טירונים נשלחים לפרוץ את הדרך לירושלים

"ב-5 בבוקר פורצים המפקדים לאולם השינה ומעירים אותנו. אין התעמלות-בוקר. אנו ב'מצב הכן חמור'. יש להיכון ליציאה. פתאום נזכרים אנחנו שהיום 1 באפריל. מכל פינות האולם עולה הצחוק. איזו הלצה! אך הנה מופיעים החבר'ה ששמרו בלילה. הם מספרים כי אחרי חצות הוזעקו המפקדים למטה הגדוד. ובכן, העניין רציני. אנו אורזים את חפצינו בקדחתנות. את החפצים החיוניים עלינו לקחת עמנו. השאר יישאר בתל אביב. כיצד לדעת מהו חפץ חיוני? מילאנו את הילקוטים עד שהיינו עמוסים כסבלים מקצועיים. טירונים היינו... מהות הפעולה נשמרת בסוד, אך רבים מאתנו מנחשים את המטרה. יודעים אנחנו שירושלים נצורה ושאין אפשרות להעביר אליה שיירות. שאלת חיים היא ליישוב כולו. הנסיבות מכריחות את הצבא העברי לעבור, בפעם הראשונה, לאופנסיבה גדולה." ¹ כך כתב ביומנו אורי אבנרי,² טוראי בחטיבת "גבעתי'" ב-1 באפריל 1948 במחנה יונה שבצפון תל אביב³. ארגון הגדוד הראשון של "נחשון", בפיקוד חיים לסקוב, שהחל ב-1 באפריל, נמשך עד שיצא הגדוד לקרב. עד 1 באפריל היה לסקוב מפקד קורס קצינים במחנה "דורה" שליד נתניה. הוא הביא למבצע אחדים מאנשי הסגל ומחניכיו של הקורם. הגדוד של לסקוב הורכב מארבע פלוגות: פלוגת פלמ"ח, בפיקוד יעקב סטוצקי; פלוגה מחטיבת "קרייתי". בפיקוד יוחנן פלץ; פלוגה חדשה, בפיקוד אלכס שפיר, ופלוגה מחטיבת "אלכסנדרוני", בפיקוד דניאל דגן. ב-5 באפריל מנה הגדוד שש מאות שלושים וארבעה איש, והיו לו חמש מאות ושנים-עשר כלי-נשק אישיים מסוגים שונים; שישה מקלעי ברן; ארבעה מקלעי "שאטו"; מכונת- ירייה "שפנדאו" (מגל"ד); שלוש מרגמות 2 אינטש, ותשע מאות תשעים ותשעה רימונים. ורק מאתיים וארבעים רובים צ'כים, אף שמבצע "חסידה" כבר הסתיים.⁴ אגף ההדרכה הקצה למבצע "נחשון" את מדריכי הקורס לנשק כבד, בפיקוד ישראל טל, ואיתם שמונה מקלעי בראונינג.⁵ רוב אנשי הגדוד היו טירונים, או מגויסים חדשים שאימוניהם לא היו מספיקים. לא רק שלרוב הטוראים לא היה ניסיון קרבי, גם המג"ד ורוב המפקדים לא התנסו בקרב פלוגתי, שלא לדבר על קרב גדודי. המג"ד, שלושה מחמשת מפקדי הפלוגות, ורבים מהמפקדים האחרים, היו משוחררי הצבא הבריטי. מפקדים אלה לא התאמנו יחד ולא נלחמו יחד, והיו ביניהם ליקויי תקשורת. המנוסים ביותר בגדוד של לסקוב היו פקודיו של סטוצקי. אחדים מהם השתתפו בקרב שיירת חולדה ואבטחו את הדרך לירושלים. אנשי פלוגת סטוצקי ביקשו להצטרף לגדוד של טבנקין, אבל מפקד המבצע, שמעון אבידן, צירף אותם לגדוד של לסקוב, כדי "שתהיה בו לפחות יחידה לוחמת אחת." לחץ כבד – לרבות פתק מיגאל אלון – הופעל על סטוצקי, לפני שהסכים לעמוד תחת פיקודו של לסקוב. במבצע "נחשון" הטיל לסקוב על פלוגת סטוצקי את המשימות הקשות ביותר. אחרי שלושה חודשים, כשהעיד לפני "ועדת גרינבוים", מתח עליה ביקורת קשה. ⁶ יוחנן פלץ, מפקד הפלוגה מחטיבת "קרייתי",⁷ שירת, עם לסקוב בגדוד השני בבריגדה (בצבא הבריטי) והגיע לדרגת סרן. ב"קרייתי" היה סמג"ד. הוא רצה להביא למבצע גדוד שלם. אבל מח"ט "קרייתי" מיכאל בן-גל נתן לו רק פלוגה מקובצת, משתי פלוגות מיליציה⁸ ומאנשי הפלוגה המיוחדת, שהתנסו בעיקר בפעולות נגד אצ"ל ולח"י, ושאחדים מהם השתתפו בפעולות במרחב תל אביב, לפני פרוץ המלחמה, ובפיצוץ בתים בגבול תל אביב -יפו אחרי 29 בנובמבר.⁹ סגן מפקד המחלקה המיוחדת, יעקב גרשונוביץ, סיפר: "ביום ה', 1 באפריל, הודיעני הסמג"ד, יוחנן פלץ, כי הוא יוצא עם פלוגה לשלושה ימים, לפרוץ את הדרך לירושלים, והזמינני לצאת אתו כמפקד-מחלקה קרבי, עם מחלקה של הפלוגה המיוחדת. במהלך הפעולות התברר כי אנשי הפלוגה אינם מאומנים כראוי. כל מפקדי המחלקות, וגם אני בתוכם, דיווחנו על רמת אימון בלתי מספקת של האנשים, ליציאה לקרב." רק תשעה מאנשי הפלוגה של גרשונוביץ היו מסוגלים, על-פי דיווחו, למלא משימות קרביות. עשרים ושמונה היו מסוגלים למלא תפקידים עורפיים. הוא הגדיר שישים ושלושה כפסולים לכל תפקיד (רוב הפסולים נשרו, במהלך המבצע, וחזרו הביתה).¹⁰ לסקוב אמר לחברי "ועדת גרינבוים" שהפלוגה המקובצת מ"קרייתי" הייתה ברמה הנמוכה ביותר בגדודו. יגאל ידין אמר שפלוגה זאת הייתה "מתחת לכל ביקורת", והאשים את בן-גל: "הוא שלח את החומר הכי רע שהיה לו."¹¹ פלוגת פלץ התמקמה במחנה "יונה" ב-1 באפריל והתאמנה, על מגרש המסדרים, במסעות-לילה (לאור היום), בקשר ובתרגילי תצפית. מפקד הפלוגה הסביר לחניכיו איך משתמשים בנשק, ובלילה פשטו אנשי הפלוגה על דירות סוחרים, הביאום לחנויותיהם, ולקחו מהן תרמילים צבאיים ומימיות, להשלמת ציודם.¹² אלכס שפיר, שפיקד על קורס מפקדי-כיתות בנען, ארגן את הפלוגה החדשה. מפקדיה היו מדריכי קורסים, והטוראים היו מגויסים חדשים, רובם עולים שעדיין לא למדו עברית. ב-1 באפריל ישב שפיר במרפאת שיניים, ורופא-השיניים הכין שן שלו להרכבת כתר למחרת. ההרכבה נדחתה, ובמשך כל המבצע סבל שפיר מכאבי-דלקת בחניכיים. חיילי הפלוגה החדשה לא הכירו זה את זה ולא הכירו את מפקדיהם, וכשקיבלו את הנשק והציוד חטפו מכל הבא ליד. אחדים מהמפקדים ניסו לארגן את חלוקת הנשק, והטוראים כיבדו אותם במכות.¹³ הפלוגה המאורגנת ביותר, מגדוד 33 של חטיבת "אלכסנדרוני", בפיקוד דניאל דגן, הורכבה מאנשי חי"ש רמת-גנים שגויסו בדצמבר 1947, ושכבר השתתפו בכמה מבצעים. לפלוגה זאת צורפה כיתה מפלוגה אחרת, למילוי התקן. המג"ד בן-ציון פרידן אמר לדגן שהפעולה תימשך לכל הפחות ארבעים ושמונה שעות ולכל היותר שבעים ושתיים שעות. הפלוגה חזרה לחטיבת-האם אחרי שישה-עשר יום.¹⁴

"הגדוד הראשון של לסקוב היה מורכב בחלקו מטירונים, אשר דרגת אימוניהם לא הלמה את תפקידי הקרב שהועמדו בפניהם." נכתב במחקר של צה"ל משנת 1954.¹⁵ לסקוב סיפר לחברי "ועדת גרינבוים" איך התנפלו חיילי גדודו על תלמידות ויצ"ו שחילקו להם אוכל. "היה די אוכל, ואין אני רוצה לתאר לפניכם איזו תמונה מצאתי בחדר-האוכל. איך התנהגו החיילים. היינו מבינים התנהגות כזאת במדבר, לאחר שהחיילים לא ראו אישה במשך חצי-שנה או יותר. אבל לא כאן." בהמשך עדותו אמר לסקוב: "הנוהג שלנו אינו מרשה בתי-כיסא נפרדים לקצינים, אך מה אומר כשמצאתי טוראי אחד עושה את צרכיו על המכנסיים שלי? לא הייתה לי ברירה אלא להוציא הוראה על בתי-כיסא נפרדים. היו הרבה תופעות של אי-משמעת, אולי בגלל אי-חינוך-צבאי, כי האנשים לא רצו ללכת לקרב. אולי גם לא יכלו לצאת לפעולה. בבית-ג'יז הייתי צריך להשתמש בקתות (רובים) כדי להביא את מפקדי-הכיתות... לפעולה, על-מנת שיחפו על התקדמות כיתות חבלנים: וכשקיבלו פקודה לסגת השאירו הכל וברחו. איש אחד צעק כל הזמן שהוא נפצע, אך כאשר ניגשו להגיש לו עזרה התברר שהוא לא פצוע כלל. בקתות של רובים חדשים שברו קרשים להסקה. הם זרקו הכל על-מנת שתקל עליהם הבריחה. משקפות, מצפנים, הכל נזרק לשטח."¹⁶ גדוד זה יצא לקרב חמישה ימים אחרי שהוקם. חמשת ימי-חסד אלה היו תוצאת ליקויים אחדים בהתארגנות פיקוד המבצע, וגם דחיות אחדות. הוא לא נעשה לגדוד לוחם בחמישה ימים אלה. למבצע היזום הגדול הראשון של מלחמת העצמאות, לגזרה שנחשבה לקשה ביותר, נשלח גדוד לא אורגאני, שהורכב – לא מהפלוגות הטובות ביותר.

בשני ימי שהותם בתל אביב קיבלו פקודיו של לסקוב נשק מהמשלוח הצ'כי, ניקו את הרובים המגורזים ולמדו להכירם. ביומן של אורי אבנרי כתוב: "יאנק לבקוביץ, פליט קטן המכיר היטב את הנשק הגרמני, מסביר לנו את השימוש ברובה זה, אשר לא התאמנו בו מעולם."¹⁷ רוב מפקדי הפלוגות לא הכירו את גזרות הפעולה שלהם, והוטסו, אחד אחד, במטוסי "אוסטר" קטנים, חסרי דלת, לסיורים מעל אזור חולדה-לטרון. על ברכי המפקדים ומאחוריהם הונחו שקי ציוד, שהוטלו לקריית ענבים תוך-כדי סיור.¹⁸ לגדוד השני של המבצע, בפיקוד יוסף טבנקין, הוקצתה גזרת קריית ענבים-שער הגיא. לגדוד הזה צורפו שרידי הגדוד השישי של הפלמ"ח; הפלוגה של יוחנן זריז (שחנתה בקריית ענבים), והפלוגה של אורי בן-ארי (שנשארה בחולדה אחרי קרב השיירה), שהשתייכו לגדוד הרביעי. לרוב המפקדים בגדוד של טבנקין – פלמ"חניקים ותיקים ומנוסים בקרבות – הייתה שפה משותפת, ולרוב חייליו היה ניסיון. אנשי הרזרבה כבר אבטחו שיירות והתנסו בקרבות בדרך לירושלים. וגם הפחות ותיקים כבר הספיקו להתאמן והשתתפו בכמה פעולות.¹⁹ קצין המבצעים של מבצע "נחשון", משה בר-תקווה, הסביר מדוע הוקצה גדוד הפלמ"ח לגזרת ירושלים: מפני שטבנקין הכיר אותה יותר משהכיר לסקוב.²⁰ זה נימוק מוזר; הרי לסקוב ורוב המפקדים בגדודו לא הכירו גם את הגזרה שהוקצתה להם, ואילו טבנקין ורוב המפקדים בגדודו הכירו את שתי הגזרות. וגזרת חולדה-לטרון נחשבה, אומנם בטעות, לקשה יותר. אין ספק שהגדוד של טבנקין היה כשיר לקרב יותר מזה של לסקוב: אין ספק שהיה ראוי לתת לטבנקין את המשימה הבעייתית יותר. אמנם, במהלך המבצע התחוללו הקרבות המכריעים דווקא בגזרה של טבנקין, ובה נשבר כוח החוסיינים, אבל מפקדי המבצע לא העריכו שכך יהיה. לעתודה הקרבית של החטיבה נועד הגדוד השלישי של מבצע "נחשון", בפיקוד אלדד אוורבוך, מפקד גדוד 54 של חטיבת "גבעתי".²¹ בתחילת המבצע מנה גדוד זה מאה ושמונים איש: פלוגת חניכי קורס סמלים וקורס מפקדי-כיתות (ממחלקות שונות) של חטיבת "גבעתי", בפיקוד אביב ברזילי; ושתי פלוגות טירוני פלמ"ח בפיקוד יששכר (ישכה) שדמי ושמואל (אולי) גבעון.²² שדמי תיאר את פקודיו כ"ילדים". היו אלה חברי הכשרה, שהביאו אתם מקיבוץ גזר ספרי-זיכרונות, מכבשי-פרחים ושמונה רובים איטלקיים ישנים. בחצר בית-החרושת לסכיני-גילוח "אוקבה", בראשון-לציון, הסביר להם שדמי שזאת מלחמה, ופקד עליהם להיפרד מהציוד האישי שלהם, ולהשאיר לעצמם רק שתי מערכות לבנים וכלי-רחצה.²³ בסיס הגדוד של אוורבוך היה בנען, וכלי-רכב לא היו לו. על-כן יכלה העתודה הקרבית לאבטח רק את עצמה ואת מפקדת המבצע בנען, ולסייע רק לגדוד של לסקוב' שלא היה זקוק לסיוע; ואילו לגדוד של טבנקין, שהיה זקוק לה מאוד, היא לא יכלה לסייע. ___________________ בשבוע הבא: ארגון הכוח הערבי בגזרת הדרך לירושלים לקראת מבצע נחשון; חיילי הגדוד בפיקודו של חיים לסקוב היו חסרי כושר גופני; קשיים לוגיסטיים גרמו לדחיית ההתחלה של מבצע נחשון; הידיעות על קריסה של ירושלים העברית עקב העדר אספקה התבררו כמוגזמות.

1. אורי אבנרי בשדות פלשת - 1948, נ. טברסקי. תש"ט, עמ' 37. 2. לימים עורך שבועון "העולם הזה", וחבר כנסת. 3. כיום גן העצמאות. 4. א"צ. מאת נחשון אל מבצעים, 5 באפריל 1948. 5. ראיונות עם אליהו בן-חור, ישראל טל, חיים לסקוב, וזאב בר-סבר. 6. א"צ, פרוטוקולים של דיוני ועדת גרינבוים; ראיונות עם חיים לסקוב, יוסף טבנקין, שמעון אבידן, ויוסף דגן. 7. חטיבת תל אביב. 8. שהיו בגיוס חלקי. 9. ראיון עם יוחנן פלץ. 10. א"צ, אל מג"ד גמ"נ. מאת סמ"מ גרשונוביץ יעקב, 17 באפריל 1948. 11. ועדת גרינבוים. 12. יוחנן פלץ; י. אוליצקי, ממאורעות למלחמה, עמ' 381-374. 13. ראיון עם אלכסנדר שפיר. 14. גרשון ריבלין (עורך) חטיבת אלכסנדרוני, עמ' 154: ראיונות עם דניאל דגן וחיים לסקוב. 15. מערכות, נ"ג אפריל 1949, עמ' 22. 16. ועדת גרינבוים. 17. אורי אבנרי שם, עמ' 38. 18. ראיונות עם אלכסנדר שפיר ודניאל דגן. 19. ראיונות עם יוסף טבנקין ואורי בן-ארי. 20. ראיון עם משה בר תקווה. 21. ראיון עם אלדד אוורבוך. 22. א"צ, אל ידין מאת נחשון 4 באפריל 1948; אברהם אילון, שם, עמ' 388. 23. ראיון עם יששכר שדמי.