בגיל 43, בפעם הראשונה בחיי, אני שובת ונאלץ להסביר מדוע. למרבה הצער, אין מדובר במלאכה פשוטה. ככלות הכל, בעין הציבורית מוצגים אני וחברי המרצים במכללות לא אחת כתאבי בצע; כמי שעובדים בפועל רק שמונה חודשים בשנה (אולם מקבלים משכורת במשך כל השנה כולה); כמי שמועסקים במפעלים ליצירת תארים אקדמיים נחותים לכל המוכן לשלם; ובעיקר כמי שבאופן כללי אינם מודעים למצבם הכלכלי והתעסוקתי המוצלח, לכאורה, על-רקע כל שמסביב.
אלא שמי כמוני יודע עד כמה רחוקים הדברים מן המציאות, שבה אני חי ופועל מזה כמה וכמה שנים. מי כמוני יודע, למשל, שעמיתי המקבילים לי באוניברסיטאות - השותפים לאותו תחום מקצועי ומועסקים בהיקף משרה זהה לשלי - מקבלים שכר שהוא יותר מכפול מזה שלי, ומחויבים רק למחצית (!) משעות ההוראה שלי. מי כמוני יודע, שהיות והמכללות הציבוריות אינן מורשות להעניק למי מעובדיהן קביעות, אני נאלץ לעבוד ללא שום ביטחון תעסוקתי, ולחתום מדי שנה בשנה על חוזה חדש, שלמעשה איננו מבטיח לי דבר בנוגע לעתידי המקצועי.
מי כמוני וכמו חברי יודעים עד כמה קשה למרצה במכללה להתקדם בסולם הדרגות האקדמי. זאת, הן לנוכח הזלזול הכמעט-אוטומטי שאנו זוכים לו במוסדות המינהליים הרלוונטיים, והן מאחר שלמרות הפערים הדרמטיים בינינו ובין עמיתינו באוניברסיטאות, הרי שקידומנו תלוי במדדים מקצועיים הזהים לאלו שלהם: פרסומים, פעילות אקדמית ציבורית, הנחיית תלמידים, ומרכיבים נוספים שבמבנה העסקתנו הנוכחי כמעט איננו יכולים לעסוק בהם. כל זאת, גם לנוכח העובדה שבניגוד לכמעט כלל המועסקים בחינוך במדינה באופן קבוע - מגיל גן הילדים ועד לחינוך העל-יסודי - אנו איננו זכאים לשנת שבתון, וממילא נאלצים לעסוק במחקר (אם לא נואשנו מכך) בשעות שאינן יום ואינן לילה, ובבתינו הפרטיים (במכללות קיים מרחב עבודה אישי מצומצם ביותר, במקרה הטוב).
גם כשעולה בידי מי מאיתנו ליצור חיבור מחקרי מקיף - כנגד כל הסיכויים, כך נראה - עלינו להוציא מכיסנו כמה עשרות אלפי שקלים על-מנת להוציאו לאור. זאת, מאחר שלרשותנו לא עומדת באופן אוטומטי קרן מחקרית ממשית שתסייע לנו בהפקת מחקרינו, או ביצירת קשרים מחקריים ממשיים עם מוסדות ועמיתים מחו"ל. אלו, יש לציין, תמהים לא אחת על הפער הקיים בינינו ובין חוקרים ישראלים אחרים שעימם הם באים במגע.
אמנם, מצבנו ללא ספק טוב מזה של חברינו המועסקים כמרצים מן החוץ, והמהווים מעין עובדי קבלן אקדמיים, כמעט לכל דבר ועניין. אלא שלצד המאבק המתמשך על שינוי מעמדם - שאנו מזוהים עימו בכל ליבנו! - איננו פטורים מלעמוד על זכויותינו אנו, ועל יכולותינו למלא את תפקידינו כנדרש מאיתנו: במהלך חודשי הלימודים עצמם; בהכנת קורסים חדשים מדי שנה בחודשי הקיץ; בבדיקת עשרות ומאות עבודות בהיקפים שונים לאורך כל השנה כולה; ובמידת האפשר אף בקידום מחקרינו-אנו.
את המכללות הציבוריות, דומה שמן הראוי להזכיר, לא הקימו יזמים או ארגונים פרטיים, המבקשים להרוויח לעצמם את כספי הסטודנטים. אף לא ההנהלות של המכללות השונות, העומדות לצידנו במאבקנו זה, ואשר היו מעונינות להפוך את תנאי העסקתנו לסבירים יותר, לו אך ניתן להן לעשות כן. את המכללות הציבוריות - המצויות ברובן המכריע בפריפריה הישראלית, ומרוחקות ממוקדי הכוח הכלכליים והמוסדיים - הקימו המוסדות הממשלתיים, על-מנת שיתרחש בהן מה שאנו עמלים עליו מדי יום: הנגשת לימודים אקדמיים - הן במקצועות ההנדסה והן בתחומי החברה והרוח - בכל חלקי הארץ, בכלל זאת בקרב ציבורים שללא המכללות היו נותרים ללא יכולת של ממש לזכות בהם, מסיבות שונות. כל זאת, בניגוד לאופן שבו מוצגים הדברים לא אחת, למרבה הצער, לא באמצעות הורדת רמת הלימודים או רף המטלות, כי אם בהשקעה מתמשכת, ביחס אישי וביצירתיות מקצועית אינסופית, שבמוסדות גדולים וותיקים יותר דומה שאין למצאם עוד.
תלמידי המכללות הציבוריות, יודעים היטב גם פקידי הממשלה ועמיתינו במוסדות האחרים, משולבים מזה שנים ארוכות בכל שדרות הכלכלה הישראלית, ובמקרים רבים מהווים אחוז לא מבוטל מן הלומדים לתארים מתקדמים באוניברסיטאות. אולם על-מנת שמהלך היסטורי זה שיזמו הממשלות ימשיך להתקיים, דרושה (והדבר ככל הנראה אינו מובן מאליו) גם השקעה כספית מתמשכת: בתשתיות לימודיות, בתקציבי מחקר, במלגות ייעודיות, וכן - גם בקידום ההון האנושי הבסיסי ביותר שעליו מושתת כל מוסד להשכלה גבוהה, הלא הוא סגל ההוראה הבכיר והחוקר.
אני רוצה לקוות שהסטודנטים היקרים שלי - לצד כל אלו האחרים המוצאים עצמם נפגעים מהשביתה - יבינו את הדברים העומדים בבסיסה ויזדהו עימנו ועם מאבקנו, שהוא ככלות הכל מאבק גם על רמת הלימודים שלו יזכו הם עצמם. אני אף רוצה לקוות שעמיתינו באוניברסיטאות, שזכו בשנה החולפת להטבה דרמטית בתנאי העסקתם, שאך הגדילה את הפערים הבלתי-נסבלים בינינו ובינם, יבינו כי אנו עומדים כיום אלו לצד אלו: במהלך הכולל לקידום ולהרחבת ההשכלה הגבוהה בארץ; להעמקת מערכי המחקר בתחומים השונים; ובייחוד להעלאת רמת ההשכלה הגבוהה - שממנה יימצאו הם עצמם נשכרים יותר מכל.
מעל לכל אלו, אני רוצה להאמין שהממונים על מערכות ההשכלה הגבוהה במשרדי הממשלה השונים, יטו אוזן קשבת לדברים הנאמרים על ידינו, ויגיעו עם כולנו להסכם פשרה במהירות האפשרית. אין לי שום עניין של ממש לשבות לאורך זמן: אני באמת רוצה להתחיל שוב ללמד.