כעיוורים הממששים פיל

חוויית היסוד שלי כנער וכמתבגר הייתה של מי ששמו לו "פלסטר על הפה". חישבו על עולם שבו לאן שתפנו, תשמעו ותקראו דברים דומים שאינם מהדהדים את מחשבותיכם, שאינם מספקים לגיטימציה לאופן שבו אתם רואים את המציאות. עולם שבו (כמעט) כולם נשמעים כמו אמנון אברמוביץ' ונחום ברנע - אם זה בעיתונות הכתובה, ברדיו או בטלוויזיה. זה לא נגמר רק בהיעדרו של הקול שלכם בשיח הציבורי; הצד השני של המטבע הוא הרצון של אותו קול אחיד בתקשורת להגדיר את ה"אחר" שלו, כלומר לקבוע מי אנחנו, מה אנחנו "באמת" חושבים, ומדוע זה רע למדינה. איש לא שאל אותנו באותם ימים, מה באמת אנחנו חושבים. במקום היחיד שקיים בחירות - הכנסת - כבר אירע המהפך ההיסטורי; הליכוד תפס את מקומה של מפא"י ההיסטורית בממשלה. אבל בשאר מוקדי הכוח (כמעט) דבר לא השתנה. הטלוויזיה הישראלית נותרה כשהייתה טרם המהפך, והפכה לוחמנית נגד ממשלות הימין. כך גם ברדיו וכמובן בעיתונות המודפסת.

זה מצב לא בריא לדמוקרטיה. התקשורת היא כיכר העיר של ימינו, האגורה היוונית או "שער העיר" המקראי, שבהם התקיימו הדיונים הציבוריים. אם אין חיכוך אמיתי בין תפיסות עולם שונות - קשה לרדת לחקר האמת. משל בודהיסטי (המופיע גם אצל ר' משה קורדובירו בספרו "פרדס רימונים") מספר על עיוורים הממששים פיל. כל אחד סבור שפיל הוא מה שהוא חווה: עמוד (רגל), קיר (בטן), חבל (חדק) וכדומה. כולנו כאותם עיוורים; במקום הפיל אנחנו מגששים אחר המציאות הנמצאת מעבר לחושים המתווכים, לפני הנחות המוצא והדעות הקדומות שלנו. מאז משל המערה של אפלטון ועד הסרט "מטריקס", אנחנו תוהים בדבר היחס שבין מציאות לחלום, או בין אמת לבדיה. התקשורת אמורה לדווח על שלל זוויות הראייה הללו, כדי לספק תמונה מלאה ככל האפשר של המציאות. זה מעולם לא קרה. חמור מזה, עד לא מזמן, התקשורת הישראלית (ובמידה רבה התקשורת המערבית בכללותה), הציגה זווית מאוד חלקית של המציאות, אבל התעקשה שזאת המציאות כולה. אבל מדובר בפרספציה, כלומר האופן שבו אנחנו קולטים את המציאות - וכאן יש השפעה מכרעת להשקפת העולם, לבית הגידול שלנו, לתרבות וכמובן לאידיאולוגיה. אז נכון שאילנה דיין, למשל, משוכנעת שהיא מייצגת את "הנשלטים", וכמוה חושבים חבריה לדעה שהעניקו לה פרס; אבל זו היתממות. השאלה מי "שולט" ומי "נשלט", תלויה בתפיסת המציאות שלנו, המשתנה מאחד לאחת.

מה שאירע בחצי היובל האחרון, מאז הסכמי אוסלו ועד היום, הוא שחרור הדרגתי של סכר. עד אז, ההדרה המקוממת של הימין וכלל המחנה השמרני (דתיים, חרדים, מסורתיים, ליכוד ועוד), עברה בשתיקה יחסית. אבל הסכמי אוסלו היו קשים מדי לעיכול עבור רבים. אנשים פשוטים הביטו בפליאה ובתסכול בהנהגת העם, שהכניסה לארץ ישראל המערבית כנופיות של עשרות אלפי מחבלים, אישרה להם לשאת נשק וציפתה שישמרו עלינו מפניהם. התקיימו בנו דברי הנביא ישעיה, איש המאה השמינית לפנה"ס: "ואבדה חכמת חכמיו, ובינת נבוניו תסתתר". כאן היינו מצפים לדיון ער בדבר היתרונות והסכנות של המהלך הזה, החשוב ביותר מאז קום המדינה. דיון ציבורי נוקב, המאפשר לכל העמדות להישמע, ולו רק בשל הרצון לתקן את ההסכם לאור הביקורת. זה לא מה שאירע. התקשורת בגדה בייעודה: לא רק שלא ניתן מקום למתנגדי ההסכם ומבקריו, אלא שהם נרדפו והוצגו כאויבי השלום ומחרחרי המלחמה. במצב כזה, צריך אומץ לב ציבורי גדול להציג עמדה הפוכה, ולא כל אדם מוכן להקריב את מעמדו הציבורי או המקצועי ולהסתכן בהוקעה. הדרך להביע מחאה הייתה באמצעות הפגנות ואולי במכתבים למערכת. אבל על ברז המכתבים ישבו אותם עורכים שסתמו את הפה למתנגדי ההסכם, והם לא ששו להציג קולות אחרים. בהיעדר ארובות קיטור שאליהן יכול התסכול להתנקז, הפך הימין בישראל לחבית סגורה המאיימת להתפקע. מילא הימין, המציאות עצמה החלה להתפוצץ לנגד עיני כולנו. גם פה כיסתה התקשורת על מחדלי ההסכם וקידמה את הנוסחה האורווליאנית שכינתה את קורבנות הטרור "קורבנות השלום". דוגמה אחת, המעידה על הכלל, היא המהומה סביב אמירתו של רה"מ נתניהו באוקטובר 1997 לרב כדורי ז"ל. המיתוס שהתקבע בעזרת בַּדָּאֵי התקשורת היה, כאילו נתניהו הטיל ספק ביהדותו של השמאל הישראלי. מכאן התלונות על "הסתה" ו"פילוג" ושאר מרעין בישין של אותם שאינם רואים את דבשתם. האמת היא שנתניהו דיבר על המחדל הביטחוני, המחשבה שאפשר לסמוך על אויבינו שישמרו עלינו. הינה הציטוט המלא: "השמאל שכחו מה זה להיות יהודים; הם חושבים הביטחון שלנו ישימו בידי ערבים. ערבים ידאגו - תן להם חלק מהארץ והם ידאגו לנו". שימו לב, לא "השמאל שכחו להיות יהודים". אלא שכחו "מה זה להיות יהודים" בגלות, כשנסמכנו על חסדי זרים ולא יכולנו להגן על עצמנו בכוחותינו. אמירה מדויקת. אבל מי יכול היה אז להציג את האמת הזאת? התקשורת עמלה בחמת זעם לצייר את נתניהו כדמון וכמי שניצחונו בבחירות לא היה לגיטימי. הנקודה הזאת לא השתנתה.

באותה תקופה, נכנס האינטרנט לחיינו. בצד הכתבות והמאמרים, אפשרו המערכות השונות להגיב במקום. לפתע התגלה שהשיח הציבורי עבר "הקצנה". האמת הפשוטה היא שלראשונה החלה דמוקרטיזציה אמיתית של השיח התקשורתי, משום שאפשר היה להגיב נגד החד-צדדיות ארוכת השנים, לחשוף את טיפשותה ולהציב חלופה בבחינת קול המון כקול שדי. עשור מאוחר יותר, הגיע עידן הרשתות החברתיות ושם התברר השקר הגדול שהקיף אותנו במשך שנות דור: הציבור ברובו מנוכר לתקשורת המרכזית, והשקפת עולמו שונה מזו הדומיננטית בה. בצד הרצון להיכנס לתוך מערכות התקשורת ולהשפיע מבפנים, החלה להתגבש יותר ויותר המחשבה להקים חלופות. כך ערוץ 7, כך "מקור ראשון", וכך ישראל היום שהוריד את ידיעות אחרונות מבכורתו. עם הזמן הגיע רדיו "גלי ישראל", והשבוע התבשרנו - לאחר מאבק ממושך שגם העיתון הזה השתתף בו - על השקת מהדורת החדשות של ערוץ 20. עכשיו זה תלוי בנו. במקום להתלונן, צריך לתמוך במהדורה הזאת. במשך שנים רבות התרגלנו לצרוך חדשות מערוצי הטלוויזיה המרכזיים, שכולם משובטים באופן דומה: הם מקדמים סדר יום פוליטי, תרבותי וחברתי מנוגד לחלק גדול מהציבור, אולי רובו. מיום ראשון, בשמונה בערב, כוונו עצמכם על מהדורת השבט שלנו. עם הזמן, החלופה הזאת תשפיע גם על פרנסי הערוצים האחרים. אל תגידו יום יבוא, הביאו את היום.