במאמרה "זה לא רק 'האדיוט התורן'" (
ידיעות אחרונות 25.12.17), חוטאת הכותבת, אריאלה רינגל-הופמן ומחטיאה בתיאורה את הקיבוצניקים כ"גוזלי אדמות מדינה שכבר עשרות שנים מתחמקים מתשלום מס הכנסה". אילו ייחדה הכותבת את הזמן שהקדישה לקריאת "מאות תגובות ברשת", כעדותה, ללימוד עובדות, היתה, אולי, נמנעת מההכללה הגורפת, אשר יותר מאשר יסודה בטעות יסודה ברשעות.
רינגל-הופמן אינה יחידה, ודאי לא החריפה במותחי הביקורת' אבל בהיותה בעמדה המאפשרת לדעתה להיקרא על-ידי רבים, ההטעיה שלה מסוכנת. הקיבוצים, ודאי לא חלק הארי שלהם, לאחר הפרטתם, לא מתחמקים מתשלום מס בעיקר משום שהם לא יכולים להתחמק; רוב חבריהם, העובדים מחוץ לקיבוץ, משלמים מס כחוק - כמתחייב או כנדרש, במידה שהכנסתם חייבת במס זה. אם הביטוח הלאומי עושה הסדרי מיסוי קיבוציים עם קיבוצים – ניתן להשיג על ההסדר הזה אבל לא נכון ולא ראוי לכנות זאת כהתחמקות מתשלום מס הכנסה.
נבזית ומרושעת אף יותר מההכללה הגסה והמטעה על אודות מס הכנסה היא הקביעה, כי הקיבוצים הם "גוזלי אדמות מדינה". אם סבורה רינגל-הופמן כסברתם של עמיתיה לדעה כי הקיבוצים זוכים להטבות יתר בנושא הקרקעות, תואיל לצרף את קולה לשיח על אודות נושא זה, ולא תסתפק בקביעה מופרכת, הנגועה, כאמור, בנבזות וברשעות, שבה מוצגים הקיבוצים והקיבוצניקים כגוזלי אדמות.
אחת הסיבות למתקפות החריפות נגד הקיבוצים ולהטחת אשמה קולקטיבית בהם הן בנושאי מס, הן בנושאי אדמות והן בנושאים אחרים (שמאלנות, גזענות) נובעת מראייתם כציבור פריבילגי הנהנה מזכויות יתר, מהטבות ומהקלות.
בשנים האחרונות לא מדברים כמעט על שיעורם של בני הקיבוצים בקרב הנופלים במערכות ישראל, הגבוה פי שלושה או ארבעה ואף יותר משיעורם באוכלוסייה, גם לא על שיעורים הגבוה ביחס בקרב מסיימי קורסים יוקרתיים בצה"ל ובחיילי יחידות עילית ומפקדיהן.
הקיבוץ היה אחד הניסיונות הנועזים והמרתקים ביותר בתולדות התנועה הציונית. הפילוסוף והוגה הדעות מרטין בובר הגדיר אותו בשעתו כ"אי כישלון למופת". גם אם יומרת מייסדיו הייתה לשנות את טבע האדם - יומרה שהתבררה כחסרת סיכוי וכחסרת תוחלת, וגם אם כיום ברור לכל, לרבות לחברי הקיבוצים, כי השוויון המוחלט, שמעולם לא היה קיים, הוא בעייתי מאוד וכי לא ניתן לשנות את העובדה כי בני אדם שונים זה מזה "כשוני האש מן המים", כהגדרת המשוררת זלדה וכי הרציונל של הקיבוץ השיתופי ההיסטורי - "מכל אחד לפי יכולתו - לכל אחד לפי צרכיו", הוא בסיס שלא ניתן לכונן עליו חברה שיש לה יכולת קיום, וכי העיקרון והמתכונת הם אינם אפשריים עוד בעולם קפיטליסטי, עדיין גם בהינתן חולשותיו של הקיבוץ וגם לאחר הפרטת רוב הקיבוצים, יהיה זה עוול משווע להציג אותנו כגוזלי אדמות וכמתחמקים מתשלום מיסים.
ספק אם יש עוד יצירה אנושית מקבילה לקיבוץ, אשר במשך עשרות שנים השכיל והצליח לקיים חיים, אשר שוויון ערך האדם היה יסוד מכונן בהם; קיבוץ שיצר מסגרת אנושית שבה באו לידי ביטוי דאגה לאדם באשר הוא, חמלה ויכולת הכלה שאין לה אח ורע.
גם אם לא מגיעים לנו הוקרות ושבחים - לא מגיע לנו להישפט ולהיענש בחטא ההכללה הגסה כהכללתה של העיתונאית החשובה והמוערכת אריאלה רינגל-הופמן, אשר במאמרה זה ביטאה את דעתם של רבים במדינה.