ב-1949 הדף בן-גוריון לחץ אמריקני ובינלאומי לאמץ את נוסחת "שטחים תמורת שלום", ולהחזיר לתוקפן הערבי שטחים שהגדילו את היקף המדינה ב-40% במערב ירושלים, גליל, נגב, שפלה ו"משולש", בנוסף להכרה ב"זכות שיבה" של פליטים ערבים. בתגובה לאזהרה אמריקנית להימנע מסיפוח מערב ירושלים, הכריז עליה כבירת ישראל, העביר אליה מוסדות לאומיים והרחיב את הבנייה בה עד "הקו הירוק". בן-גוריון הבין שתכלית התוקפנות הערבית לא הייתה לצמצם - אלא לחסל - את הישות היהודית; שתדמית הרתעה היא גורם מרכזי בביטחון הלאומי; ושויתור לתוקפן מכרסם בתדמית הרתעה ומלבה - ולא בולם - תוקפנות. קריאת התגר הישראלית הביאה להמלצת רמטכ"ל ארה"ב, הגנרל עומאר בראדלי, לשדרג את ישראל למעמד של "בת ברית אסטרטגית בכירה." ההמלצה נדחתה - כצפוי - על-ידי מחלקת המדינה, הסוגדת ל"שטחים-תמורת-שלום".
במאי 1985 שחררה ישראל 1,150 טרוריסטים פלשתינים תמורת שלושה שבויים ישראלים. רוב המשוחררים השתלבו בתכנון והוצאה לפועל של גל טרור חסר-תקדים ב"אינתיפאדה הראשונה".
בספטמבר 1993 נחתם "
הסכם אוסלו" שהעניק לפלשתינים כוח פוליטי חסר-תקדים. אבל לפי הכתובת על הקיר במקום "מזרח תיכון חדש" קבלנו טרור חדש, במיוחד בתחום המתאבדים, המלובה על-ידי מערכת חינוך לשנאה, הסתה ותמריצים פיננסים של רשות פלשתינית מושחתת, הפוגעת ביד גסה גם בזכויות האזרח של נתיניה הפלשתינים.
במאי 2000 הבהיר רה"מ ברק שאינו יכול לשאת כ-24 אבידות מדי שנה ברצועת הביטחון בלבנון, ונסוג בבהלה, תוך הפקרת בעלי-ברית לבנונים, וכרסום מהותי בתדמית ההרתעה. הכרסום הוחרף ביולי 2000 בקאמפ דייויד, כאשר הגיש לערפאת הצעת ויתורים חסרת-תקדים גם בירושלים וסוגיית הפליטים. כך העניק רוח גבית ל"אינתיפאדה השנייה" שקטלה למעלה מ-1,000 ישראלים ויותר מ-3,000 פלשתינים (רבים מהם נרצחו ע"י פלשתינים), בנוסף ל-165 שנהרגו במלחמת לבנון השנייה ב-2006.
ב-2005 ביצעה ישראל נסיגה חד-צדדית מעזה וצפון השומרון תוך עקירת נוכחות צבאית חיונית ו-9,000 מתיישבים. כצפוי, הנסיגה הוסיפה שמן למדורת הטרור הפלשתיני, הובילה להשתלטות חמאס על הרצועה, הפכה שטח הולך וגדל בישראל למטרות קבע לטילי חמאס, גרמה לשלוש מלחמות (לפי שעה...), עודדה טרור והרחיקה את השלום.
לנביאי "שטחים-תמורת-שלום" שאיפת-אמת(!) לקדם שלום ישראלי-פלשתיני, אך הם מתעלמים מרקורד של כישלון שיטתי וליבוי טרור; משורשיות הטרור, ההסתה והחינוך לשנאה בחברה הפלשתינית (גם כלפי פלשתינים) מאז שנות ה-20', לפני הקמת המדינה ולפני חידוש ההתיישבות ביו"ש ב-1967; מקשרי ההנהגה הפלשתינית עם הנאצים, הגוש הסובייטי, האייתולות ו
קוריאה הצפונית; מתדמית הפלשתינים, בעיני הערבים, כאב-טיפוס לטרור, חתרנות ובוגדנות; ומהגורם לסכסוך שאינו גודלה - אלא קיומה - של המדינה היהודית.
האם מנהיגי ישראל והמערב לומדים מההיסטוריה על-ידי הימנעות מ-או חזרה על - שגיאות העבר?!