צבא בלא רמטכ"ל

לא רק הפיקוד העליון לא תפקד כראוי בחודשי המלחמה הראשונים. גם רמטכ"ל פעיל לא היה. יעקב דורי, אז בן ארבעים ותשע, היה לכאורה בעל הסגולות הדרושות לתפקיד זה – אחד ממייסדי ה"הגנה" והרמטכ"ל הראשון שלה (1939), בעל השכלה גבוהה (מהנדס) ומנאמני בן-גוריון – אבל רק לכאורה. ניסיון בפיקוד על מבצעים קרביים לא היה לו. בתקופת המאבק נגד הבריטים שהה בארצות-הברית, בשליחות ה"הגנה", ובביוגרפיה שלו נרשמו חילוקי-דעות עם מפקדי הפלמ"ח הבכירים. רוב המפקדים הקרביים הבכירים של ה"הגנה" היו צעירים ממנו בהרבה. לא היה לו הכישרון של יצחק שדה לשבור את מחיצות הגיל, ורע מכול: הוא היה חולה. עוד לפני שפרצה המלחמה, הקשתה עליו מחלת האולקוס למלא את תפקידו, על-כן גויסו יגאל ידין לראשות אגף המבצעים, ואהרון יריב לתפקיד השליש של הרמטכ"ל. בימי הקרבות, כשגבר הלחץ, גברה גם מחלתו של דורי. "ועדת גרינבוים"¹ דנה ב"פרשת דורי" ביולי 1948, בימי ההפוגה הראשונה. צבי איילון (שמונה בינואר לסגן הרמטכ"ל ומילא את תפקידיו הלא-מבצעיים) סיפר לחברי הוועדה: "כאשר התמניתי לסגנו של ראש המטה הכללי, יעקב חלה, ואני יכול להגיד שמאז ועד היום, מדי פעם, היה במידה מצומצמת, יותר פעיל. אך יעקב דורי לא יכול להיות פעיל, במובן המלא של המילה, בתפקידו. כשהיה אפשר התייעצתי אִתו." יגאל ידין (שתפקד כראש אגף המבצעים) אמר: "במשך כל המלחמה, פרט לשבוע או שבועיים, מטה זה עבד בלי רמטכ"ל." יוסף אבידר (ראש אגף האפסנאות): "היה קשה לעבוד בלי ראש-מטה. נעשה מאמץ גדול על-ידי ראשי האגפים לתאם (את) העבודה ביניהם." אליהו בן-חור (ראש אגף ההדרכה): "כשדורי חלה לא היה למי לדווח. והעניינים נזנחו."² בן-גוריון קיבל דיווחים שוטפים על מצב בריאותו של הרמטכ"ל, ונכח בהתייעצויות בחדרו, ליד מיטת חוליו.³ גלילי סיפר לחברי ועדת-גרינבוים כי הוא, וחברי המטכ"ל האחרים, הציעו לבן גוריון למנות ממלא-מקום לרמטכ"ל, אבל בן-גוריון לא הסכים.⁴ לכאורה "הסתדרו העניינים". ראשי האגפים של המטכ"ל מילאו את תפקידיהם, יגאל ידין היה מעין רמטכ"ל מבצעי, וצבי איילון מילא את תפקידיו האחרים של דורי. מדי בוקר, בשעה 6:30, התכנס המטה-הכללי לישיבה, בראשות ישראל גלילי. צבי איילון העיד: "ישראל גלילי, כראש המפקדה הארצית, מילא את תפקידו של יעקב דורי, ואני המשכתי לעבוד כסגן ראש המטה הכללי, אך בעצם הייתי סגנו של ישראל גלילי."⁵ בשלושת חודשי המלחמה הראשונים ניתן היה לחשוב שיש יתרונות מסוימים בהיעדר הרמטכ"ל, והטריאומווירט בן-גוריון-גלילי-ידין תפקד כַּפיקוד העליון למעשה, אבל הצבא שהוקם היה זקוק למפקד. בן-גוריון הבין זאת במארס, חודש המשברים הצבאיים והמדיניים. ב-16 במארס רשם בן-גוריון ביומנו, אחרי התייעצות עם יגאל ידין: "אין הוא נלהב למינוי ממלא-מקום ליעקב. (לדעתו) לא דרוש איש. ישראל גלילי ימלא, לדעתו, תפקיד זה"⁶ ואחרי חמישה ימים כתב: "דורי עדיין במיטה, וייתכן שיצטרך להיכנס לבית-חולים לשם ניתוח. אמרתי לו שיוחנן רטנר מסרב לקבל על עצמו תפקיד ממלא-מקום רמטכ"ל. עוד אנסה לדבר אליו. אם לא אצליח, יש בדעתי לפנות לדן אפשטיין (אבן). אין דעתו של יעקב נוחה מהצעה זו. לא יקבלו אותו (את אבן) כי הוא 'זר'. אין זה טעם מספיק."⁷ אביגור הפציר בבן גוריון לא למנות את אבן לרמטכ"ל, ונימק: "הוא יונקר,⁸ אין בו רוח-חיים, והוא עלול להיות כלי בידי מישהו אחר." על רטנר אמר אביגור: "יש (לו) חולשה, תסביך נחיתות. ואינו מפקד, אבל יחד עם שאר האנשים המרכזיים, יצלח." אביגור טען שדרוש ממלא-מקום לדורי ויעץ לבן גוריון "לקרב" את ישראל גלילי.⁹ בן-גוריון העריך את רטנר כמוח הצבאי הצלול ביותר ב"הגנה".¹⁰ ומינה אותו ליועצו הצבאי, כבר בתחילת ימי "הסמינר" שלו (במארס 1947). רטנר גם היה ראש אגף התכנון במטה-הכללי וטיפל בתוכניות ביצורים, בגיוס הפוטנציאל התעשייתי ובפיתוח אמצעי הלחימה. כחבר המטה הכללי, וכאחד המוזמנים להתייעצויות עם בן-גוריון, ידע שדורי חולה וסובל מדיכאון. הוא לא הופתע כשקיבל (ב26-במארס) את שני המכתבים – אחד מבן גוריון ואחד מישראל גלילי ויגאל ידין – שקראו לו למלא את מקומו של דורי.

בן גוריון כתב: "למר י. רטנר שלום וברכה. הוטל עליך, מטעם ההנהלה, לשמש ממלא-מקום ראש המטה הכללי. עליך להתפנות מיד לתפקיד זה, בשים לב לדחיפות הדבר ולחשיבותו החיונית .עליך להגיע לתל אביב ולקבל על עצמך העבודה בימים הקרובים ביותר, ולא יאוחר מיום ד' הבא, 31 למארס שנה זאת. בברכה ובהוקרה, ד. בן-גוריון, יו"ר הנהלת הסוכנות." במכתב "פרטי" משותף כתבו גלילי וידין: "אל: יוחנן. מאת הלל (גלילי) וידין. דן (דורי) הועבר לבית- החולים, וכנראה ינותח ביום ב'. כל המתרחש בעבודתנו, האחריות, העומס הצפוי בבאות, הניעו אותנו לפנות אליך ולבקשך להיענות לדרישתו של אמיתי (בן גוריון) וליטול עליך את התפקיד, למלא מקומו של הרמטכ"ל. מובטח לך מלוא העזרה שלנו. לפני שהחלטנו על פנייה אישית זו אליך, ביררתי את הדבר עם חברי המ"א,¹¹ בישיבה מלאה, ונפגשתי בהסכמה מלאה... כמו-כן סיפרתי על הצעה זו במליאת ועד-הביטחון היישובי, וגם שם נתקבלה ברצון... המכתב הזה נקרא לַקוני, אולם בטוחני כי אתה מבין למשקל החברי-אישי ולמשמעות הרצינית של פנייתנו זו... אנו מחכים לתשובתך ונכונים לכל שיחה. בברכת חברים. הילל, ידין." יוחנן רטנר. יליד רוסיה (1891), סיים קורס קצינים בצבא הצאר; לחם בחיל-רגלים של הקוזקים במלחמת העולם הראשונה; למד ארכיטקטורה בגרמניה; עלה לארץ-ישראל בשנת 1923; לימד בטכניון, והיה לו משרד פרטי בחיפה. בימי מאורעות 1929 ולאחר מכן, היה יועץ לסוכנות היהודית בענייני ביצור היישובים. בשנת 1938 מונה לראש המפקדה הארצית של ה"הגנה". בימי מלחמת העולם השנייה התגייס לצבא הבריטי ושירת במטה שלו בקהיר. חמש פעמים מילא תפקידים בכירים ב"הגנה", וחמש פעמים פרש במרירות. כשמונה לממלא-מקום הרמטכ"ל, שאל את עצמו: "האם לא אכשל פעם נוספת, באותה נקודה, ואסולק ללא היסוס, שעה שבן גוריון לא יזדקק לי עוד, או אם לא אגלה די נכונות לציית לו? ואז אין עצה: חלל גדול נפער סביבך. וזעקתן כקול קורא במדבר, על אחת כמה וכמה אם אינך משתייך ל'חוג הפנימי'. פיותיהם ואוזניהם של עמיתֵי בן-גוריון נאטמים. על בן-גוריון אי-אפשר לוותר. כל אדם אחר הוא בר-תמורה. הנאמנות לבן גוריון, שאין לו תחליף בעיניהם, גברה על כל ההיסוסים. באופן זה נותרו קורבנות רבים בצדי הדרך."¹² אף-על-פי-כן לא דחה רטנר את המינוי על הסף, אלא ביקש שהות ללמוד את הדברים מקרוב, שבוע או שבועיים, בלי מינוי רשמי. בסוף מארס ובתחילת אפריל היה רטנר כחלק מנוף הפיקוד העליון והמטה הכללי, והכול ידעו שהוא עתיד להיות הרמטכ"ל. ב1- באפריל נפגש עם בן-גוריון לשיחה בארבע עיניים, על תפקידו ועל הסידורים העומדים על הפרק. בן-גוריון סיפר לו על תוכניותיו: ביטול המפקדה הארצית; תפקיד הרמ"א¹³ וועד-הביטחון, והקמת צוות מוביל, שעם חבריו יימנו ישראל גלילי ושאול אביגור. בן-גוריון ביקש מרטנר להכין תוכנית לשינויים ולשיפורים במטכ"ל. "לקראת מה הולכים?" שאל רטנר. "הדבר תלוי בכוח שנגייס וביכולת הצבאית שנגלה," השיב בן-גוריון ותרם שאלה משלו: "ואיך אתה מגדיר את המצב"? "ביסמרק טען: 'משמעותה של מדיניות היא תפיסת הגורל בציציות ראשו, שעה שהוא חולף על פניך בסערה'," השיב הרמטכ"ל המיועד.¹⁴ רטנר דחה את המינוי, שבועיים אחרי שקיבל אותו, בגלל הערכת בן-גוריון שהמטכ"ל אינו מתפקד כראוי.

המטכ"ל לא השביע רצון, לא רק של בן-גוריון אלא גם של חברי המטכ"ל עצמם. ב-18 בינואר 1948 כתב בן-גוריון ביומנו: "המפקדה העליונה בארגון אינה מתאימה לתפקידה."¹⁵ מטכ"ל ה"הגנה", שכמעט ולא תפקד אחרי המכות שניחתו עליו – פירוק "תנועה המרי", התפטרות הרמ"א משה סנה, ופיצוץ מלון "המלך-דוד" – החל להתאושש כשמונו ישראל גלילי לרמ"א ויעקב דורי לרמטכ"ל, באמצע שנת 1947. בחודשים המעטים שבין מינויים אלה ובין פרוץ המלחמה, לא הכין המטכ"ל את הארגון לקראתה, בגלל "הסמינר" של בן-גוריון, וכתוצאה מהערכתו שהמלחמה תפרוץ מאוחר משפרצה, וניסיונותיו הכושלים להקים "צבא מקצועי" בראשות קצינים מהצבא הבריטי. ב-29 בנובמבר היה אגף המבצעים בשלבי הקמה. אגף האפסנאות ואגף כוח-האדם היו ערוכים לטפל רק במערכת ההדרכה של ה"הגנה", לא בצבא לוחם." אגף ההדרכה – האמור להכשיר מפקדים לצבא הלוחם – עדיין היה בשלבי הקמתו הראשונים. בעדותו לפני "ועדת גרינבוים" סיפר צבי איילון (ראש אגף הפיקוח במטכ"ל עד התארגנותו לקראת המלחמה): עד סוף 1947 היה המטכ"ל מפוזר – מטעמי זהירות ובגלל מיעוט העבודה – בחמישה חדרים נפרדים, ובכל אגף ישבו שניים או שלושה אנשים. "תוך-כדי הקרבות התארגן המטה ונבנה. הוא קיבל את צורתו עכשיו (יולי 1948), אותה צורה שבה אי-אפשר לו לנהל את המלחמה."¹⁶ אהרון יריב, שלישו של דורי, סיפר לחברי הוועדה שאיתן פון-פרידמן (אבישר) מונה לסגנו של דורי, זמן-מה לפני שפרצו הקרבות, ושהוא, יריב, תדרך אותו, שהמטכ"ל לא התארגן כראוי לקראת המלחמה, ושהצבא אינו מוכן כראוי למלחמה, ולפיכך ראוי שמנהיגי היישוב יבקשו מהבריטים לדחות את יציאתם מן הארץ, כדי שתהיה למטכ"ל שהות לארגן את הצבא."¹⁷ אחרי שיחה עם יעקב דורי, ב-2 בינואר, הגיע בן-גוריון למסקנה ש"האגפים מסתדרים, מלבד כוח-אדם," ושהאחראי לכוח-האדם, משה צדוק, הוא "טכניק, מסדר כרטיסייה." דורי אמר לבן גוריון שקצין יהודי בריטי, הקולונל מונטי גרין,¹⁸ המשתתף בארגון האגפים, הוא "החייל הכי חשוב בארץ. ויש לו גם ניסיון צבאי." את אגף כוח-האדם הציע דורי להפקיד בידי לוי אשכול ולמנות לו סגן, איש-צבא.¹⁹ אחרי שנפגש עם מונטי גרין, כתב בן-גוריון ביומן: "(גרין) מצא אי-סדרים. הוא זהיר להסביר שזה נובע מתוך התנאים המיוחדים, המצב הפוליטי והתפרצות המלחמה לפני היותנו מוכנים." במטכ"ל אין איש יודע "לאן נשלח המגויס, מה קרה לו לאחר הִשלחו, אם הוא חולה או נפצע. כל הצד הרפואי לא מסודר. אין סדר בתשלומים. הקנייה מפוזרת ואנארכית. אין ריכוז. יש בזבוז. בצבא הבריטי רק לראש המטה ולגנראל יש מכונית שלו, השאר הן למָטֶה. ובשעת הצורך הקצינים מזמינים. פה יש מכונית לכל קצין נמוך. עניין ההזנה לא מסודר. אוכלים במלונים ובקיבוצים. אבל דרושים מטבחי-שדה ואספקה למקרה שצריך להתנועע. יש בזבוז ברהיטים. ׁ(שולחן כמו שלו יש באנגליה רק לראש המטה, והגנראלים יושבים על שולחן עץ פשוט) והעוסקים בכסף מתערבים בעניינים לא להם." "האנשים מוכשרים לתפקידם?" שאל בן-גוריון את גרין. "ראש אגף האפסנאות, יוסף אבידר, פיקח, מדבר מעט ורוצה לרכז בידיו הכול," השיב גרין. "יגאל ידין נבון ורוצה ללמוד. בן-ארצי דרגת רב-סרן, לכל היותר – סגן-אלוף. שלום עשת עצבני... אין בארץ קצינים בדרגה גבוהה. דרושים לנו בריגדירים וגנראלים." בן-גוריון שאל את גרין אם יתגייס למנגנון ה"הגנה". גרין היסס. הוא מקדיש ל"הגנה" שמונה או תשע שעות ביום, ולדעתו לא טוב לעבוד עשרים וארבע שעות. יש לו עסק. שותפיו מגויסים. אם יהיה מגויס,לא יהיה חופשי להביע את דעתו. "האם קצין אינו יכול להביע דעה נגד הממונה עליו?" שאל בן-גוריון. "לא," השיב גרין. "רק לספר עובדות בשעת חקירה אבל לא לבקר, לא לחוות דעה."²⁰ למסקנות דומות הגיע האלוף דוד מרכוס, שבא לארץ-ישראל בפברואר לסייע בבניית הצבא.. חינו של גרין סר בעיני בן-גוריון עד מהרה: מרכוס היה אחד האנשים המקובלים עליו ביותר. בתחילת מארם כתב מרכוס לאשתו: "אכזבות, אכזבות, ועוד אכזבות. אני יכול להבחין בשיפורים מסוימים מתוצאת עבודתי, אך הם מעטים מאוד."²¹ מרכוס הגיע למסקנה ש"הצבא רחוק מלהיות מוכן. חסרים ארגון ומערכת-מטה."²² "ברשותכם החומר הלוחם המעולה ביותר בעולם," אמר מרכוס לחברי ועד-הביטחון ב-16 במארס, "אך אתם נוהגים בו בצורה מבישה... אתם מבקשים מאנשיכם להילחם ומזינים אותם בתפריט דל. האנשים בלי לבוש מספיק. אפילו בלי שמיכות מספיקות כדי שיוכלו לנוח בלילות. אתם מעמיסים על כתפיהם הצעירות את האחריות להצלת המדינה היהודית, אך אינכם עומדים באחריותכם לספק להם ציוד הוגן."²³ אולי בהשפעת דברי מרכוס דנו בן-גוריון ויגאל ידין, באותו ערב, "על המצב במטה ועל ההכנות לקראת 15 במאי." בן-גוריון רשם: "משלושת האגפים העיקריים במטה – מבצעים, כוח אדם ואפסנאות – שניים נראים לו (לידין) בסדר."²⁴ ___________ בשבוע הבא: דוד בן-גוריון לא הצליח למצוא רמטכ"ל מתאים לארגון ה"הגנה" בזמן המלחמה; ביקורת חריפה על בן-גוריון ב"מטבח המלחמה" שלו; מועמדו של בן-גוריון לתפקיד הרמטכ"ל, יוחנן רטנר, הסביר מדוע לדעתו לא ניתן לתפקד כהלכה כרמטכ"ל, כשבן גוריון אחראי אזרחי על מערכת הביטחון; לבן גוריון היה עניין להסתיר את מחדליו, והמיתוס שיצר על תפקודו ועל תפקוד ה"הגנה" ועל צה"ל במלחמת העצמאות, מנעו תחקירי אמת, הפקת לקחים, ותיקון הליקויים – עד היום.

1., ועדת החמישה היא ועדת שרים שהוקמה ביולי 1948 מתוך הממשלה הזמנית, בעקבות טענות של ראש הממשלה דוד בן-גוריון על מרד פוליטי בשורות הצבא. בפועל הוועדה תפקדה גם כגוף מגשר על הפערים בין תפיסת בן-גוריון, בתפקידו כשר הביטחון, לבין ראש המפקדה הארצית – ישראל גלילי, המטכ"ל, יוצאי הצבא הבריטי, ה"הגנה" והפלמ"ח. בראש הוועדה עמד יצחק גרינבוים, ובין חבריה היה אהרן ציזלינג. 2. א"צ, פרוטוקולים מישיבות ועדת גרינבוים. 3. יומן דב"ג, 29 בינואר ו-31 במארס 1948.. 4. פרוטוקולים, שם. 5. שם, שם. 6. יומן דב"ג, 16 במארס 1948. 7. יומן דב"ג 12 במארס 1948. 8. קצין גרמני המקפיד על סדר ומשמעת 9. יומן דב"ג, שם. 10. ראיונות עם ישראל גלילי. 11. המפקדה הארצית של ארגון ה"הגנה". 12. יוחנן רטנר, חיי ואני עמ' 361-358. 13.ראש המפקדה הארצית, ישראל גלילי. 14. שם, עמ' 364; יומן דב"ג, 1 באפריל 1948. 15. יומן דב"ג, 18 בינואר 1948. 16. פרוטוקולים, שם. 17. ראיון עם אהרון יריב. 18. יהודי אנגלי, שירת בצבא הבריטי במלחמת העלם השנייה כמ"פ מג"ד קצין מטה חטיבתי ואוגדתי. עלה אצה ב-1947. במלחמת העצמאות שרת כראש מחלקה לתפקידי מטה במטכ"ל ה"הגנה" ובצה"ל בדרגת אלוף. 19. יומן דב"ג, 28 בינואר 1948 20. יומן דב"ג, 29 בינואר 1948. 21. טד ברקמן, האלוף, עמ' 80. 22. שם, עמ' 94. 23. שם, עמ' 108 109-; אצ"מ 25/9347 S, פרוטוקול מדיוני ועד-הביטחון, 16 במארס 1948. 24. יומן דב"ג.