לאחר שהשתלטו לוחמי גדוד לסקוב על הכפר דיר מוחסין¹ זרמו לוחמים ערבים לסביבות הכפר מרמלה ומכל כפרי הסביבה. משלושה משוריינים תוצרת התעש (שנפלו בידי הערבים בקרב נבי-דניאל) הם ירו בתותחים על כובשי הכפר. בפגזי מרגמה 3 אינטש הבריח שמואל אבידור את הלוחמים הערבים שבאו משייח'-מוסא, וישראל טל ירה בבראונינג על המשוריינים, מאחד הגגות. רק מאתיים כדורים נשארו לו, מסודרים בשרשרת: חודר שריון-זוהר-רגיל, וחוזר חלילה. הוא ירה צרורות קצרים. המשוריינים ברחו, אבל הצליפות מרחוק נמשכו. פעמים אחדות התקרבו הערבים אל הכפר ונסוגו. מצפון הגיעה מחלקה, בפיקוד דני דגן, אל עורף התוקפים והבריחה אותם. רק לקראת הערב השתרר שקט בכפר.² אבנרי כתב: "אחרי הצהריים. מצב-הרוח ירוד. הערבים יורים עלינו מכל הצדדים. הם תפסו את כל המשלטים החולשים על הכפר. המקלעים שלנו עונים מפעם לפעם. חוסכים בתחמושת. יריות האויב הבלתי-נראה מרגיזות את העצבים. מודיעים על נפגעים נוספים. אחד החובשים נפצע בעין. אנו רוצים לירות ואיננו רואים מטרה. בשורת איוב. אריה, מפקד הפלוגה, נפצע. הוא עומד לחזור לבסיס במשוריין. אנו נדהמים. ההרגשה שאנו מוקפים מדכאה אותנו. אנחנו עייפים עד מוות. לפחות שלושים שעות לא עצמנו עין."³ בשלוש ורבע אחרי הצהריים שלח שפיר מברק בהול ללסקוב: האנשים אינם מחזיקים מעמד. הוא ביקש רשות לסגת וסיוע של מטוסים. לסקוב לא אישר. ידין שלח מטוסים להפציץ את ריכוזי הערבים, ולסקוב שלח לדיר-מוחסין שלושה משוריינים עם נשק, תחמושת ואספקה. המשוריינים פינו את הנפגעים. ברובה אנטי-טנקי שהביא אחד המשוריינים האלה, פגע ישראל טל במשוריין ערבי.⁴ התחבורה בין מסמיה ללטרון שובשה, בגלל הקרבות בדיר-מוחסין ומפני שגשר על הכביש ומעבירי מים בדרכים הצדדיות היו הרוסים. מפקד החטיבה הבריטית באזור, בריגדיר פול, הודיע לאיש-הקשר של ה"הגנה" עם הבריטים: אם לא יסתלקו לוחמי ה"הגנה" מדיר-מוחסין ומהכביש, יפנה אותם הצבא. במהלך שיחתו עם איש-הקשר (במחנה הצבאי בתל-ליטווינסקי) ריכך הקצין הבריטי את האיום ואמר שאם ה"הגנה" לא תסתלק מדיר מוחסין יפסיק הצבא ללוות ולאבטח את השיירות הנוסעות למושב בן-שמן המנותק. "אתם דורשים הגנה מהצבא, ואתם בעצמכם תוקפים," טען פול. "מצטער, אבל לא נפנה את דיר-מוחסין." השיב לו איש-הקשר. "הדרך לירושלים תישאר פתוחה." אחר-כך הסכים שה"הגנה" תפנה את הכפר בתנאי שהצבא הבריטי יתפוס אותו ויבטיח שלא יהיה בו בסיס להתקפות על מכוניות של יהודים. פול דרש שה"הגנה" תפנה את הכפר בלי תנאים. בראש פלוגה, עם טנקים ומשוריינים, נסע פול באותו יום למחנה הצבא שליד לטרון, ופקודיו ירו פגזים אחדים על דיר-מוחסין וחזרו לרמלה. כך הסתיים הניסיון לפנות בכוח את הכובשים, ופול הודיע ל"הגנה" שפקודיו לא יאבטחו עוד את השיירות שתיסענה לבן-שמן. "הבריטים עלולים לתקוף שוב." הזהיר לסקוב את שפיר במכשיר-הקשר. "ריבונו של עולם, רק זה חסר לי," נשמע קולו של שפיר. "נגד צבא בריטי לא אחזיק מעמד עם לוחמים בדמורליזציה, שאפילו אינם מתחפרים. צריך להחליף אותנו. אם אתם באמת רוצים להילחם בבריטים." "אין ברירה, מפקדי ה"הגנה" החליטו. מצטער." ענה לו לסקוב, אבל גם הבטיח לו שהמחליפים יבואו בלילה. באותו ערב דרש ידין מאבידן להחליט אם להחזיק בדיר-מוחסין או לפנותו, ואבידן בחר באפשרות הראשונה. ידין דיווח לו על הסכנה הנשקפת לגוש מוצא – קסטל (שלא היה בתחום מבצע "נחשון"), והורה לו לשלוח את הגדוד של יוסף טבנקין לקרב על הקסטל. "הוראה זו יש למלא ללא הסתייגות," כתב ידין.⁵

אבידן הורה למפקד גדוד העתודה, אלדד אוארבך, לשלוח פלוגה לדיר-מוחסין. ב-6 באפריל בערב, הגיעה לחולדה הפלוגה של אביב ברזילי מגדוד העתודה: רוב אנשיה היו טירונים. בו בערב הגיעו לחולדה גם אוארבך ואנשי מפקדתו. באחת אחר חצות, אור ל-7 באפריל, יצאו כולם מחולדה, אנשי המטה ברכב שנשא את הציוד, והפלוגה של ברזילי ברגל. אלה ואלה הגיעו לדיר-מוחסין אחרי שעתיים. עוד לפני שהתחילה ההתארגנות, ברחו פקודיו של שפיר לחולדה. שפיר תיאר כך את חילופי הפלוגות: "כששמעו (החיילים שלי) שחוזרים לחולדה פעלו במהירות שלא אפיינה אותם קודם. לצערי הם נשאו איתם ביזה רבה: צעיפים, צלחות, קנקני-קפה. הייתה להם הופעה של ליצנים בפורים. לא של חיילים קרביים. לא השתלטתי עליהם. בדרך פגשנו את פקודיו של ברזילי. והיו חילופי יריות בינינו ובינם. למרבה המזל לא נפגע איש. האנשים שלי היו בהלם-קרב מתמשך. חשבתי, הרי כך לא ננצח את האויב ולא נקים מדינה. הגענו לחולדה, מסרתי דוח ללסקוב, והלכתי לישון." אבנרי כתב: "יוסף הסייר מדרבן אותנו ומדרבן בנו. בכל גופי לא נשארה טיפת כוח. אני מתפלא שאיני נופל ארצה. מפעם לפעם אני מחליק על הסלעים. הציוד מעיק עלי. איבדנו כל חוש לזמן. אם יש גבול לסבל של אדם, עברנוהו מזמן. מאחורינו מתחילה, בינתיים, התזמורת מחדש. נראה שמציפים את דיר-מוחסין באש, אולם אנחנו כבר חושבים על הבסיס. בהתקרבנו לבסיס מתרומם שוב מצב-הרוח, על-אף העייפות העצומה, ומתחילים לשיר 'האמיני יום יבוא, טוב יהיה מבטיח לך, לחבק אותך אבוא והכול אשיח לך'."⁶ כשעלה השחר של 7 באפריל ירו פקודיו של אוארבך, כדי להפגין נוכחות, והערבים השיבו להם ביריות והסתננו אל השלוחה הצפונית של הכפר. במשך היום גברה ההתקפה, ותגבורות ערביות הגיעו לסביבות הכפר במשוריינים ובמשאיות ותפסו את הגבעות שמצפון ומדרום מזרח לכפר. אחרי הצהריים ברחו אחדים מפקודיו של ברזילי מעמדותיהם למרכז הכפר. אוארבך ביקש תגבורת. אבידן שלח את דני דגן לתקוף את הערבים מהעורף, אבל ברזילי תקף עוד לפני שבאה התגבורת. הרי סיפורו: "נודע לי שהאויב נאחז בקטע הצפוני-מזרחי של דיר-מוחסין, ושכמה מעמדותינו נעזבו. חשתי למקום עם רימונים אחדים, ולאחר שאיתרתי את עמדות אנשי האויב זרקתי אותם עליהן. הערבים נסוגו כדי חמישים מטרים, אולם לאחר זמן קצר התאוששו ופתחו באש עזה מרובים ומקלעים. המצב היה חמור למדי, בייחוד מבחינת המורל של אנשי, שהיו טירונים ולא האמינו בכוחם... החלטתי אפוא לבצע התקפת-נגד שתהדוף את האויב ממקומו ותעלה את מצב-הרוח. ארגנתי כיתת מפקדים, שהורכבה ממפקדי-המשנה בפלוגתי ומאנשי מטה-הגדוד, ויצאתי עמם להתקפה. התכוונתי להפתיע את האויב ולהופיע באגפו. על כל תנועה גלויה הייתה תגובה מידית של צלף ערבי מטווח קצר ביותר, לכן החלטתי להגיע אל אגף האויב בתנועה נסתרת, דרך חצרות הבתים. פקדתי על אנשי לפרוץ בקתות ובכידונים פרצות בחומות-החומר שהפרידו בין חצר לחברתה וביניהן לאויב. "לאחר שפרצנו כמה חומות מצאנו את עצמנו לפתע במרחק כעשרה מטרים בלבד מקבוצת אויב, ארבעים איש בערך. היינו מופתעים אולם נראה כי יותר מאתנו הופתע האויב, שכן מיד פתח בנסיגה מבוהלת, מטרה מצוינת לכדורינו. אנו, בלי להתחשב במספרנו המועט – שמונה בסך הכל – רדפנו אחריו במעלה הכפר. הערבים נעלמו מעבר לאחד הבתים שנזדמנו להם בדרך מנוסתם. החלטתי לפצל את כיתתי לשתי חוליות ולכתר את הבית משני אגפיו. "בעוד אני מארגן את החוליות ונותן הוראות אחרונות הגיח מעבר לבית אדם בהיר-שיער, שלא נראה כערבי. במעיל הסוואה. לרגע חשבתי שהוא מאנשי התגבורת שהובטחה לנו, אך כאשר נזרקה אליו הסיסמה 'נחשון' והוא לא השיב, נפתחה עליו אש. הוא נפצע, אך הצליח להתחמק ונעלם מעבר לבית. מיהרתי בעקבותיו בראש אחת החוליות. והגעתי לחומת אבן, שמעבר לה ניצב עץ תות ענף. מבט חטוף מעבר לחומת האבן גילה לי כי גם שם איננו. אך לעומת זאת נתגלו לי שני אנשי אויב אחרים, בהירי-שיער אף הם, עומדים סמוך לעץ התות שמעבר לחומה. הם הבחינו בי ומיהרו להיצמד לחומה. חשבתי לחסלם ברימון הפולני שהיה בידי. אולם לא הצלחתי לחלץ את נצרתו. עברו עלי כמה שניות קשות, שבכל אחת מהן היו הם עלולים לחסלני, ואז חש לעזרתי אחד מאנשי חולייתי, שהופיע באגפם של השניים, השחיל כדור באחד מהם והבריח את חברו. הודיתי לו בלבי והמשכתי להתקדם עם אנשי חולייתי בכיוון הנסיגה של הערבים. הללו ברחו במהירות לכיוון לטרון. במרחק כחמש מאות מטרים מאיתנו גילינו קבוצה של שלושים איש, שנשאו נפגעים. פתחנו עליהם באש. הם לא הגיבו ואף לא שכבו על הארץ אלא המשיכו לנוע והתרחקו מאתנו במהירות. תחמושתנו אזלה. שלחתי אחד מאנשי להביא תחמושת ולהזעיק תגבורת, אולם עד שאלה, הגיעו נעלמו אנשי האויב מעבר לרכסים." באותו זמן השתלטו דני דגן ופקודיו על צפון הכפר ועל קבוצת הבתים שייח'-מוסא.⁷

כל היום ההוא התנהלו מגעים בין ה"הגנה" ובין הבריטים. ידין דיווח לאבידן שהבריטים הודיעו כי הם ינתקו את המגעים עם ה"הגנה", עד שהיא תפנה את דיר-מוחסין, ופקד עליו לשלוח את הפלוגה של סטוצקי לגוש קסטל-מוצא, "נקודת המוקד של קרב 'נחשון' ליום-יומיים הבאים."⁸ באותו יום אחרי-הצהריים הגיעו נציגי ה"הגנה" והצבא הבריטי להסכם: ה"הגנה" תפנה את דיר-מוחסין, צבא בריטי ייכנס אליו בבוקר, והבריטים יאבטחו את הכביש ליד לטרון. ידין פקד על אבידן לפנות את הכפר ולא להניח בו מוקשים.⁹ אוארבך, ברזילי ופקודיהם עזבו את דיר-מוחסין בשעה עשר ורבע בלילה והגיעו לחולדה באחת וחצי אחר חצות, עייפים ומדוכאים, עם שני הרוגים, שני פצועים קשה ושני פצועים קל(10). המחלקה של דגן נשארה בקבוצת-הבתים שייח'-מוסא, שעל הרכס.¹¹ בדוח ששלח לאבידן התלונן אלדד אוארבך: לא הייתה לו שהות להתארגן, ו"אימון שבעים אחוזים מהטוראים הוא למטה מגרוע. זה היה ידוע קודם, והיה אסור לשלחם. הרבה אנשים קיבלו הלם וישבו ככבשים מובלים לטבח. מפקדי היחידות אינם מתאימים ברובם לתפקידיהם. מפקדי-המחלקות הם מפקדי-כיתות, ומפקדי-הכיתות שולטים מעט על אנשיהם." אוארבך הסביר מדוע החזיק מעמד, אף-על-פי-כן, בדיר-מוחסין: בזכותם של המפקדים שתפקדו כטוראים.¹²

המבצע, שהיה אמור להתחיל ב-1 או ב-2 באפריל, התחיל ב-6 באפריל, ושיירת "נחשון" הראשונה הגיעה לירושלים בשלום ולא נתקלה בהתנגדות בדרך. למחרת החליט המטכ"ל לפרק את מטה המבצע בהקדם, וידין הודיע לאבידן, למפקד הפלמ"ח יגאל אלון, ולכל אגפי המטכ"ל: החל ב-12 באפריל בצהריים יהיה הפלמ"ח אחראי לגזרה שבין חולדה לירושלים ויבצע את כל המשימות שנועדו למבצע "נחשון": היחידות מחטיבות "אלכסנדרוני", "גבעתי" ו"קרייתי" שאיישו את גדודי לסקוב ואוארבך יחזרו לחטיבות-האם; יגאל אלון ישלח מיד קציני-מטה מהפלמ"ח למפקדה של אבידן, כדי ש"ייכנסו לעניינים" בימי החפיפה. ושתי פלוגות פלמ"ח תבואנה לחולדה. אחת מהן תצטרף אל טבנקין בגוש קסטל-מוצא, ואחת תצטרף לחטיבת "עציוני".¹³ מרכז הכובד של מבצע "נחשון" עבר לגזרת ירושלים. הקרבות על הקסטל גברו. במחנה ואדי-צראר אזלה התחמושת של הלוחמים הערבים. רוחם נשברה והם ביקשו עזרה מערביי ירושלים.¹⁴ בגזרת חולדה לא הייתה יוזמה צבאית ערבית. ב-8 באפריל פקדו ידין ואבידן על לסקוב לחסום אח הדרך מרמלה לקסטל.¹⁵ בפקודה זאת ניכר השינוי הקיצוני ביעדי מבצע "נחשון". לא ניתן להסביר את השינוי הזה רק באמרה המפורסמת שלפיה אין תוכנית העומדת בפני המגע הראשון של המלחמה. אין ספק שהערכת המצב של מתכנני המבצע ומפקדיו הייתה לקויה. ואת מחיר טעויותיהם שילמו חיילים בחייהם. ב-31 במארס לא היה ידין שותף להיסטריה של בן-גוריון בדבר גורל ירושלים: עתה היה בטוח שהוא צדק, ושטבנקין וחורב, שדיווחו כי הדרך לירושלים נחסמה אחרי אסון שיירת חולדה, טעו, והטעו במקרה הטוב. הוא הבין שאבידן בזבז את הגדודים של לסקוב ואוארבך על גזרה שקטה יחסית, ושתפקודם הלקוי של גדודים אלה בגזרה השקטה מעיד על חולשתם. לפיכן חזר לתוכניתו הקודמת (שהוכנה לפני אסונות שיירת נבי דניאל ושיירת חולדה): להשליט על הגזרה, שבין ירושלים לתל אביב, פיקוד אחיד, פלמ"חאי. שאול יפה, שהיה אמור לפקד על הגזרה, נפצע בשיירת חולדה, לכן החליט ידין להטיל את התפקיד על קצין-המבצעים של הפלמ"ח, יצחק רבין.¹⁶.להחלטות אלה לא היה ערך מיידי רב, מפני שהקרבות בקסטל כבר יצאו משליטתם של ידין ואבידן. נראה שידין היה הראשון והיחיד, שהבין, יום אחרי התחלת מבצע "נחשון", שמבצע זה נכשל. מפקדים אחרים לא הבינו זאת אפילו אחרי שבעים שנה. מצד שני מוזרה החלטתו של ידין להטיל את הפיקוד על חזית הדרך לירושלים על יצחק רבין, שפיקד על אותה חזית מפרוץ המלחמה, והודח שבועיים לפני כן. התקדמותו של יצחק רבין, מהדחה להדחה, ממפקד קרבי לרמטכ"ל, לשר ביטחון ולראש ממשלה, מסמלת ליקוי בסיסי במערכת הביטחון שעיצב דוד בן-גוריון, ושלא השתנתה עד כתיבת שורות אלה. _______________________ השבוע הבא: בניגוד לערבים, המפקדים היהודים אינם מבינים את חשיבות הקסטל במערכה על ירושלים; חוסר בהירות מי מפקד על מי; תבוסה בקרב על "מחצבת אלישר"; הזנחת כוח גדוד "מוריה" הירושלמי על הקסטל; מפקדי הפלמ"ח מפרים פקודות, עושים דין לעצמם, ואינם מתחשבים במצבם הקשה של לוחמי "עציוני" על הקסטל.

1. ממערב למושב בקוע. סמוך לכפר התחילה "דרך בורמה" לירושלים שנפרצה בחודשים מאי-יוני. 2. אברהם אילון, חטיבת "גבעתי" במלחמת העצמאות, עמ' 425; ראיונות עם דניאל דגן: אלכסנדר שפיר וישראל טל; אורי אבנרי, שם, עמ' 55-54.. 3. אבנרי, שם, 4. א"צ, יומן פעולות גדוד 1, 6 באפריל 1948; אברהם אילון שם, עמ' 426-425: מערכות נ"ה עמ' 39: סדרת הראיונות הנ"ל עם אלכסנדר שפיר ועם ישראל טל. 5. א"צ, מידין לנחשון, יומן פעולה, 6 באפריל 1948, שעה 15:17; א"צ, מידין לנחשון, 6 באפריל 1948, 'שעה 10:20: א"צ, נחשון לידין. 7 באפריל 1948, שעה 15:04; יוסף אוליצקי, ממאורעות למלחמה, עמ' 287; ראיונות עם שמעון אבידן ועם אלכסנדר שפיר. 6. א"צ, דוח החזרת דיר מוחסין, 7-6 באפריל 1948; א"צ, אל מטה נחשון מאת גדוד 3, דוח החזקת דיר-מוחסין בין 7-6 באפריל 1948; אברהם איילון, שם, עמ' 427-426: אורי אבנרי שם, עמ' 58-57; ראיון עם אלדד אוארבך. 7. א"צ; שם; אברהם אילון שם, עמ' 428-427: הקרב בדיר מוחסין, אתר ארגון ה"הגנה"; ראיונות עם דניאל דגן ואלדד אוארבך. 8. א"צ, מידין לנחשון, 7 באפריל 1948, שעה 09:30. 9. א"צ, מידין לנחשון, 7 באפריל 1948, שעה 17:30. 10. א"צ, שם; אברהם אילון, עמ' 428. 11. א"צ, שם. 12. א"צ, שם. 13. א"צ, מאת מטכ"ל/אג"ם לסאשה, הלל, נחשון, וכל אגפי המטכ"ל, 7 באפריל 14. א"צ, אל ידין מאת יבנה. בהול, 8 באפריל 1948. שעה 09:45; א"צ. מעציוני לנחשון. 8 באפריל 1948, שעה 12:23 . 15. א"צ, מידין ללסקוב 8 באפריל 1948. 16. ראיונות עם יגאל ידין ויצחק רבין.