הרבה כתבות ראיתי על פסק הדין בעניין המס על ריבוי הדירות. מכולן בלטה בעיני הכתבה שציטטה קול בודד במדבר, קולו של כבוד השופט
מני מזוז, אשר למיטב ידיעתי מכל ההרכב יש לו נסיון מנהלי מאוד מאוד מאוד עשיר, וברמות הגבוהות ביותר.
למקרא דבריו בפסק הדין, נראה שאין שמץ שמצו של ספק שעל העתירה להידחות, ועל החוק להשאר בתוקף. השופט מזוז נתלה בשלושה עשורים של עטרת שפיטה שהוא לטעמו סבור כמותה, הוא גם מתאר את הליך החקיקה נשוא התירה וממרום ניסיונו המנהלי, הוא אינו רואה כלל את הפן העובדתי של חקיקה פסולה כפי שראו אותה העותרים, וכפי שראו אותה חבריו וחברותיו למושב.
יתרה מכך, השופט מזכיר את העתירה המכוננת בנושאים דנן, ומסביר ששם, באותו תקדים, נפלו בחקיקה פגמים חמורים יותר.
איך ייתכן אם כך שדעתם של 4 שופטים (נאור, חיות, סולברג, הנדל בפסק דינו של הופט סולברג) הייתה הפוכה מדעתו באורח קיצוני? סבורני ששוב אנו רואים את תופעת "תיק האוכל מהבית" אשר כל אחד מהשופטים בעליון בא איתו לעבודה. תיק אוכל אשר מונע מהעובדות לבלבל את השופטים.
לשופט מזוז עשרות שנים של עבודה בהיכלי הממשלה והכנסת. מכל השופטים הוא היחידי היודע איך מתקבלות שם החלטות, בייחוד כלכליות, הוא יודע איך מתנהלים דיוני התקציב בישורת האחרונה שלהם, הוא יודע איך מתנהל חוק ההסדרים ביישורת האחרונה שלו, "מסחרה", "שוק", או "שכונה" תהיה מחמאה לשלבים האלה בדיונים.
אוטופיה אידיאלית
כך היה כל השנים, כך יהיה כל השנים, בכל הממשלות, כך זה בכל העולם, יש מדינות שאיננו רוצים לדמות להן, שם אולי התמונה שונה. קוראים להן דיקטטורות.
זה תיק האוכל שמביא מני מזוז לשולחן.
ומה יש בתיק האוכל של שאר שופטים? בתיק האוכל של שאר השופטים יש איזו אוטופיה אידיאלית של תהליך החקיקה, ויש להם גם את שיחות הסלון עם חבריהם וחברותיהם, ובני המשפחות שלהם שנפגעים מהחוק.
לא, אינני מייחס לשופטים
ניגוד עניינים, או אף חשש המעוגן בחוק לניגוד עניינים, לו הייתי מייחס להם ניגוד שכזה, מתפקידי היה לעלות לירושלים ולעשות מעשה, כלומר להביע דעתי בפניהם. אולי הייתה נשמעת, ואולי אף הייתה נענית, אבל שופטים אינם מלאכים, בייחוד לא בישראל, מדינה וחברה בה כולנו, כולל שופטים לדעתי, באים עם תיק אוכל גדוש מהבית, ולאוכל שבתיק הזה יש השלכה מאוד מאוד משמעותית על החלטותינו, עד לרמה שההחלטות עלולת להיחשב ככאלה שאינן הולמות את ערכיה של מדינת ישראל, ו/או כאלה שלא נועדו לתכלית ראויה, ו/או כאלה שמידתן עולה על הנדרש.
כגודל הציפיות כן גודל האכזבות, השופט מזוז לא התאכזב מעבודת הכנסת, הוא נולד במזרח התיכון, הוא גדל בממשלה ובכנסת הוא יודע בדיוק איך הדברים שם נראים, תמיד נראו, וגם ימשיכו להיראות, ואילו שאר השופטים מאוד התאכזבו, לפחות לכאורה, הם נולדו באוטופיה עילית, אשר לגמרי במקרה לכל אדם שני בה יש שלוש דירות או יותר, והם, בניגוד למשופט מזוז, התאכזבו קשות מעבודת הכנסת, לכן פסלו אותה.