המפקד החדש של חזית דרך לירושלים, שאול יפה, שפיקד על הקרב, נפצע מכדור כשהפעיל את הטרקטור של חולדה וניסה לחלץ את משוריין המטה. אברהם לב מסר את הפיקוד על המשוריינים שבצומת לסגנו, יוסף סימבול, והתכוון להוליך את יפה הפצוע על דרך העפר לחולדה. כיתתו של חיים גולדיס, שנסוגה מהגבעה לכיוון חולדה, הגיעה אליהם, ואז מסר לב לגולדיס את יפה הפצוע, וחזר אל המשוריינים שלו.
1 יפה פקד על גולדיס לסייע לו לחלץ את משוריין המטה. לוחמים אחדים ניסו לחלץ עוד משוריין עם פצועים, שנתקע לידו. גולדיס ופקודיו ויפה ניסו לדחוף את המשוריין ולהתניעו. ואו כיתרו אותם משוריינים ערביים. ולטר יעקבי ששכב לבדו על גבעה מצפון לכביש, ראה זאת. הוא סיפר: "ראיתי ערבים סביב המשוריין שלנו. הגיע משוריין נוסף, עירקי, ירוק בהיר. הבנתי שגורלם נחרץ". סביר להניח שיעקובי לא היה היחיד שראה מרחוק את מה שקרה.
2
שאול יפה היה היחיד שנחלץ ממשוריין המטה. מהמשוריין שהיה לידו ירדו שני אנשים. בבית-החולים הצבאי בגבעת-ברנר סיפרו שני הניצולים לעמי לבנה שערבים נכנסו למשוריין שלישי ושחטו את אנשי הפלמ"ח שישבו בו. השניים וחבריהם השליכו רימונים על הערבים, זינקו מהמשוריין וברחו. הערבים ירו אחריהם. חבריהם נהרגו, ורק שניהם ניצלו.
3
יוסף טבנקין עמד אז על הכביש ופיקד על נסיגת המכוניות לחולדה. הרי סיפורו: "פתאום הופיע שאול יפה, פצוע ומדדה על רגל אחת, ואמר, 'קרה דבר נורא. תפסתי את גולדיס והחבר'ה שלו, ניסינו לחלץ את משוריין המטה. שני משוריינים התקרבו אלינו מצד רמלה. ניהלתי אתם קרב אש. אני נחלצתי וכל האחרים לכודים. רובם פצועים, אחדים קשה.' הייתי בדילמה. מסביב אש! אנחנו לא מאורגנים, אין קשר אלחוט עם היחידות, לערבים יש עדיפות, הרצים של בן-ארי מודיעים לי שקשה לו להחזיק מעמד, ובמרחק מאתיים מטר כיתה לכודה וזקוקה לעזרה דחופה. הבנתי שאינני יכול לעשות דבר.
החלטתי החלטה קשה, לא לנסות לחלץ אותם. שלחתי את הרצים אל בן-ארי ואל סטוצקי, עם הוראה לסגת לחולדה, והתקדמתי עם החובש ועם שאול במעלה הכביש, אל הגבעה, עליה שלט סגני, עמוס חורב. נשאתי את שאול על כתפיי, אחר-כך סחב אותו החובש, אברהם קלר, אחר-כך סחבנו אותו שנינו. הכדורים שרקו לידנו, לא פעם נפלנו על הדרך עם הפצוע. שאול אמר, 'יוספל'ה, עזוב אותי ואת כל הפצועים, וּבְרַח!' עניתי לו, 'אני מבקש, אל תפריע.'"
4
אברהם קלר, ששמע במכשיר הקשר על הלוחמים שנקלעו למצב מצוקה במשוריין, סיפר: "אמרו לנו לא ללכת לשם, כי לשם אי-אפשר להגיע, שם יורים, אין מה ללכת לשם."
5
אורי שלם: "השיירה נסוגה ונשארו מכוניות בשטח. היו בהן אנשים. הם נשחטו. ראיתי איך העלו את המכוניות באש. ראיתי ערבים מתרוצצים ומכוניות שרופות. הם לא היו צבא, הם היו אספסוף. רצו עם נשק וזרקו רימונים עם נצרות."
6
ביומנו של מא"ז חולדה, זלמן פלג, כתוב: "הייתי נכנס לצריף הפלמ"ח ושומע דיווחים מהשדה, והם היו כאילו אופטימיים. הגיעו הפצועים הראשונים מהשדה. אחד מאנשי הפלמ"ח שישבו בחולדה התנדב, לקח אוטו ונסע להעמיס פצועים. זה היה מיוזמה עצמית. ב-4 אחרי הצהריים חזרו לוחמים משדה הקרב, גם דרך הכביש וגם דרך כרם הזיתים. הם לא דיברו עם אף אחד והלכו ישר לצריף של הפלמ"ח. כאב ירד על כולם. גורל השיירה לא היה ידוע. כשהחשיך, הגיעו נהגים שהסתתרו ביער, וכשוך היריות באו לחולדה. הם צעקו, 'הפקירו אותנו!' הם היו מזועזעים. לא היה אפשר להרגיע אותם. אז התברר שכל המכוניות הופקרו בשטה, עם כל מה שיש עליהן, וגם הטרקטור שלנו. הפצועים והמתים לא נאספו. איש לא ידע את מספרם."
7
אחד הנהגים סיפר להדסה אביגדורי כי לאחר שהמכונית בה נהג נתקעה, וחדרו אליה כדורים, הוא נאלץ לעוזבה ולברוח. הוא הסתתר בשדה תבואה במשך שעות ארוכות. היו ערבים במרחק מטרים ספורים ממנו ואחד כמעט דרך עליו אך לא הרגיש בו. למזלו עברה פתאום בקרבתו אחת המכוניות הנסוגות לחולדה. הוא הצליח לקפוץ על מדרגת תא הנהג וכך הגיע לחולדה".
8
אריה אבנון, חבר חולדה, סיפר שכמה מלוחמי הפלמ"ח שחזרו מהקרב, לא הבינו מדוע לא מתארגנת מחלקה או חוליה לצאת לעזרת הלכודים במשוריין. "אמרו שטבנקין לא יודע מה לעשות עם עצמו ועם החיילים שלו."
9 צבי בוטניק (חבר חולדה): "האנשים איבדו את עשתונותיהם. הם היו בהלם. היה בלגאן גדול. ידענו שיש פצועים. הם לא יצאו לחלץ אותם."
10
אורי בן-ארי וכמה מפקודיו הגיעו לכביש עם אחרוני הנסוגים, עלו על משוריין, התניעו אותו בדחיפה ובדרך אספו את טבנקין, קלר ויפה. רוב פקודיו של בן-ארי הגיעו לחולדה לפנות ערב. אחד מהם סיפר לטבנקין שהרובה שלו נפל מידו בדרך, וטבנקין חזר במשוריין לשטח האש ומצא את הרובה האבוד. נתז של כדור פגע בדלת המשוריין וטבנקין נפצע קל. כשחזר עם המשוריין לחולדה, עלה לגבעה סמוכה והצטרף לחוליה של עמוס חורב.
11