שיירת "נחשון" הגיעה לקריית ענבים ב-6 באפריל, לפני עלות השחר. בגוש קריית ענבים-מעלה החמישה-נווה אילן, התארגנו: הגדוד השני של מיבצע "נחשון" בפיקוד יוסף טבנקין; שרידי הגדוד השישי, בפיקודו של אליהו סלע, בקיבוצים שממערב לירושלים; פלוגת מלווי השיירות, בפיקודו של יעקב וג, במחנה שנלר; מחלקה בבית הערבה בפיקודו של יצחק אשכנזי; מאתיים ועשרים לוחמים בפיקודו של יוחנן זריז, שעלו לקריית ענבים ב-31 במארס; פלוגה בפיקודו של אורי בן-ארי, שהגיעה מחולדה לקריית ענבים בשיירה יחד עם יוסף טבנקין. בסך-הכל יותר מארבע מאות לוחמים, רבים מהם בעלי ניסיון קרבי.¹ כל הלילה שבין 5 ל-6 באפריל הריץ שאלתיאל מברקים לגלילי, לידין ולטבנקין, והפציר בהם לשלוח את הפלמ"חניקים לכפר קסטל, כדי שיחליפו את חיילי "עציוני". ידין הציע לאבידן להיענות לבקשות אלה. אבידן לא קיבל את עצתו, ואף ביקש ממנו להורות לשאלתיאל שיפסיק להטרידו. ואכן, ידין שלח מברק נזיפה לשאלתיאל (ב-6 באפריל, בשעה 3 לפנות בוקר) ואסר עליו לבקש עזרה מטבנקין. במברק זה כתוב שאבידן יודע מה המצב בקסטל (לימים סיפר אבידן שהוא לא ידע).² המפקדים היהודים ויועציהם לא הבינו שהקרב על הר הקסטל הוא אחד המכריעים במלחמה על גורל חזית ירושלים. הם ראו בקסטל רק עור מאחז, כפר ערבי שנתפס שלא בהתאם לתכנון ושיש להילחם עליו רק כדי שלא ייפול שוב בידי הערבים. הם לא סברו שראוי להוציא לשם כך לוחמים ממאחזים אחרים ולדלל את הקווים (כמו שעשה עבד אל-קאדר אל-חוסייני, שהבין את חשיבותו של הקסטל). בקשותיו הרבות של גזית, להוציא את פקודיו מהקסטל, הציקו לשאלתיאל ולעוזריו, והם קיוו שהפלמ"ח, פותר הבעיות, ייעתר, בסופו של דבר, לתחינותיהם ויפטור אותם ממצוקה זאת. מצד שני לא ברור מדוע נמנע שאלתיאל מלהחליף את יחידת גזית ביחידה אחרת מחטיבתו! הקסטל היה מחוץ לגזרת מבצע "נחשון" (לימים אמר שמעון אבידן: "המרחק בין המפקדה הקדמית בחולדה והמטה העורפי בנען לבין הקסטל היה כמו המרחק מחולדה לירח"). כשהגיעה שיירת "נחשון" הראשונה לירושלים, התכוון אבידן להחזירה מיד לשפלה ולשלוח שיירה נוספת. הוא חשש מהסכנות הצפויות לשיירות בשער-הגיא, ובין לטרון לחולדה. במברקים הנואשים שקיבל משאלתיאל ראה אבידן רק עדות למצוקות הנפשיות של מפקד המחוז, שבוודאי אינו יודע בדיוק מה המצב בקסטל. הוא לא רצה להעסיק את הגדוד של טבנקין בהגנה סטאטית על הקסטל, או בהתקפות-הסחה בגזרה (כדרישת שאלתיאל), והניח שאם ישלח כוחות לקסטל מהזירה המערבית של מיבצע "נחשון" ומגדוד העתודה של אלדד אוארבך, יהיה עליו להקצות כוחות גדולים לאבטחת יחידות אלה בדרך. כוחות כאלה לא היו לו.³ יגאל ידין לא כפה על אבידן לשנות את מהלכיו. לימים אמר ידין שאבידן לא רצה לקבל אחריות על הקסטל, וגם סירב להכפיף כמה מפקודיו לפיקודו המבצעי של שאלתיאל. רוב מפקדי הפלמ"ח לא הסכימו לפרק את אגרופי המחץ שלהם למחלקות שתתפקדנה כחיל-מצב בפיקוד מרחבי, וידין היה שותף להתנגדות זאת. ⁴ שאלתיאל לא קיבל יחידת פלמ"ח, ויוסף טבנקין – שהתכונן, לפי עדותו, לכבוש את כל הכפרים הערביים שבגזרה, להרוס אותם ולגרש את תושביהם – האמין שפקודיו של גזית מסוגלים לתפקד כחיל-מצב בקסטל. "אם שאלתיאל מעוניין להחליף אותם," אמר טבנקין, "שישלח לשם כך יחידות מחטיבתו; אני שומר על הגדוד הרביעי ככוח מחץ."⁵ פקודיו של גזית, שהופקרו לגורלם, נסוגו אחרי יומיים מהקסטל ורבים מהם נהרגו במהלך הנסיגה. התגבורת הגיעה לקסטל מאוחר מרי, עקב "פלונטר" פיקודי. קרב ההכרעה של חזית ירושלים היה מועד לכישלון.

יותר מכל המפקדים שלא היו בקסטל, ידע עוזי נרקיס מהו מצבם של מגיניו. במפקדתו שבמעלה החמישה נשמעו הדי היריות, והיה לו קשר אלחוט עם מרדכי גזית. בשעה אחת אחרי חצות, אור ל-6 החמישה) ולאבידן, וביקש לשלוח מטוס להפציץ את ריכוזי הערבים סביב הקסטל.⁶ הבקשה הועברה לידין, שניסה לשווא להתקשר עם גזית. המטכ"ל ומפקדת "נחשון" יכלו להתקשר עם הקסטל רק באמצעות נרקיס, או באמצעות שאלתיאל.⁷ בשעה 3:30 אחרי חצות דיווח הטייס יעקב בן-חיים, שליווה את שיירת "נחשון" במטוסו: "ירי מכיוון קסטל, התפוצצות חזקה,"⁸ ואחרי שתי דקות קיבל ידין מברק מנרקיס: "בקסטל מצב קשה. לא נחזיק מעמד בלי מטוס."⁹ ידין הורה לשירות האוויר להפציץ את הכפר צובא ואת סביבות הר הקסטל,¹⁰ ובשעה ארבע וחצי לפנות בוקר המריא פנחס (פיניה) בן-פורת משדה-דב. בן-פורת זרק על תוקפי הקסטל שלוש פצצות של עשרים קילוגרם (תוצרת התעש) וארבע פצצות של שמונה קילוגרם, ואחר-כך זרק עליהם בן-חיים פצצות של עשרים קילוגרם וירה בהם במקלע ברן. לפי עדותו של סגן מפקד הקסטל, יעקב סלמן, העלו ההפצצות במקצת את המורל של המגינים, ואולי הרתיעו את התוקפים למשך זמן קצר.¹¹ כשהגיע טבנקין לקריית ענבים, עם השיירה, הודיע לו נרקיס, ממעלה החמישה, שלעירקים החונים בצובא יש תותחים אנטי-אוויריים.¹² בשעה חמש וארבעים בבוקר הודיעו אנשי התצפיות מבית-וגן (השכונה הירושלמית הקיצונית בדרום-מערב האזור היהודי) ששיירות תותחים נעות מהכפר עין כרם לכיוון הקסטל, ואחרי שעה דיווחו שערבים חמושים מתקדמים לקסטל באותו ציר.¹³ ראש הש"י הירושלמי, יצחק לוי, הודיע לשאלתיאל: הערבים מארגנים כוח לכיבוש הקסטל.¹⁴ מכל הידיעות שהגיעו ממקורות ערביים ומכל דיווחי התצפיות ניתן אפשר להסיק שהערבים מתכוונים להחזיר לעצמם את הקסטל. בערב הקודם (ב-5 באפריל), כשהותקף "משק ילדים" במוצא, ברחו ממנו שני אנשים לירושלים וסיפרו שהערבים כבשו את כל מוצא עילית. שאלתיאל קיבל את הדוח בשעה שלוש אחרי חצות, אור ל-6 באפריל.¹⁵ אחר-כך הוכחשה הידיעה, אבל שאלתיאל עדיין סבר שהערבים ינסו לגמול על כיבוש הקסטל בכיבוש מוצא ובהשמדת מחצבת צובא. מפקד המרחב, מאיר זורע, פקד על מרדכי גזית לכבוש בחזרה את משלט "בועז", שנעזב בלילה, ולא לפנות אל מחצבת צובא.¹⁶ המפקדים הערבים התכוונו לכבוש את הקסטל מדרום. בסיס הכוח שלהם היה בכפר הגדול עין כרם, והמאחז הקדמי היה בכפר צובא. המחנה של עובדי מחצבת צובא ושלושה משלטים – "נחשון", "בועז" ו"המזרחי" – היו בין צובא לקסטל. את המשלט "נחשון" תפסו הערבים כבר ב-31 במארס, לפני שכבשו היהודים את הקסטל, ואת המשלט "המזרחי" נטשו מגיניו ב-5 באפריל. בלילה שבין 5 ל-6 באפריל תקף כוח ערבי חזק, בפיקודו של כמאל עריקאת, את המחצבה ואת המשלט "בועז". מפקד המשלט, משה ערן (מי שהיה סגן מפקד "הפורמנים") סיפר: "הערבים ירו עלינו כל הלילה. כאשר הם התקרבו אלינו, לקראת הבוקר, דיווחתי לגזית, והוא אישר לי לסגת לכפר (קסטל)." פרץ רם, פקודו של ערן ואיש "הפורמנים" גם הוא, העיד שלקראת הבוקר (6 באפריל) אזלה התחמושת, ואחד מחבריו ברח לקריית-ענבים. אחרי הצהריים רשמה הדסה אביגדורי מ"הפורמנים" ביומנה: "נתבשרנו שלאחר התקפות קשות מאוד על אנשינו, המחזיקים בקסטל שנכבש ובמחצבות צובא, נאלצו אנשינו לסגת."¹⁷ יאיר עובדיה, אחד מאנשי החי"ש שהיו במשלט "בועז", סיפר: "אחרי שהתקבלה פקודת נסיגה, והפלמ"חניקים נסוגו לקסטל, נסוגונו גם אנחנו למחצבה. בנסיגה נפגעו רבים ולא נאספו."¹⁸ גזית וסלמן אמרו שנטישת המשלט "בועז" הפחיתה את כושר עמידתם של מגיני הקסטל.¹⁹

הערבים תקפו את המחצבה בשעה חמש בבוקר 6 באפריל. כיתת תגבורת בפיקודו של שלמה בר-אדון התבצרה במגדל השמירה שבמחצבה וירתה אל כיוון התוקפים. שני משוריינים בריטיים הגיעו למחצבה. תחמושתם של התוקפים אזלה, והם שיגרו שליחים לירושלים המזרחית ולרמאללה וביקשו תגבורת ותחמושת מהמפקדות של הלגיון העבר-ירדני ושל המתנדבים העירקים והסורים. תגבורת ותחמושת לא הגיעו, והם נסוגו עם חמש גוויות של חבריהם.²⁰ כמה "פורמנים" באו בבוקר מירושלים למחצבה, במשוריין. אחד מהם, קלמן רוזנבלט, סיפר: "בארזה קיבלנו הוראה לעלות לגבעה ולפנות פצועים שמסתתרים שם. הייתה 'סמטוכה' (בלגן), מִקבץ של אנשים. אנחנו הופענו כגוש מגובש והשתלטנו על המקום (המחצבה). אנשי החי"ש במחצבה היו אחוזי תזזית ומבולבלים. הם לא ירו. עלינו על הגבעה. פגשנו אנשי חי"ש נסוגים, שסיפרו לנו שהשאירו גוויות. התקדמנו תחת אש. ירד גשם. נתקלנו בהרוגים. פינינו חמש גוויות. לא מצאנו את כולם. הורדנו אותם למגדל שבמחצבה, הכנסנו אותם לחדר התחתון והתבצרנו במגדל. קיבלנו הוראה בקשר להישאר במקום ולהחזיק במגדל. הבחנו במשקפת בערבים כשהם מתכוננים להתקיף אותנו מכיוון עין כרם. הייתה לנו מרגמה שני אינטש, אך אי-אפשר היה לירות מהמגדל, כי לא היה איפה להניח את הבסיס. בחור חבוש כובע-פלדה הוציא את ראשו מחרך הירי; העמדנו את בסיס המרגמה על כובע-הפלדה וירינו. ההדף היה עצום, כובע הפלדה נמעך והבחור כמעט נהרג. ירינו בברן וברובים... מאות ערבים הסתערו עלינו. חשבנו שזה סופנו. ישבנו במגדל שלושה-עשר איש ותינינו את צרותינו, מה עושים במלכוד כזה? חשבנו לחכות ללילה, להשאיר את ההרוגים ולהסתלק. יריות הערבים לא חדרו את קיר המגדל. הם לא ניסו להסתער ולכבוש את המקום, אבל העלו באש את הציוד שבמחצבה. הייתה לנו הרבה תחמושת ומנענו מהם להתקרב. פחדנו, אך לא האמנו ששכחו והפקירו אותנו. האמנו שכיתת פלמ"ח לא תופקר. אחר-כך בא משוריין, זרקנו עליו את הגוויות, עלינו עליו וחזרנו ל'ארזה', ומשם המשכנו למחנה שנלר."²¹ "קיבלנו קריאות נואשות מהמחצבה. מיקי האפט, סגני, החליט לפנות את המקום, (החצבה)" כתב (אחרי חמישה ימים) מנחם ריצ'מן, מפקד הפלוגה שחנתה בארזה. ביומן המטה כתב ריצ'מן: "הרגשה של קץ קרוב." משלט "בועז" לא נכבש בחזרה, ובשעה 12:45 בצהריים ננטשה המחצבה, בניגוד לפקודת מפקד הגזרה, מאיר זורע. גזית שלח למחצבה משאית וחבלן, לפנות ממנה את הציוד, ולפוצץ אותה לפני שייכנסו אליה הערבים. חלק מהציוד אכן פונה, אך החבלן לא פוצץ את המחצבה. חומר-הנפץ וציוד רב נשארו שם, ונפלו אחר-כך בידי הערבים. לפי הגרסה הערבית, הרסו הלוחמים הערבים את רוב הציוד ונטלו רק חלק ממנו. שווי הציוד שלקחו היה, לדבריהם, מאה אלף לירות שטרלינג. ישראל נתח, שנשתל בתחילת המלחמה במפקדתו של עבד אל-קאדר אל-חוסייני כצלם, השתתף באותו אירוע וסיפר שמספר התוקפים היה כשלוש מאות, ושנשים וילדים מהכפרים בסביבה הצטרפו אליהם, כדי לזכות בשלל, וגם רדפו אתם אחרי היהודים עד גבול מוצא.²²

מאיר זורע העריך שעכשיו יתקפו הערבים את הקסטל ואולי גם את מוצא. שטח אחריותו, גזרת קסטל-מוצא גבל עם זה של יוסף טבנקין, והוא האמין שטבנקין יסייע לו. "המצב במוצא ובארזה רע," כתוב במברק ששלח זורע לטבנקין בשעה שמונה ארבעים וחמש בבוקר של 6 באפריל (ארבע שעות לפני שפקודיו נטשו את המחצבה). "אם לא תגיע תגבורת, כיליון."²³ טבנקין לא ענה. זורע נסע אליו למעלה-החמישה, אך לא מצא אותו. טבנקין נסע לירושלים לפגישה עם שאלתיאל. אחרי זמן-מה טלפן אל טבנקין סגנו של זורע, מיכאל האפט, איש פלמ"ח לשעבר, ואמר: "מגיני הקסטל נרדמים על הכלים. אם לא יוחלפו, יקרה אסון." "מדוע אנשי ארזה לא מחליפים את האנשים בקסטל?" ענה לו טבנקין. "בארזה ובמוצא רוב האנשים טירונים," אמר האפט. "נשק יש רק למחלקה אחת מהשתיים, והן מתחלפות. מחלקה אחת עם הנשק בעמדות, ומחלקה אחת נחה."²⁴ הקשר, מיכאל גור, ממפקדתו של טבנקין, העיד שהתקבלה בקשר פקודה מידין, להפריש מחלקה לארזה. לדבריו, ביצוע הפקודה הזאת נדחה.²⁵ בשעה רבע לאחת הודיע טבנקין בקשר לאליהו ארבל, קצין המבצעים ב' של "עציוני", שהוא ישלח מחלקה לעזרת זורע, ודרש שאנשי "עציוני" יבואו במשוריינים לקריית-ענבים, כדי להוביל את התגבורת (המשוריינים שהיו ב"ארזה" היו עסוקים בחילוץ הציוד מהמחצבה, לפני נטישתה). בשעה ארבע ועשרים אחרי הצהריים אכן הגיעו ל"ארזה" שני משוריינים מירושלים, עם ארבעה-עשר איש, בפיקודו של שמואל מטות, רובם אנשי חי"ם וחבלנים. מטות ופקודיו נשארו ב"ארזה", והמשוריינים נסעו לקריית ענבים, אך חזרו ל"ארזה" כעבור שעתיים, ללא התגבורת המובטחת. אחרי כמה שיחות נרגזות, שרָצו בקשר בין "ארזה" למעלה החמישה ולירושלים, נסעו אותם משוריינים שוב לקריית ענבים (בשעה שבע בערב), אבל חזרו שוב ל"ארזה", אחרי כמה שעות, בלי התגבורת. רק בשעה אחת וחצי אחוי חצות, אור ל-7 באפריל, הביאו אתם המשוריינים, מקריית-ענבים ל"ארזה", שלושים אנשי פלמ"ח, בפיקודו של יעקב עציון. הרי סיפורו של עציון: "ביום שהגענו לקריית ענבים סיירנו קצת בסביבה, לא משהו מיוחד. בלילה קרא לי יוספל'ה ואמר, 'בארזה יושב חי"שניק (מיקי האפט), מבלבל את המוח ורוצה תגבורת. סע לשם עם מחלקה, שמע מה הוא רוצה ולך לישון.' מיקי האפט הוא חבר של אחי. נסעתי לשם ונפגשתי עם מאיר זורע. לפני שאמרתי משהו, פתח זורע את פיו וסיפר לי מה יעשה מימין ומשמאל, מדרום ומצפון. העיניים שלי נפלו מעייפות. אמרתי לו, 'נראה מחר בבוקר, עכשיו אנחנו עייפים והולכים לישון.' הוא אמר, 'לא!' אמרתי, 'גם אם נרצה לעשות משהו, האנשים כל-כך עייפים עד שאינם מסוגלים לזוז.' והאנשים שלי באמת נפלו על המיטות ונרדמו, עם הנעליים ועם ההסוואה. אני המשכתי לשוחח עם זרו (זורע). הוא רצה עוד כיתה, כדי להרחיב את השליטה שלנו. אנחנו, חברי הפלמ"ח, לא ראינו חשיבות בהחזקת שטחים, ולא הבנתי מה הוא רוצה בדיוק. בבוקר באו משוריינים והובילו אותנו בחזרה לקריית ענבים. במוצא לא עשינו כלום." פקודו של עציון, שלמה יהלומי הוסיף: "בבוקר, לפני שחזרנו לקריית ענבים, טיגנו חביתות במטבח של בית-ההבראה, ארבע-עשרה ביצים כל חביתה." זורע סיפר שעציון סירב לקבל ממנו פקודות ואמר לו שאין בכוונתו לעלות לקסטל עם פקודיו העייפים; זורע דיווח בקשר לשאלתיאל, וזה שלח לידין מברק זועם: "הפלמ"ח אמרו ששולחים פלוגה, השהו את הביצוע שלוש-עשרה שעות, ריתקו את משורייני הליווי שלנו למשך ארבע שעות, ולבסוף שלחו מחלקה אחת שאיננה מקבלת מרות."²⁶ למחרת עלה זורע לירושלים ודיווח למפקדו על פרטי התקרית הזאת. שאלתיאל שלח מברק לידין: "אי-בהירות הפיקוד על הפלמ"ח במרחב מקשה על הלחימה בקסטל. נתנו מחלקה שאינה מקבלת מרות זורע. יש לדאוג שימלאו פקודות. תן הוראות."²⁷ בשבוע הבא: כיתת הפלמ"ח בקסטל מוחלפת, אנשי החי"ש העייפים עד מוות נשארים; אנשי הפלמ"ח מסרבים לקבל פיקוד של החי"ש ולא מתגברים את הקסטל; ידיעות על התקפה תכנון התקפה ערבית גדולה על הקסטל; החלטה שלא בועה להעביר את הפיקוד על הקסטל לפלמ"ח ולהחליף את יחידת החי"ש שבו ביחידת פלמ"ח.

1. ראיונות עם יוסף טבנקין עוזי נרקיס, משה ערן, אורי בן-ארי ואליהו סלע. 2. א"צ, דוח נמרוד על הקרבות בקסטל; א"צ, ממעלה-החמישה לתל אביב, 6 באפריל 1948, שעה 10:01; א"צ, דוח הט"ס יעקב בן-חיים משעה 03:30; יצחק לוי, תשעה קבין, עמ' 149; ראיונות עם יגאל ידין, דוד שאלתיאל ושמעון אבידן. 3. ראיון עם שמעון אבידן. 4. ראיונות עם שמעון אבידן ויגאל ידין. 5. סדרת ראיונות עם יוסף טבנקין. 6. א"צ, יומן נחשון, 6 באפריל 1948, שעה 10:01. 7. שם שעה 01.15 8. שם, דיווחי טייסים, שעה 03.30. 9. שם יומן נחשון שעה 03.32. 10. שם, דיווחי טייסים, מודי, פיני ובלק. 11. ראיונות עם יעקב סלמן. 12. ראיונות עם עוזי נרקיס. 13. א"צ, דוח על הגנת הקסטל. 14. ראיונות עם יצחק לוי. 15. א"צ, היישובים ממערב לירושלים, דוח שוטף. 16. א"צ, דוח מכמש על הקסטל, צובא וארזה; א"צ, דוח נמרוד על קרבות הקסטל; סדרת ראיונות עם מאיר זורע. 17. ראיונות עם משה ערן ועם פרץ רם; הדסה אביגדורי, "בדרך שהלכנו" עמ' 89. 18. ראיון ע יאיר עובדיה. 19. גזית וסלמן. 20. א"צ, את הגרסה הערבית, הביא פרופ' ושמעון שמיר, ודוד רחמים תרגם אותה לעברית. גרסה זאת פורסמה בספרו של מישאל מזרחי קסטל, עמ' 229-220; ראיון עם שלמה בר אדון. 21. ראיון עם קלמן רוזנבלט. 22. א"צ, דוח גזית; א"צ, דוח ארבל; א"צ, דוח ריצ'מן; א"צ הגרסה הערבית; סדרת ראיונות עם ישראל נתח. 23. א"צ, מרחב מוצא. 24. ראיונות עם מאיר זורע ומיכאל האפט. 25. ראיון עם מיכאל גור. 26. א"צ, אל ידין מאת עציוני, 7 באפריל 1948; א"צ, דוח המרחב המערבי (ריצ'י), 4 באפריל עד 9 באפריל; א"צ, עדות מס' 66 של מאיר זורע: ראיונות עם אליהו ארבל, מיכאל האפט, יעקב עציון, עם שלמה יהלומי. ומיכאל גור. 27. א"צ, מברק משאלתיאל לידין.