קרב הקסטל (ה) היהודים בורחים

כשהגיעה התגבורת, בפיקוד נחום אריאלי, לקסטל, ממזרח להר, פִּטרלו על הכביש משוריינים ובהם ערבים עם מקלעים, ועל אחדים מהם נראו כתובות בעברית, שלל מקרב שיירות נבי דניאל. מהכביש המוביל לצובא ירו המשוריינים הערביים אש חזקה על פָּקודיו של אריאלי, שטיפסו במעלה ההר ולא ידעו מאין באה האש. אריאלי ואחדים מאנשיו הגיעו לבתים הצפוניים הקיצוניים של הכפר קסטל והציבו באחד מהם מרגמות 2 אינטש ומקלע ברן. אליהו אליאב ואליהו כהן ("ההודי") ניסו לחפות על חבריהם שעדיין טיפסו במעלה ההר. שני מפקדי החוליות, אריק מנדל ומשה פרפר, ואחדים מפקודיהם נפגעו מאש המקלעים הערביים. החובש שלמה שכטר חסם את עורקיו של מנדל, ותוך כדי-כך נפגע גם הוא. עקב האש החזקה לא הובאו הפצועים למקומות מחסה. בתוך הכפר התקדמו אריאלי וכמה מפקודיו לכיוון בית המטה, אבל לפני שהגיעו אליו התמוטטה הגנת הקסטל, והערבים פרצו אל הכפר מצד דרום.¹ ההתמוטטות התרחשה ברגע האחרון ממש, ואריאלי לא הספיק לקבל את הפיקוד על המתחם בגלל אי-הבנה בין לוחמי חטיבת "עציוני", שהיו בבית המוכתר, ובין לוחמי הפלמ"ח שהיו בסביבות קבר השייח'. אנשי הפלמ"ח נסוגו לעמדות שמהן הייתה להם תצפית על הערבים שעלו על ההר מדרום. אנשי החי"ש, שראו זאת, חשבו שהפלמ"חניקים נסוגים מעמדת קבר השייח', ונסוגו מבית המוכתר. קו ההגנה היהודי נפרץ. הערבים תפסו את בית המוכתר וחצצו בין קבר השייח' ובין הבתים האחרים. לימים סיפר החבלן חנוך קוסובסקי: "אחרי נפילת הקסטל סיפרו בגדוד הרביעי שהייתה שם קבוצה קטנה של פלמ"ח. היה נהוג לחשוב שהפלמ"ח לא ייסוג. אבל הכיתה הזאת נסוגה בלי להודיע, ואני חושב שבגלל הנסיגה הזאת התמוטטה הגנת הקסטל." זאת גם גרסתו של יעקב סלמן, וזה מה שעולה מניתוח עדויותיהם של טוסקה ופקודיו.² גדעון גלובוס סיפר: "עמדתי (ליד קבר השייח') בעמדה צופה לכביש הראשי וראיתי את החבר'ה של נחום (אריאלי) יורדים מהמשוריינים לרגלי ההר. הם התקדמו אלינו עם נשק ועם ארגזי פעולה. ראיתי שהם נשכבים בשורה. לא היה להם מגע עם הערבים, ולא הבנתי מה קורה.³ עשיתי להם סימנים בידיים. לו היו מגיעים אלינו, הערבים לא היו כובשים את הקסטל. יחד יכולנו להדוף את הערבים ולקצור בהם. ראיתי איך שהם עולים, ואיך צרור אחד מחסל את כולם. מישהו אמר, 'נסוגים לנחלת יצחק,' ואני רצתי למטה."⁴ טוסקה: "פתאום היה שקט. ראיתי ערבים רבים, כמו זבובים, ואז הבנתי מדוע שקט. הם כבשו את הכפר. הם התחילו בחינגה ואני הייתי לידם. לא הכרתי את השטח. ברחתי לבוסתן (לרגלי ההר) עם אחדים מהכיתה שלי ועם אחדים מהחי"ש."⁵ משה כצנלסון: "הערבים הסתתרו בשטחים המתים וטיפסו במדרונות. מדי פעם נראו, ואז יריתי והרגתי רבים מהם, אבל האחרים המשיכו לטפס. ירו עלינו מכל הכיוונים. חשבנו שעדיין יש חבר'ה בבית המוכתר וצעקנו אליהם שיִירו בערבים במקלעים מהגג, אבל הם כבר לא היו שם. לא הייתה לנו ברירה אלא להסתלק."⁶ בשעה אחת בצהריים פקד ידין על אבידן להורות לטבנקין "לצאת למכות נגדיות בסביבות הקסטל," ועל שאלתיאל פקד: "עשה מאמצים לפעולות הסחה ומכות נגד כפרי הסביבה, בעיקר עין כרם, להקל המצב בקסטל." המפקדים הבכירים שהיו בזירת הקרב לא הבינו מה שהבין ידין בתל אביב, ולא ריכזו כוח גדול כנדרש נגד הכוח הערבי הגדול שעלה על הקסטל.⁷ טבנקין, סלע (רעננה) ואנשי המטה של גדוד הפלמ"ח ראו מן המטה בבית פפרמן את המוני הערבים המסתערים על הקסטל. טבנקין: "עקבתי אחר הקרב מבית פפרמן."⁸ מיכל גור: "מבית פפרמן ראינו את ההתקפה. רעננה אמר לנו, 'הנקודות כמו נמלים – אלה מחלקות של ערבים. נָסו להעריך כמה ערבים יש שם. כל נקודה היא מחלקה. יש שם איזה שש-עשרה מחלקות, זאת אומרת יותר מחמש פלוגות.'"⁹ בשעה אחת וארבעים הסיק טבנקין מסקנות ממראה עיניו, ושלח מברק ישיר לשירות-האוויר: "שילחו מטוס לקסטל. מצב חמור." אחרי רבע שעה הודיע ידין לאבידן שאי-אפשר לשלוח מטוס לקסטל לפני הלילה, והורה לו שוב לשלוח את פקודיו של טבנקין מקריית ענבים וממעלה החמישה לסביבות הקסטל, למכות-נגד ולהסחה. אבידן – עדיין דבק במשימה המקורית – ענה לידין: "אמון (טבנקין) עסוק בסביבתו, אינו יכול לתת מכות נגדיות. תפקידו להבקיע דרך לשיירה. יש מחסומים בכביש. ההכנות כבעבר,"¹⁰ ושאלתיאל השיב לידין במברק: "אין לי כוחות להסחה. אולי אפעל נגד עין כרם."¹¹

באותו פרק זמן עמדו לרשותו של טבנקין כוחות רבים למדי שלא הייתה להם תעסוקה: בנווה אילן חנתה פלוגתו של אורי בן-ארי (בלי מחלקתו של דוד אלעזר),¹² במעלה החמישה ובקריית ענבים היו מפקדים ולוחמים רבים פנויים.¹³ החבלן יצחק בראון (טיבי): "בזמן קרב הקסטל שלחו אותנו לסביבות קולוניה. לא עשינו כלום."¹⁴ מיכאל גור: "לפי מספר האנשים הפנויים של הפלמ"ח בקריית ענבים היה אפשר לשלוח תגבורת נוספת לקסטל."¹⁵ במחנה שנלר שבירושלים חנתה אז פלוגת מלווי השיירות ("הפורמנים") בפיקודו של יעקב וג, והיו לה משוריינים. בירושלים שהו גם מאבטחים רבים של שיירת "נחשון" הראשונה.¹⁶ הרי סיפורו של אחר מהם, מאיר אשל, מפקד יחידת מלווי שיירות שפעלה בדרום: "ליוויתי את שיירת 'נחשון' הראשונה לירושלים, עם ארבעה משוריינים מצוידים היטב ועשרים לוחמים מנוסים. אחרי שהגענו לירושלים לא קיבלתי שום פקודות, טיילתי בעיר וביקרתי אצל קרובי משפחה, וכמוני עשו גם האחרים. היינו כוח רציני במושגי הימים ההם. האנשים היו מאומנים ולכל משוריין היו מקלע, מרגמות ורימונים. שמענו על קרב הקסטל, וחשבנו שלא מפעילים אותנו מפני שהפלמ"ח מטפל בזה."¹⁷ עוד לפני שהגיע נחום אריאלי לקסטל הודיע מרדכי גזית במכשיר-הקשר למפקד "ארזה", מנחם ריצ'מן: "לוחמים רבים נפגעו. אין קשר עם טבנקין. הובטחה עזרה, אך התגבורת שיצאה מקריית ענבים נכנסה לקרב עם כוח ערבי. עלי לקצר את קווי ההגנה. התקשר מיד עם שאלתיאל והזעק עזרה." גזית דיווח על ארבעים פצועים והרוגים. מבית פפרמן הודיע לו בקשר שהתגבורת אינה יכולה להגיע לקסטל עקב האש החזקה של הערבים.¹⁸ שאלתיאל שמע את הקריאה לעזרה, ושלח מירושלים לקסטל שני משוריינים עם מחלקה. אחד המשוריינים התהפך בדרך.¹⁹ מחלקה מגדוד "מוריה", בפיקודו של צבי סיני, חילצה את נוסעי המשוריין הזה, תחת האש שנורתה מקולוניה, "ואז", סיפר צבי סיני, "ראינו שהחבר'ה נסוגים מהקסטל". אברהם שער, שנסע במשוריין שלא התהפך, סיפר: "הגענו למרגלות הקסטל. החבר'ה רצו מבוהלים. אספנו אותם וחזרנו, ובזה נגמר תפקידנו."²⁰

נחום אריאלי, הרץ יעקב שמשי, שמעון אלפסי ומרדכי דגי, הגיעו לבית המטה בכפר קסטל בשעה שתיים אחרי הצהריים. הם מצאו שם את גזית וסלמן (הקָשר עמירם פסמניק העיד שהמפקד בפועל היה יעקב סלמן, ושגם לפני כן היה סלמן האיש שכולם נשמעו לו),²¹ ואז פרץ לחדר אחד הלוחמים והודיע שבית המוכתר ננטש. אריאלי, גזית וסלמן, הורו לסגת מיד, אבל רבים מפקודיהם לא חיכו לפקודת הנסיגה וכבר היו בדרך ל"ארזה" ולקריית ענבים. צבי רוזנפלד, המקלען שהוצב ליד בית המטה: "מספר שניים שלי ברח עוד קודם. ראיתי הרבה מאוד ערבים ורצתי לכביש. איבדתי את ההכרה. משוריין הביא אותי לקריית ענבים." נחום אריאלי הודיע לטבנקין במכשיר הקשר: "קיבלתי את הפיקוד. המצב קשה." טבנקין: "אפשר להחזיק מעמד, לפי הערכתך?" אריאלי: "אני לא רואה איך. השטח מלא ערבים." טבנקין: "אם כך, הפלמ"ח יחפה על הנסיגה והחי"ש ייסוג לנחלת יצחק." אריאלי: "אשתדל." ²² אחרי השיחה הזאת קיבל טבנקין מברק מאבידן: "מתי תצא השיירה לדרך?"²³ כשעזבו המפקדים את בית המטה, נשארו בו שני הקָשָרים עמירם פסמניק ועזרא רייכמן. פסמניק: "וינשטיין (גזית) יצא מן המטה בלי להשאיר שום הוראות. עזרא אמר, 'אני מפוצץ את מכשיר- הקשר. קיבלתי הוראה ממחלקת הקשר של הגדוד לא להשאיר מכשיר-קשר בידי האויב.' אש חזקה נורתה על הבניין וקליעים חדרו לחדר. השמדתי את טלפון-השדה שהייתי אחראי עליו, ורצתי בעקבותיו של וינשטיין. אמרתי לעצמי שיש לי סיכוי להישאר בחיים אם אדבק אליו."²⁴ רייכמן, ניצול שואה מהונגריה שנשא אישה שבוע לפני כן, שלח ל"ארזה" את מברקו האחרון: "מפקד החי"ש נהרג. מעטים שרדו. נשאר בגלל רגל מרוסקת. בודדים מנסים להתרכז למהלומה מכריעה כדי להבקיע דרך. שילחו תגבורת. שתי מחלקות טבוחות. הורס המכשיר. מתאבד."²⁵ בשעה שתים עשרים וחמש בצהריים שלח ריצ'מן מברק לשאלתיאל: "מכשיר-הקשר בקסטל הושמד. הנסוגים הראשונים הגיעו ל"ארזה". תגבורת הפלמ"ח הגיעה לקסטל זה עתה." שאלתיאל שלח את הדוח למטכ"ל בתל אביב, בצירוף הערה: "השאלה היא אם אנשי הפלמ"ח יוכלו להדוף את הערבים."²⁶ כשהחליטו המפקדים לסגת, יצא מרדכי דגי מבית המפקדה וקרא בצעקות לאחדים מפקודיו של אריאלי, שעדיין טיפסו במעלה ההר, להפסיק לטפס ולרדת. אריאלי, גזית וסלמן יצאו מבית-המפקדה ונכנסו לחצר פנימית של אחד הבתים, ואריאלי הורה לגזית לחכות והלך לבית קבר השייח', כדי לחלץ את כיתת הפלמ"ח של טוסקה, אבל הבית כבר היה ריק. גזית, פצוע קל בראשו ומטושטש מכאב ומעייפות, לא חיכה לאריאלי. שמעון אלפסי איים עליו: "אם תיסוג אירה בך," אבל גזית קפץ מהחלון, יחד עם פסמניק ואחרים, ורץ ל"ארזה". בדוח שלו כתב גזית: "התקרב משוריין ערבי ופתח באש. הערבים התקרבו עד זריקת רימונים," ובעדותו המאוחרת אמר: "הופיעו משורייני נבי דניאל."²⁷ בדוח שהגישו למפקדת גדוד "מוריה" שני ניצולים מהחי"ש, יעקב שגב ואברהם ארצי, כתוב: "(אנשי) הפלמ"ח דרשו לא לסגת."²⁸ פסמניק: "וינשטיין רץ ל'ארזה' ואני אחריו. אתנו רצו עוד שניים. ערבים ירו עלינו. גם מ'ארזה' ירו עלינו, בטעות. שכבנו על הקרקע, ואחר-כך זחלנו ל'ארזה'. תוך-כדי ריצה נפגע אחד. הוא התחנן שנהרוג אותו. משכנו אותו לכביש והנחנו אותו לאלוהים." משאית בריטית אספה את הפצוע הזה. לימים סיפר: "המשאית התהפכה והנהג שלה נהרג. גְרר בריטי חילץ אותנו. פוניתי לבית-חולים 'ואלך'."²⁹ _____________ בשבוע הבא: המשך סיפור הבריחה מן הקסטל; הפקרת פצועים שדממנו למוות או נרצחו על-ידי הערבים; דמותו של מפקד פלוגת פלמ"ח נחום אריאלי שפיקד בחודשים הראשונים של המלחמה על הדרך לירושלים, מתל אביב ועד לטרון, והיה מבחירי המפקדים הקרביים במלחמה; המורשת של נחום אריאלי: הכרת השטח חיונית להצלחה בקרב.

1. א"צ, דוח הגשת סיוע לקסטל; דברי אליהו אליאב ויגאל המלשטיין ברב-שיח עם אנשי הרזרבה ושל הפלמ"ח מתל אביב; ראיון עם עזרא ניצן. 2. ראיונות עם חנוך קוסובסקי, יעקב סלמן, יוסף שחר וגדעון גלובוס. 3. גלובוס לא ידע שמקלעי הערבים ירו בהם מרחוק. 4. ראיון עם גדעון גלובוס. 5. ראיון עם יוסף שחר. 6. ראיון עם משה כצנלסון. 7. א"צ, תיק הקסטל; סדרת הראיונות הנ"ל עם יגאל ידין. 8. א"צ, עדות מס' 54 וטל יוסף טבנקין. 9. ראיון עם מיכאל גור. 10. א"צ, תיק נחשון. 11. שם, שם. 12. חנוך ברטוב, דדו א', עמ' 37. 13. שיחות עם אריה טפר עמית. 14. ראיון עם יצחק בראון 15. ראיון עם מיכאל גור. 16. יואב גלבר, גרעין לצבא עברי, עמ' 124. 17. ראיון עם מאיר אשל. 18. א"צ. דוח ריצ'י; א"צ, עדות מס' 49 של מרדכי גזית; ברוך אורן, "אבל הממ"ז נשאר", מברק, 2 ביולי 1948. 19. א"צ, דווח הקסטל. 20. ראיונות עם צבי סיני, ואברהם שער. 21. ראיון עם עמירם פסמניק. 22. א"צ, עדות מס' 49 של מרדכי גזית ועדות מס' 54 של יוסף טבנקין; ראיונות עם מרדכי גזית; יוסף טבנקין; צבי רוזנפלד, ויעקב סלמן. 23. א"צ, דוח פינוי הקסטל. 24. ראיון עם עמירם פסמניק. 25. ראיונו עם עמירם פסמניק וברוך אורן. 26. א"צ, מעציוני לכנסת, 8 באפריל 1948, שעה 16:13 27. א"צ, דוח נסיגה מהקסטל; 237; א"צ, עדות מס' 49 של מרדכי גזית. 28. א"צ, תיקי גדוד מוריה. 29. שם, שם, ראיון עם עמירם פסמניק; מישאל מזרחי, קסטל, עמ' 145.