שינוי היסטורי משמעותי זה - היפוך היחסים בין יהדות ארץ ישראל ליהדות הגולה - מסביר את הפער ההולך ומתרחב בין חלקים ביהדות אמריקה לישראל. מכיוון שישראל הפכה למרכז העם היהודי, מה שמתרחש בה משפיע על כל מי שמעורב בה מבין יהודי העולם. וכך, המחלוקת הפוליטית העמוקה בישראל, בין ימין לשמאל, בין דתיים לחילונים ובין ציונים לפוסט-ציונים וכדומה - חלחלה פנימה אל לב הוויכוח היהודי באמריקה.
אלה מיהודי אמריקה המדברים על ניכור ופער שהם חשים כלפי ישראל, מאמצים קו דומה לאותו חלק בחברה הישראלית המרגיש פער וניכור כלפי המדינה. אפשר לראות העתקה אחד לאחד של טיעוני השמאל הישראלי בידי השמאל היהודי האמריקני ביחס למתח שבין ישראל היהודית וישראל הדמוקרטית, ביחס לשאלת היאחזותנו בלב א"י ההיסטורית וביחס לציונות.
באותה מידה, אפשר לראות הזדהות של האגף הימני ביהודי ארה"ב עם מדיניות ישראל הנוכחית, וממילא שינוי הולך וגובר בדפוסי ההצבעה לכיוון המפלגה הרפובליקנית.
המחלוקת שם דומה מאוד למחלוקת אצלנו, והיא מעידה, לדעתי, על היפוך במגמת ההשפעה: ישראל משפיעה היום יותר על יהודי העולם ובראשם יהודי ארה"ב, שייבאו לתוכם את המחלוקות הפנימיות אצלנו. ישראל הפכה למדינת העם היהודי, לא רק כהצהרה.
מכאן גם הסערות התורניות סביב התבטאויות בכירים בהנהגה הישראלית ביחס ליהדות אמריקה. מנהיגים ישראלים צריכים להביא בחשבון יותר ויותר שמה שהם אומרים בישראל, יפה באותה מידה ליהודי העולם, המקשיבים ומגיבים.
ה"קרע" המדובר בין ישראל ליהדות ארה"ב אינו אפוא קרע, אלא שיקוף מרתק של הוויכוח הפנים-ישראלי, שמשמעותו חזרתה של יהדות ארץ ישראל למעמד הבכורה שהיה לה טרם החורבן האחרון. גם זה מפירותיה של שיבת ציון.