בבית-הספר היהודי פגשתי במנהלת שרוב תלמידיה כבר לא היו יהודים. היא הייתה פעילה פוליטית סמויה. שלחה לעיתונאים ברחבי העולם ידיעות רבות על זוועות המשטר, על רצח העם שהתרחש בדרום המדינה. גם פה, כמו באזורים מוכים נוספים בעולם, ההתעניינות הייתה מעטה. הם לא פלשתינים, אמרה במרירות. זו גזענותו הסמויה של המערב. רף הציפיות מהאפריקנים אינו גבוה, ורציחות שבט בשבט אחר מתקבלות במנוד ראש כי "זו דרך העולם".
חוסר הרגישות עולה מאפס למאה כשמדובר בישראל. גם פעולות ההגנה על חיי אזרחינו נבחנות בעוינות. עם היהודים יש למערב חשבון אחר. אני נזכר בשלט שאחזה אישה יזידית לפני שנים אחדות. נכתב בו שהטרגדיה של בני עמה היא שאויביהם אינם יהודים, אחרת העולם היה נחלץ לעזרתם. היכן המנהלת היהודייה כיום? אולי היגרה לאוסטרליה, מחליפה גלות בגלות.
המצב שגיליתי בהרָרֶה הבירה היה חמור לא פחות. לא רק הלבנים עזבו עם חילופי השלטון, גם מיליוני גולים - בני המעמד הבינוני השחור - שנמנו עם בעלי המקצועות החופשיים, רופאים, אחיות, מורים ועוד. כיצד תתקיים מדינה בלי מעמד ביניים חזק? מנהלת בית-ספר פרטי סיפרה לי על סגירתו בפקודת השלטונות. מדובר בסגירת האפשרות ליצירת דור המשכילים הבא של הארץ הזאת, אמרה.
הדרום יבש וצמא למים. הבצורת הפליאה מכותיה בשדות. האירוניה היא שזימבבואה אינה זקוקה לגשם. נהר הזַמְבֶּזִי ומפלי ויקטוריה האימתניים, יכולים לספק מים לכל דרום אפריקה. אבל מוגַבֶּה לא היה מעוניין. הוא הזניח את החלק הדרומי של מדינתו כנקמה בשבט המתחרה, המטאבילי. כפרים רבים הועלו באש בידי יחידות שאומנו בידי צבא
קוריאה הצפונית. רוב אלה שהתנגדו לשליט, ירדו למחתרת או נרצחו. מוגַבֶּה, אמרו לי, שכח שהוא ראש המדינה כולה, וחזר להתנהג כצ'יף, ראש שבט אחד.