ב-1978 פורסם ספרו המשפיע של אדוארד סעיד, "אוריינטליזם". סעיד טען שהמזרח התיכון כפי שאנחנו מבינים אותו, אינו קיים "באמת" "במציאות", אלא הוא פרי הבנייתם של חוקרים ויוצרים בני המערב שקראו את האזור במשקפיים התרבותיים שלהם, ויצרו את מה שכונה "האוריינט" (המזרח, מול האוקסידנט הוא המערב).
המזרח התיכון במחקרים המערביים, אמר סעיד, הוא קריקטורה, אוסף של דימויים ומונחים שנוצרו בשפת שיח מסוימת "פוליטית", שאינה משקפת "ידע טהור". בקיצור, סעיד האשים את המחקר המערבי ב
גזענות ובחוסר הבנה של עמי ערב והאיסלאם.
דבריו נחו על קרקע פורייה בחשיבה המערבית, שסבלה כבר אז מרגשות אשמה ביחס לקולוניאליזם האירופי שניצל את העולם הערבי (ואת עמי אפריקה ואסיה). בשנות ה-60 החל תהליך שהגיע לשיא בעשור האחרון בקמפוסים המערביים, שבו באופן לא רשמי השתנה ייעודה של האוניברסיטה ממרכז של ידע החותר להשגת והבנת ה"אמת" - תהיה מה שתהיה - למרכז ידע החותר ל"צדק חברתי".
ארבעת העשורים שחלפו מאז פורסם ספרו של סעיד, והדיון הסוער שהתחולל בעקביו, עמדו בסימן סירוס המחקר והשיח על אודות העולם הערבי והמוסלמי. על הקמפוסים האמריקניים השתלטה תרבות של קורבניות (victimhood), שלפיה ככל שאתה ממוקם גבוה יותר בהיררכיה של הקורבן (בלשוננו: ככל שתצליח להוכיח ש"דפקו" אותך יותר מהשאר), כך עולה מידת ה"צדק" בדבריך ומספקת הגנה מפני כל ביקורת.
הביקורת על מי שזכה למעמד של קורבן מסומנת מייד כ"גזענות" ו"עליונות לבנה" ושלל הגדרות המצדיקות את האלימות המדהימה באוניברסיטאות - שפעם חיפשו אחר האמת - נגד כל מי שכופר בהנחות היסוד של השמאל הליברלי. אלה הפכו לאקסיומות דתיות, אורתודוקסיה חילונית שהקימה אינקוויזיציה המעלה על המוקד התקשורתי והציבורי מאמינים שסרחו וסטו מהדרך.
הדברים עולים בקנה אחד עם המאמץ לשלוט בשפה - ובאמצעותה בתודעה - באמצעות מנגנון התקינות הפוליטית. אנחנו נקבע מה מותר לומר וממילא מה נכון לחשוב. הקורבן התורן, שנחשב כיום למסכן ביותר בשיח המטורלל הזה הוא, למרבה הפליאה, המוסלמי, ש"ניצח" קבוצות מיעוט אחרות (שחורים, להט"ב וכו') בתחרות על ליבם של הליברלים במערב. אפשר לנחש היכן מקומה של ישראל במשוואה הזאת.