קשים, הם מלאי סבל, מלאים דם, יזע ודמעות, אך אלה חיים, ועל-מנת לחיות כאן אנו חייבים לאחוז בחרב עוד הרבה הרבה הרבה שנים.
אז בואו לא ניתן לדימיונות שווא ונביאי שקר להטעות אותנו, בואו נקבל החלטות קשות ונכונות גם כאשר אינן פופולריות, וגם כאשר השב"כ לא אוהב אותן.