1. ארץ ישראל נזדעזעה ת"ק על ת"ק פרסה. נבלה נעשתה בישראל. בהיוודע דבר הסתלקותו של זקן ראשי הישיבות הרב אהרון
לייב שטיינמן, פצחו בני בליעל, ריקים ופוחזים, בחגיגות פטירתו של הצדיק הסגפן מבני ברק. הם פירסמו פשקווילים מטורפים טעוני איבה תהומית, יצאו בריקודי שמחה מטורללים (בצל דגלי אש"ף שצויירו על קירות הבתים הסמוכים), והדפיסו עיתוני פלסתר מטונפים ומכוערים. במקום אחד אף פתחו שולחן מטעמים, ועליו הכתובת (לא נגענו): "נתנדב לרגל פגירת המסית ומדיח ההולך בדרכי קוק ימ"ש שטיינמאן כמ"ש בשולחן ערוך: אוכלין ושותין". לא ייאמן, אבל עובדה מזעזעת.
הם קוראים לעצמם חרדים, מתלבשים כמותם ונראים כמותם, אבל בתוך תוכם אינם אלא אפיקורסים: כופרים בתורת משה ומרימים יד בפסיקות חז"ל, שהזהירו שכל המבזה תלמיד חכם, אין רפואה למכתו. יצורים בזויים אלה כינו את הרב שטיינמן באחד הפשקווילים שהופק בגרפיקה חגיגית, משל מדובר בשמחת חתונה, בתואר רשע, והוסיפו 'שם רשעים ירקב' ו'באבוד רשעים רינה', ועוד גידופים כהנה וכהנה. באחד מעיתוני הפלסתר שלהם כתבו: "הפורץ גדר הנודע הר"מ מבני ברק מת", ואלה רק דוגמיות לגודל שמחתם, לרגל פטירת הרב הישיש.
2. על מה רגשו גויים? הסתלקותו של הרב שטיינמן, חשפה קו שבר נסתר, הפוקד את הציבור החרדי, בשאלת היחס למדינה, לחברה הישראלית, לציונות, לעולם שמחוץ לגבולות המחנה החרדי. מצידו האחד של המיתרס ניצב מחנה גדול, רוב מניינו ובניינו של הציבור החרדי, שמתייחס למציאות בעיניים פרגמטיות, מושכלות. מחנה זה שהרב שטיינמן היה מנהיגו הרוחני הבלתי רשמי, חי בשלום, במידה זו או אחרת, עם הרוב החילוני, עם המדינה, עם הציונות. ואילו בצד השני של המיתרס, ניצב מיעוט זעום אך צעקני, שמוציא שם רע לציבור החרדי כולו. מנחה אותו 'השקאפע' (השקפה) קיצונית, שמציבה אותו בעמדת אופוזיציה למדינת ישראל ולעם ישראל, ומובילה אותו לתיעוב תהומי של כל מה שבחוץ.
פרופ' בנימין בראון, מגדולי חוקרי החברה החרדית, הגדיר את קבוצת הרוב במונח המבריק: 'ציונות ללא ציונות', אך מדובר בעצם בציונים ללא ציונות. יהודים אלה מזדהים, לא תמיד בפומבי, עם האתוס הישראלי: שמחים בהישגי המדינה וכואבים בעיתות אבלה, גאים בה, מייחלים לנצחונותיה בשדה הקרב, רואים עצמם חלק בלתי נפרד ממנה, מתעבים את השמאל הרדיקלי ואת שקרני 'בצלם', 'שוברים שתיקה', הקרן החדשה ושאר ירקות, אף שלעולם לא יגדירו עצמם ציונים.
אלה הם חובבי ציון אמיתיים. אולי אנוסים מבחינה מסוימת, אבל ציונים. הם למשל מחבקים את ה
מתנחלים, חלקם אף מתנחלים בעצמם, אך בעיקרון נטולי ציונות. עצם קישור המושג ציונות אליהם, מעורר בהם רתיעה. באתוס החרדי נתפסת הציונות כמהלך לחילון עם ישראל, ולכן אין להם חלק ונחלה בה. אבל מעשית הם ציונים. ציונים ללא ציונות.
3. דוגמה קטנה: קבוצת רוב זו, מכירה בזכותה של המדינה, שמשחררת רבבות בחורי ישיבות משירות צבאי, לבצע רישום פורמלי של הבחורים בלשכות הגיוס. הרב שטיינמן שלח אותם להתייצב לרישום. לפעמים הופנו השבאבניקים, יושבי הברזלים, בברכת הרב שטיינמן, לנח"ל החרדי, לבל יהיו הולכי בטל, ושילמדו מיקצוע. עקרונית הם מבינים את הצורך הקיומי בצבא חזק להגנת המדינה, אך לדעתם תרומת בחורי הישיבות לביטחון הלאומי, לא פחותה מן השירות בצבא.
לעומת זאת, קבוצת המיעוט המיליטנטית, זו המוכרת גם בכינוי 'הפלג הירושלמי' (אף שאין להאשימה באחריות לכל פשקווילי השמחה והמחולות, שמקורם בקומץ קנאים סוררים, פרי באושים מתחתית החברה החרדית), מסרבת אפילו לבצע רישום פורמלי בלשכת הגיוס. מפני שאינם שותפים בכלום לאתוס הישראלי. מנהיגם, הרב שמואל אויערבך (שאביו הרב שלמה זלמן נודע כאוהב ישראל אמיתי), מתעב כל מה שמחוץ למחנה, ומורה לבחוריו להחרים את לשכת הגיוס. ענייני המדינה, מחוץ לתחומי התעניינותם. אין להם אחריות כלפי אף אחד שמחוץ למחנה. לאחר שנציגיהם השתלטו בעורמה על היומון 'יתד נאמן', ועשו אותו פשקוויל הזוי שנמנע אפילו מלהזכיר את המילה 'הטמאה': צה"ל, הדיח אותם הרב שטיינמן מעריכתו וניהולו, וגם על זה לא סלחו לו.
4. הסתלקות הרב שטיינמן לישיבה של מעלה, חשפה את זרמי המעמקים בעולם החרדי, והוכיחה בבירור מי מהם ציוני ללא ציונות, ומי סתם מטורף.