קרב הקסטל (ג) הקרבת מגיני הקסטל

הפצצות שנזרקו ממטוסי שירות-האוויר על ריכוזי הערבים בסביבות הקסטל, בלילה שבין 6 ל-7 באפריל, לא פגעו במטרות. המפקד, מרדכי גזית ביקש שהמטוסים יפציצו עם שחר. בקשתו לא נענתה. אור ל-7 באפריל דיווח גזית לירושלים: "הפצצה מהאוויר לא יעילה. המצב בקסטל קשה. נשק ותחמושת יש מספיק. האנשים עייפים. הביצור לא הושלם. הגישה לעמדות קשה. האויב מתחפר. אנשינו מטרה גלויה לאויב. כוננות אצל האויב. האויב יפתח בהתקפה בבוקר. צלפים והסתערות. הכרחי החלפת האנשים. מציע שהאווירונים יפציצו מיד עם השחר." אחד מאנשי הש"י (כינויו פרץ) הוסיף הערה לדוח: "הכרחי להכניס את הפלמ"ח לעבודה ממשית, ולא כצבא פרטי."¹ שאלתיאל שלח ליוסף טבנקין מברק זועם: "אני דורש שתמלא הוראות הפיקוד העליון, בהן נדרשת לשלוח פלוגה שלמה לארזה. הפרת הוראה זו עלול לגרום איבוד קטע." העתק ממברק זה שלח שאלתיאל לגלילי ולידין.² אנשי התצפיות, אנשי האזנה ומקורות ערביים דיווחו: כוחות ערביים, המתרכזים בכפרים בידו ובית-סוריק (מצפון לזירת הקרב), מתכוונים לכבוש את הקסטל בכל מחיר. מתנדבים ממדינות ערב נשלחו מירושלים לעין-כרם. בין הקסטל לצובא מפטרל משוריין ערבי ירוק עם צריח.³ ב-7 באפריל שלח יגאל ידין הוראות לאבידן: "עניין מוצא רציני. להקדיש תשומת-לב מקסימלית. זה מוקד 'נחשון' ליומיים הבאים. להפעיל מקסימום כוח למכות והתקפות נגד. בשיירה הבאה להעלות כוח לירושלים." ידין פקד על יגאל אלון לשלוח לחולדה שתי פלוגות פלמ"ח מהשפלה, כדי שתעלינה לירושלים בשיירה. אחת מהן תסייע לטבנקין ואחת לשאלתיאל.⁴ אבידן לא מילא את הוראת ידין. הוא נצמד למשימה יחידה, החזרת השיירה מירושלים לשפלה כדי לשלוח שיירה נוספת מהשפלה לירושלים. מבצע "נחשון" נועד לפרוץ את הדרך לירושלים ולהשתלט על השטחים שמשני עברי הדרך, אבל מפקדו לא חרג מתפיסת ההגנה הצמודה לשיירות (שנזקיה כבר היו ידועים) ולא חשב שהשיירה לא תוכל לחזור לשפלה לפני שתסתיים המערכה על הקסטל. עשרים דקות אחרי שקיבל במברק את פקודת ידין שלח אבידן מברק-שאלה לטבנקין: "האם ניתן להוריד שיירה מיד?"⁵ השיירה נתעכבה בירושלים לא רק בגלל מערכת הקסטל, אלא גם מפני שפריקת המצרכים שהביאה נמשכה שלושים ושש שעות, עד 7 באפריל בלילה. קצין המטכ"ל מישאל שחם, שהיה אחראי על הפריקה, סיפר שהמשאיות נסעו ברחובות שונים, והגיעו למחנה שנלר אחת אחת, כדי שהתושבים והחיילים לא ישדדו מהן מצרכים.⁶ בכל זאת דיווח טבנקין במברק לאבידן ב-7 באפריל בבוקר, שהוא מכין את השיירה לחזרה לשפלה, ובשעה 12 בצהריים שלח אליו אבידן מברק תובעני: "הכן את השיירה עכשיו." אחרי חמש דקות העמיד קצין המבצעים של "עציוני", ציון אלדד, את אבידן על טעותו, ודיווח לו שהשיירה תוכל לצאת מירושלים רק למחרת, בשעה 3:30 לפנות בוקר לכל המוקדם.⁷ כעבור שנים סיפר אבידן שרק לאחר מעשה סופר לו מדוע לא פורק המטען של השיירה ביום שהגיעה לירושלים: "מפני שלא ידעו לאן לשים את המצרכים, ופחדו מפני שוד."⁸ כשנודע לידין שפקודותיו לא בוצעו, הודיע לאבידן (ב-7 באפריל, בשעה חמש וחצי אחרי הצהריים): "קטע קריית ענבים-ירושלים עובר לפיקוד 'נחשון'. אמון (טבנקין) מקבל פיקוד על מרחב שער הגיא-ליפתא, וכוחות 'עציוני' עוברים לפיקודו. הוא אחראי לשטח מוצא-קסטל. זרו (זורע) חוזר לבדו לירושלים." שוב הורה ידין לאלון לשלוח שתי פלוגות פלמ"ח לירושלים, ושוב פירט: אחת מהן, שיהיו בה מאה ועשרים לוחמים, תחליף את לוחמי החי"ש בקסטל.⁹ לשאלתיאל הודיע ידין: "עד הודעה חדשה, החל מהלילה, שעה 21:00 פיקוד מרחב קריית ענבים עד מוצא תחתית, וכל הכוחות בו, לפיקוד מטה 'נחשון'. מפקד המרחב, מפקד הגדוד אמון. הסידור (הזה) כדי לא לחלוק אחריות עד סיום פעולות 'נחשון'."¹⁰ אבידן שלח מיד מברק ליוסף טבנקין: "אמון יעביר מפקדיו וישתלט על מוצא – קסטל. זרו יחזור לבדו ל'עציוני'.', כדי למנוע אי-הבנות שלח אבידן לטבנקין מברק נוסף והגדיר את גזרת אחריותו: בין ליפתא לשער-הגיא. בשעה אחת ושבע דקות אחר חצות, אור ל-8 באפריל (יום הקרב המכריע), שלח אבידן עוד פקודה לטבנקין: "חזק כוחותיך באזור קסטל-מוצא."¹¹ יוסף טבנקין סיפר שהוא נסע מקריית ענבים לירושלים ב-7 באפריל בערב, קיבל משאלתיאל משאית משוריינת מלאה ציוד ואספקה, ונסע בה לקסטל. המשאית עלתה על מוקש אך לא התעכבה. בקסטל נתן טבנקין את הציוד לגזית, והודיע לו שסגנו, עוזי נרקיס, וקצין החבלה, אמנון חינסקי, יבואו למחרת לקסטל ויארגנו אותו כמתחם מוגן. גזית ביקש ממנו להחליף את פקודיו, והוא הבטיח לו לטפל בעניין זה, וחזר למפקדתו בבית פפרמן.¹² גזית וסלמן אמרו, לעומת זאת, שטבנקין לא ביקר בקסטל ב-7 באפריל.¹³ ברב-שיח שהתקיים ב-1985, בנוכחות חניכי קורס-טיס ומפקדיהם, חזרו טבנקין וסלמן על גרסותיהם זה באוזני זה. כותב שורות אלה שאל את טבנקין עם מי נפגש על הקסטל, למי מסר את האספקה, מי היה הנהג שהסיע את המשאית ומי מגדודו הצטרף אליו כשנסע לקסטל. טבנקין לא השיב על שאלות אלה, אף שהיה אז בעיצומו של מחקר שעניינו תקופה זו, לשם כתיבת ספר. סלמן אמר: "לא ייתכן שטבנקין בא לקסטל, מסר אספקה ושוחח עם גזית, ושאני לא ידעתי זאת.'"¹⁴ כך או כך, אפילו אם טבנקין ביקר בקסטל, דבר אחד ודאי: למרות פקודתו של אבידן, לא שלח טבנקין מפקדים לקסטל, לא השתלט על הקסטל ולא חיזק את הכוחות שחנו באזור קסטל-מוצא. בשעה עשר בלילה, 7 באפריל, תקפו הערבים את הכפר קסטל וכבשו בתים אחדים אחרי קרבות פנים-אל-פנים. גזית דיווח על כך לטבנקין, ואחרי זמן-מה דיווח לו שההתקפה נהדפה. אחר-כך התחדשה ההתקפה ונמשכה עד השחר של 8 באפריל. בשעה שלוש אחרי חצות, אור ל-8 באפריל, התקרבו התוקפים לבניין המטה, עד טווח רימונים. אש המקלעים של המגינים לא הייתה יעילה בגלל החשיכה, המפקדים לא השתלטו על פקודיהם, התחמושת המעטה בוזבזה על יריות לא מכוונות, ואף-על-פי-כן נסוגו התוקפים לפני האור הראשון. מגיני הקסטל ציפו שהנה-הנה יגיעו מחליפיהם, או לפחות תגיע תגבורת. תקוותם נכזבה. לימים אמר סלמן: "יוספל'ה משך אותנו באף, הודיע מדי פעם באלחוט שהוא שולח תגבורת, ולא שלח."¹⁵ גזית עקף את מפקדו המבצעי הישיר (טבנקין) ושלח דוח לשאלתיאל. ב-8 באפריל בשש בבוקר בבוקר שלח שאלתיאל מברק לאגף המבצעים של שירות האוויר: "הקסטל משתייך, אמנם, ל'נחשון', אולם קלטנו תשדורת מהם המוסרת כי האויב פרץ פנימה. התחמושת אזלה, ומבקשים הפצצה אווירית. הם התקשרו עם הפלמ"ח, אולם לא קיבלו עזרה. עזרו!"¹⁶

בשחר של 8 באפריל נפל דבר בקסטל: נהרג המפקד הבכיר של ערביי ארץ-ישראל, מפקד כל הכוחות הערביים במרחב ירושלים, עבד אל-קאדר אל-חוסייני. עבד אל-קאדר אל-חוסייני, בנו של מוסא קאזם אל-חוסייני (מי שהיה ראש עיריית ירושלים בימי הטורקים ובתחילת תקופת השלטון הבריטי, ואחד ממנהיגי התנועה הלאומית הפלשתינית), היה בשנות השלושים הראשונות ציר ל"וועידת המשכילים המוסלמים", ובשנת 1936 היה מנהיג כנופיות באזור ירושלים. ארבע פעמים נפצע. הבריטים אסרו אותו והוא שוחרר בערבות וברח לעירק, ובשנת 1938 חזר לארץ-ישראל (דרך סוריה), והוועד הערבי העליון מינה אותו למפקד אזור ירושלים. ב-1939, אחרי כישלון המרד הערבי, ברח שוב לעירק ועבר שם קורס קצינים. ב-1942 נאסר בעירק, וכששוחרר נדד לסעודיה ומשם למצרים. כשפרצה מלחמת העצמאות חזר לארץ-ישראל, ושוב מונה למפקד מחוז ירושלים. מטהו שכן בביר-זית, ומטה-משנה שלו היה בבית-ג'לה. הצלחותיו במלחמת הדרכים הביאו את ירושלים העברית ואת גוש-עציון אל סף התמוטטות, ובין הצלחותיו נמנים כמה פיצוצים, לרבות פיצוץ בנייני המוסדות הלאומיים. הישגו הגדול ביותר היה בקרב שיירת נבי דניאל. את נסיגתה של ארצות-הברית מתמיכתה בהקמת המדינה היהודית על-פי תוכנית או"ם אפשר לראות כהישג אסטרטגי-מדיני ענק של הערבים, תוצאת ניצחונותיו הטאקטיים של עבד אל-קאדר אל-חוסייני. פקודיו – המקומיים וגם המתנדבים הזרים – העריצו אותו, וכפריים ועירוניים שיתפו פעולה תחת פיקודו.¹⁷

ב-7 באפריל החליטו המפקדים הערבים, בראשותו של עבד אל קאדר, להסתער בלילה בראש מאתיים לוחמים על הכפר קסטל. לפי עדות מקורבו בהג'ת אבו ע'רביה "עבד אל קאדר הכין יחד אתנו תוכנית לכיבוש הקסטל ולארגון הכוחות. ההתקפה הייתה אמורה להתחיל בהפגזת מרגמות, והכוחות הערבים אורגנו בשלושה אגפים... עבד אל-קאדר היה אמור להישאר במפקדה במחצבה, במרחק של כקילומטר וחצי מפסגת הכפר".¹⁸ בניגוד לדעת מפקדי-המשנה שלו הצטרף עבד אל-קאדר ללוחמים. לבהג'ת אבו-ע'רביה, אמר: "בגדו בנו. הדבר האחרון שראיתי בשדה-התעופה של דמשק, זה מחסן נשק המיועד לקאוקג'י. אנחנו יכולים לנסוע לעירק ולחיות שם בסתר, אנחנו יכולים להתאבד, ואנחנו יכולים למות כאן. אני יוצא למחצבת צובא. שלח אלי שני משוריינים. צווה על אבו-דיה לבוא עם לוחמים ולהיפגש אתי במחצבה. נכבוש בחזרה את הקסטל. אתייצב בראש ההתקפה."¹⁹ על אף הידיעות מהקסטל דבק שמעון אבידן במשימתו: החזרת המכוניות של השיירה מירושלים לשפלה. ב-7 באפריל בשעה 11:45 בלילה שלח אבידן מברקים לשאלתיאל ולטבנקין. משאלתיאל ביקש לשלוח את השיירה לדרך בשלוש לפנות בוקר, אור ל-8 באפריל, ועל טבנקין פקד לשלוח כוחות חזקים למשלטי שער-הגיא כדי לאבטח את נסיעת השיירה. אנשי המטה של שאלתיאל הודיעו לאבידן: הערבים הציבו מחסום בשער-הגיא, ונהגי המשאיות לנים בבתים שונים בעיר ואי-אפשר לאסוף אותם עד שעה שלוש לפנות בוקר. בשעה אחת אחרי חצות, אור ל-8 באפריל, קרא אבידן לשאלתיאל ולטבנקין לשלוח את השיירה באחת בצהריים.²⁰ לפי עדות אבו ע'רביה, ההתקפה החלה בחצות בירי מרגמות ומקלעים. "לוחמי האגף השמאלי פרצו בנחישות לעבר המסגד, אבל ספגו אבדות, הרוגים ופצועים, והיכולת להתקדם נחלשה. הכוח המרכזי, בפיקוד אבו דיה, הגיע קרוב מאוד לבית המוכתר, אבל לא הגיע לתוכו ותנועתו נעצרה. אבו דיה הכין שני מטעני נפץ של ארבעים ק"ג טי אן טי. והם נישאו על-ידי ארבעה לוחמים. הם היו אמורים לפוצץ את בית המוכתר. והם אכן טיפסו והתקרבו מאוד לקיר החיצוני של הבניין, אבל משהתקדמו נהרגו כולם. בשלב זה נבלמה ההתקפה. הלוחמים שלנו נאלצו לחסוך בתחמושת וצמצמו את הירי. ההתקפה הפכה לחילופי אש ליליים מטווחים קרובים. השעה הייתה כבר מאוחרת והשחר התקרב".²¹ חוליית חבלנים ערבים הגיעה עד בית המטה והניחה לידו מטעני חומר-נפץ. הם לא הצליחו לפוצצם. גזית וסלמן פירקו את המטענים. בנסיגתם עברו החבלנים הערבים ליד בית קבר השייח', שכיתת הפלמ"ח חנתה בו. משה כצנלסון, שישב בעמדה ליד הבניין, ירה. בדוח של יוסף טבנקין כתוב ששניים מאנשי החוליה נהרגו מיריותיו של כצנלסון, והשלישי הרים ידיים וביקש רחמים, "אבל הבחורים שלנו הרגו אותו."²² לוחמים ערבים אחרים, שהתקרבו לעמדות של מגיני קסטל צעקו בעברית: "נהרוג אתכם!"²³ ____________________ בשבוע הבא: חיסולו האקראי של עבד אל קאדר על חוסייני על הקסטל מהווה שלב שוב במהלך הכרעה יהודי בקרב כושל של היהודים.

1. א"צ, דוח קסטל לנמרוד. מכמש בית-חורון. מוריה, מאת פרץ, 7 באפריל 1948, שעה 04.00 2. שם. 3. א"צ, מיבנה לממ"ז, 7 באפריל 1948 4. א"צ, ידין לנחשון, 7 באפריל 1948. 5. נחשון לאמון, 7 באפריל 1948, שעה 09:50. 6. ראיון עם מישאל שחם. 7. א"צ, תיק נחשון. 8. ראיון עם שמעון אבידן. 9. א"צ, תיק נחשון, מאת ידין אל נחשון, 7 באפריל 1948, שעה 17:30. 10. א"צ, תיק נחשון, לעציוני מידין, בהול, 7 באפריל 1948. 11. א"צ, תיקון גזרת נחשון; א"צ, אל אמון מעלה החמישה, מאת נחשון 8 באפריל 1948, שעה 01:07; ראיון עם יצחק לוי. 12. סדרת ראיונות עם יוסף טבנקין. 13. ראיונות עם מרדכי גזית, יעקב סלמן ויצחק לוי. 14. רב-שיח ב-1985 בפני חניכי קורס טיס, בהשתתפות יוסף טבנקין יעקב סלמן ואורי מילשטיין. 15. א"צ, אל הכנסת, ידין מאת עציוני; שם, דוח הגשת תגבורת לקסטל; "מבצע נחשון", מערכות, נ"ה אפריל 1949, עמ' 33-32; ראיונות עם יוסף טבנקין מרדכי גזית ויעקב סלמן. 16. א"צ, אל אגם שרות אוויר מאת עציוני 8 באפריל 1948, שעה 05:55. מברק דומה שלח שאלתיאל אחרי חמש דקות ליגאל ידין. ראה להלן. 17. א"צ, הפיקוד הערבי במחוז ירושלים, ינואר-מאי 1948, (חוברת משוכפלת), הפצת "רשת ירוחם" של הש"י בירושלים בסוף מאי 1948. ראה דני רובינשטיין, "זה אנחנו או הם" ידיעות אחרונות 1917; יהושע פורת "ממהומות למרידה", עם עובד, 1978. 18. דני רובינשטיין עמ' 271. 19. א"צ, הגרסה הערבית; א-דיפע, צוטט ב"המשקיף", 1 1 באפריל 1948; לפייר וקולינס, ירושלים, ירושלים, עמ' 215-214. 20. א"צ תיק נחשון. 21. דני רובינשטיין, עמ' 272. 22. יוסף טבנקין סבר כשכתב את הדוח שהרוג זה היה עבד אל קאדר אל חוסייני. הוא טעה, עבד אל קאדר נהרג מאוחר יותר כפי שיתואר להלן. 23. א"צ דוח תגבורת לקסטל; א"צ, עדות מס' 54 של יוסף טבנקין; ראיונות עם יוסף טבנקין ומשה כצנלסון.