בני דון יחיא מוליך אותנו באמצעות מדרשים מעניינים וסיפורי מופת - ואלה משכילים לסחוף את הקוראים להבין את העומק שבפשטות. כך, לדוגמה, הוא מביא מדרש יפה להבין את הפסוק "ולא נחם אלוהים דרך ארץ פלשתים....". בספרו 'מסביב לשולחן' מביא בני דון יחיא מקורות שיקלו עלינו להבין בדרך הקרובה לחיינו, מה הפשר של אותה תעייה במדבר. מן המדרשים המצורפים עולה, שיש כוונה עליונה בהארכת הדרך במדבר, יש בכך ברכה: "למה חשש הקדוש ברוך הוא שבני ישראל ירצו לשוב למקום שבו היו עבדים כל כך הרבה שנים? כי בנפשו של כל אדם מצוי קורטוב של שעבוד, קורט של כניעה, קמצוץ של עבדות. ולכן, אף על-פי שהעבדות חלפה מן העולם, ממשיכים להודות בתפילת שחרית 'ברוך שלא עשני עבד'...". 'וורט' יפה זה מזכיר לנו מדרש יפה של 'שפת אמת", שם נאמר, כי "מן השמים רצו שבני ישראל ידעו לעבור גם בדרכים רחוקות, למען ירגלו לדרכים לא דרכים. ישמש להם הדבר אחר כך לניסיון במסעותיהם ונדודיהם במשעולי הגלויות המשובשים". התעייה במדבר נתפסת כמעשה השגחה עליונה, והקושי בדרכים הופך להיות לברכה: עם ישראל ילמד להתחשל, להתגבר על יסוד העבדות שאינו מרפה, ילמד להתגבר על מכשולים. הדרך לתהילה ולכבוד ולהתעלוּת רצופה בניסיונות, ואלה יכשירו את העם לדרכו ולייעודו. התייחסות מוארת אחרת לנושא העבד, מביא בני דון יחיא בהתייחסו לפרשת 'בהעלותך'. בצד הפסוק שבו מתאר משה רבנו את שליחותו כנושא את משא העם על כתפיו, 'כאשר יִשא האומן את היונק', כאן מביא בני דון יחיא סיפור מחכים: "שאלו את הרב יעקב עמדין, מדוע הוא מסרב להתמנות לדיין, שהרי לפי גדולתו היה יכול להיות ראש בית דין, השיב הגאון: 'כולנו מברכים כל בוקר...שלא עשני עבד', ואני מוסיף על כך את הברכה: 'ברוך שלא עשני אב"ד' (אב בית דין)...".

בני דון יחיא מחפש מדרשים וסיפורי חכמה, שיש בהם להאיר את הכתוב מזווית אחרת, לקרב את הקוראים למציאות של אותם ימים. הנה כאשר הוא כותב על דיבת הארץ הרעה של המרגלים – הוא משלב סיפור מלא חן, שלוקח את סיפור המרגלים לדרך, שיש בה להישמר מהוצאת שם רע: "רבי יעקב שמשון משפיטובקה ביקר בארץ ישראל, שהייתה אז דלה ומעוטת יהודים. לאחר שהות קצרה בארץ הקודש החליט להביא את משפחתו ולהשתקע בה. בדרכו חזרה לביתו באוקראינה השתהה כמה ימים בבית מלון, אכל ושתה ונח כראוי. שאל אותו אחד ממקורביו, למה הראה לעשות זאת, ורבי יעקב שמשעון השיב לו: 'אילו שבְתי מיד הביתה, כשגופי רזה וכחוש ופניי נפולות מטלטולי דרך, הייתי גורם להוצאת לעז על ארץ ישראל". סיפור שלכאורה אין לו קשר למעשה המרגלים, אבל דווקא סיפור כה אנושי, מאפשר לקוראים לקלוט את המציאות המקראית בהארה מיוחדת. ראו נא כמה חשוב אפילו מצג למראית עין של פגיעה בשם ובמוניטין. ולא די בכך: חשוב לדון יחיא להציג את הצד החיובי, שעיני המרגלים לא הצליחו לקלוט, ואנו זוכים למדרש נוסף: בהתייחסו לפסוק 'אל תראו את עם הארץ כי לחמנו הם. סר צִלם מעליהם – וה' איתנו, אל תיראום': "אין לחשוש מעמי הארצות. אומנם הם מטילים לעתים צל כבד, אך גם הצל הגדול ביותר נסוג מאֵימת האור הקטן ביותר. 'אל תיראום' – מתי? כאשר תראו את המלה 'אור' המצויה במילה 'תיראום'..". דרך הצגת הדברים מוביל בני דון יחיא את הקוראים להבין, שיש באמונה יכולת לראות את האור, לראות שמֵעבר למציאות ולמראה העיניים יש השגחה. יש לקלוט את האור הנכון המשקף את המציאות האמתית. בין השיטין יודע בני דון יחיא להנחיל לנו דרכי אנוש באמצעות סיפורים, וכך באשר לדרך שבּה על האדם לשלוט בעצמו כדי לראות את הדברים נכוחה. אנו רואים זאת בסיפור המֶרד של קורח ודתן ואבירם, ושם מביא דון יחיא סיפור, שיאיר בדרך אחרת את המילים 'וייחר למשה מאד'. תחילה הוא מביא, כמובן, את הפירוש המקובל של רש"י 'נצטער עד למאוד' - ומוסיף: משה איש השלמות, לא יכול היה לכעוס גם כאשר פגעו בו קשות, כשם שנהגו בו קורח, דתן ואבירם, אבל על צערו לא יכול היה לשלוט. בדרך מעניינת מתייחס בני דון יחיא להֶארת הרוגז והכעס של משה רבנו: ממרחק ימים אנו לומדים דרך המובאות השונות על דמויות שונות, על דמותם של האבות, על דמותו של משה רבנו. לומדים בשבילי הסיפורים גם על לבטיהם, על קשיים, - ויש תמיד תחושה, שגם אם לעתים אנו מגלים אצל הגדולים חולשות אנוש, עדיין יש לנו להעמיק בהבנת דרכם: אין חולשותיהם כחולשותינו, ויש לנו מה ללמוד מהם, מן הדרך שלהם, מכוחם להתמודד.

בהקשר לכעסו של משה רבנו, מביא בני דון יחיא סיפור אנוש מאד: "אחד האדמו"רים רכש מעיל וכינה אותו 'מעיל הרוגז'. בעת שהרגיש כי הוא עומד לאבד את שלוות רוחו ולהתרגז על מי שהכעיסו, מיהר ללבוש את 'מעיל הרוגז' ומיד התחמם גופו והצטנן כעסו". לפנינו לקט מרהיב של מדרשים וסיפורים אנושיים, ויש חוט שמחבר בין כל החוליות: הבנת התורה נעשית בדרך של חן וחסד, בפשטות ובנועם. בני דון יחיא מביא פניני חן מרבדים שונים של ביאורים ומדרשים וסיפורי מעשה על צדיקים, ואנו חשים, שאפשר ללמוד תורה כדי למלא את הנפש, כדי לקבל זרקור חדש על החיים, על החינוך, על הבנת עצמנו. בפרשת 'אמור' מתייחס בני דון יחיא, לדרך שבה משה מורה לאהרון הכוהן, ש'הקדושה אינה עוברת בירושה'. "עליהם לחיות את חייהם שלהם בקדושה ובטהרה כדי להיות קדושים. לכן מורה הפסוק 'ואמרת אליהם' – יש לדבר אל הכוהנים ישירות ולהורות להם את הדרך הנכונה, ולא להסתפק בכך שהם בני אהרון ודי להם בייחוס מכובד זה". לתורת מוסר כה אנושית וקרובה ללב, מביא בני דון יחיא סיפור, שגורם לנו להזדהות עם המסר: "פעם הבחין רבי חיים מצאנז בבית המדרש בחסיד צעיר המתרועע עם רבנים ידועי שם, ומבטו זחוח. תמה רבי חיים מה לו ולהם ושאל אותו מי הוא. ענה הבחור, כי נכדו של צדיק ידוע הוא. אמר לו רבי חיים בחיוך: שאלתי מי אתה, ואתה משיב לי מי סבך"... בני דון יחיא לא בא לחדש חידושים, אלא להאיר מושגים ולקשר בין חלקים שונים של הפרשה – וכל זאת לטעת בנו תחושה כמה התורה והמצוות חייבות להילמד ולהפוך לדרך חיים – וכל זאת מתוך כבוד לזולת, כבוד לכל אדם באשר הוא, תורה עם דרך ארץ. בבואו לפרש את סיפור הכיור באוהל מועד, בפרשת 'פקודי', מביא בני דון יחיא סיפור עדין ורגיש על רבי ישראל מסלנט, סיפור שובה לב: "רבי ישראל מסלנט התגורר זמן מה אצל גביר אחד מנכבדי קובנה. בני הבית שמו לב שאורחָם נוטל את ידיו לאכילה בכמות מעטה של מים, הגם שדלי מים מוכן לפניו. סיפור על כך לבעל הבית, שתמה ולפיכך שאל את הרב: בשולחן ערוך כתוב כי הידור הוא ליטול ידיים בשפע במקום שיש מים. למה אם כן, הרב אינו נוהג כך? ענה רבי ישראל: אכן כך הדין, אך הבחנתי, שאת דלי המים נושאת המשרתת על כתפה, ואסור לו לאדם להדֵר במצוות על גבם של אחרים".

אסיים בפרשנות יפה, החותרת לפנימיות הדברים – לדרך הבנה שמעבר לפשט, ועדיין יש בה להעניק לנו ראייה מעודנת ובהירה של הדברים – ובעיקר לראות הכל בקשר להווייתנו, להתנהגותנו, לדרך שבה אנו חיים את חיי היומיום. הנה כך מאיר בני דון יחיא את דבריו של יוסף לאחיו ברגעי ההתוודעות בפרשת 'וייגש'. יוסף אומר להם – "ועתה לא אתם שלחתם אותי הנה כי האלוהים, וישימנו לאב לפרעה ולאדון לכל ביתו מושל בכל ארץ מצרים". לנושא הזה של יכולת האדם למשול, מצרף בני דון יחיא סיפור אנושי קטן ונפלא: "אמר אחד מגדולי האדמו"רים: פעם עמלתי וביקשתי להיות מושל על כל העולם, ולא עלה בידי. הפחתתי משאיפותיי וביקשתי להיות מושל על מדינה אחת. גם לכך לא הגעתי. התחלתי אז לחלום להיות מושל על עירי, ונכשלתי. ולאחר שהתעוררתי והתחזקתי מכישלונותיי, וניסיתי למשול על עצמי, נוכחתי לדעת, כי מי שמושל על עצמו – מושל על כל העולם".. שאלת האורות, שאנו קולטים מדריכה את בני דון יחיא במובאות רבות שהוא מביא, וזו דרכו להנחות את הקריאה מסביב לשולחן, ליהדות של אור ונועם. בבואו לפרש את הפסוק "אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות" בפרשת 'בהעלותך', בוחר דון יחיא להביא בפנינו אמירה מרוממת נפש: "העולם מלא מאורות וסודות נפלאים, אך היד הקטנה של האדם גודרת בפני העיניים ומעכבת מלראות את האורות הגדולים", דבריו של רבי נחמן מברסלב. שאלת שילובה של היהדות בחיינו תישאר ולא תניח לנו. המסורת והמקורות והיצירה היהודית הם חלק מזהותנו, הם אבן שתייה בחיינו, בתרבותנו. חשוב להכיר את רובדי היצירה שלנו, שהרי הזיכרון הוא אבן המסד של כל תרבות. התקרבות למדרשים ולערכים ממקורות חיינו היא דרך להעשיר את חיינו, לקבל תכנים תרבותיים, מעבר להיותם עבור רבים ערכי דת. המדרשים והדברים מצטרפים למחרוזת של פנינים. אנו מצויים היום במרחק אלפי שנים מאז ימי קדם, ויש דרך לקרב הכול. כשאנו קוראים ביופי ובחן הנסוכים על פרשות השבוע, באמצעות אותם סיפורי מעשה ופניני 'וורטים', אנו חשים, שהכול שב לחיינו, הכל שב ומאיר את המציאות שלנו. מחרוזת של סיפורי חכמה: סיפורים על הדרך להנהיג את העם, על דוגמה אישית של מנהיגים, על מסלול שבו עם מתגבש ובונה לו זהות ייחודית, על מורשת שינקנו מדורות של אבות קדומים. האור הבוקע מחדד את ההכרה, שאנו רחוקים אולי אלפי שנות אור מאותו עולם מעצֵב דרך, אבל הכל כה קרוב. התורה והפרשה עוסקות במה שקורה כאן סביבנו. ככל שהלב נשבה בקסם הסיפורים והמדרשים, הלב מבין, שיש רצף שמחבר בין ההיסטוריה היהודית הקדומה לחיינו היום: סיפור נשזר לסיפור, והדיון הזה 'מסביב לשולחן' פירושו מאיר וברור: אנו דנים בעצמנו, בעולמנו, בדברים שמתרחשים כאן ועכשיו. אכן יש מובן ופשר לחיינו ממעשים שקרו אז, מאותה מורשת שמלווה אותנו מימי קדם. הכל נמצא כאן, מסביב לשולחן.

• בני דון יחיא, מסביב לשולחן, הרעיונות והסיפורים הטובים ביותר על פרשות השבוע, הוצאת אלומות 414 עמודים, 2017.