מדי חג החנוכה אני חוזר ומספר את החוויה שעברתי בחג זה לפני מלחמת יום הכיפורים. הייתי חניך בבית הספר לפיקוד ומטה (פו"מ). השחצנות אחזה בנו, אך היו אלו ימים בהם הושמעה ביקורת קשה על צה"ל, והשאלה הנצחית "מה יהיה"? עלתה בפי רבים. והנה אנחנו מתבשרים שאחרי ארוחת חג חגיגית יבוא להרצות בפנינו הרב גורן, מי שהיה הרב הצבאי המיתולוגי של צה"ל, ואותו זמן הרב הראשי של תל אביב. אחד מענקי הדור בעיני רבים. התכנסנו באולם, ובחוץ גשם שוטף. תא"ל קלמן מגן, מפקד פו"מ, מציג את הרב. מוכר לכולם עם זקנו ההדור. "האם אתם יודעים, מדוע חג החנוכה הוא הארוך בחגי ישראל, שמונה ימים, אפילו ארוך מחג יציאת מצרים"? דממה באולם, רק טיפות הגשם המתדפקות על הגג נשמעות.
הרב חוזר על שאלתו, ושוב דממה. קלמן מגן נבוך, ואז נשמע לפתע קולו של אחד החניכים: "בגלל השמן שהספיק לשמונה ימים". הרב חייך ואמר: "אתם מאמינים לשטויות הללו? אז בואו ואגיד לכם את דעתי". במשך כ-40 דקות הוא ריתק, לפחות אותי, ביריעה הרחבה שהוא פתח על מלכות החשמונאים. ליבת דבריו הייתה זאת: חמישה בנים היו לו למתתיהו וכולם לא מתו על מיטתם אלא נהרגו בקרב, או נרצחו בעורמה על-ידי אויביהם. הם לרגע אחד לא אמרו נואש, אפילו ברגעים הקשים ביותר, והמשיכו להלחם על-מנת להשיג עצמאות מדינית מלאה. הם לא שאלו "מה יהיה"?, כי לאורך כל הזמן הם האמינו בצדקת מאבקם. ולכן, על-מנת לסמל את נחישותם, את החתירה הבלתי נלאית שלהם לעצמאות, החליטו חכמינו שיהיה זה הארוך בחגי ישראל. אורך הזמן כאורך כוח סבלנותם וסבלם.
זכורני שהרב סיים באומרו שכמובן ישנן דעות שונות בנושא. ואני רוצה להוסיף משהו משלי. בנעורי הושפעתי מאוד מהספר "אחי גיבורי התהילה" של הווארד פאסט האמריקני. הספר יצא בתרגום עברי בהוצאת הקיבוץ הארצי השומר הצעיר מרחביה. לימים, נתתי את הספר (המקורי באנגלית) לגנרלים אמריקנים עמם קיימתי קשרי עבודה. הם חזרו והודו לי באומרם: "עכשיו אנחנו מבינים אתכם (הישראלים) יותר טוב". כי הוארד פאסט היטיב כל כך לתאר על מה נלחם עם, על מה מוכנים להקריב את החיים, על מה מוכנים להתייצב מול העולם. כאשר בן-גוריון החליט על הכרזת המדינה, הוא ידע שיפלו קורבנות, לבטח ידע, אך ידע גם ידע שעצמאות נקנית בדם, והוא לא פחד, מול רבים שפחדו. ובעיניי זאת הייתה דרך חמשת הבנים של מתתיהו. ולכן אני בז מכל הלב לשועלים הקטנים אצלנו שביטלו את הצהרת טראמפ פן תביא לשפיכות דמים. וכאשר בן-גוריון החליט שלא יכול להיות שירושלים לא תהיה בירת מדינת ישראל הוא עשה זאת מול התנגדות עולמית ופנימית עזה, והיה מוכן לעזוב את האו"מ בגלל זה. זאת דרך חמשת בניו של מתתיהו.
כאשר אני קורא בימים אלו שישנה ירידה במוטיבציה לשרת ביחידות קרביות, אני מתמלא דאגה, דאגה אמיתית, לא מזויפת. ברור לי שהשרות ביחידות טכנולוגיה עילית קוסם לרבים בנוער, אך דומני שישנה גם התרופפות בהבנה כי עדיין צריך להלחם על הביטחון, עדיין צריך להקריב. הקריאה לסרבנות בבתי ספר ספורים שלנו היא בדיוק ההפך ממה שמסמלים לנו חמשת בניו של מתתיהו.