אנשי התגבורת שיצאו מקריית ענבים אל הקסטל, מהכוח של נחום אריאלי, טיפסו על ההר, ולא שמעו את צעקותיו של מרדכי דגי שלא ימשיכו לטפס במעלה הקסטל. עמוס קינמון סיפר: "ראינו את אנשי החי"ש נסוגים לנחלת יצחק. כמה מהם עברו לידנו ואמרו שיש פקודת נסיגה. אני אמרתי, 'עד שנחום לא אומר לסגת, לא נסוגים!" הרץ האישי של אריאלי, יעקב שמש, הגיע אל המטפסים וצעק: "חבר'ה, נחום נתן פקודה לסגת, הצילו את עצמכם!" בשעה שתיים וחצי בצהריים הגיע שמעון אלפסי לבתים הקיצוניים שבצפון הכפר והורה ליושבים בהם לרדת אחד-אחד, לבוסתן. אריאלי וסלמן ירדו גם הם. אריאלי ירד זקוף. "נחום! היזהר!" צעק אליו יגאל המלשטיין מאחורי סלע. כדור פגע בכף ידו של אריאלי, והוא זרק את מעיל ההסוואה הבריטי ואת תיק המפות, ניסה לעצור את הדם ואמר להמלשטיין בחצי-חיוך: "יגאל, זה עניין של שניות. ברח למטה לבוסתן, כמה שיותר מהר." אחדים מהלוחמים שירדו מההר נפגעו, האחרים המשיכו לרדת. "אל תעזבו אותי!" צעקו הפצועים. כמה מהנסוגים נשאו פצועים על כתפיהם, אבל פצועים אחרים נשארו במדרון. צעקותיו של יוסף אדלר, "חבר'ה אל תעזבו אותי!" ליוו את הנסוגים. הם זרקו את תחמושתם תוך כדי ריצה, ואריאלי אמר להמלשטיין: "כל כדור שווה זהב, איפה נשיג כדורים אחרים? אבל אין זמן לאסוף אותם." מהבית הקיצוני-צפוני של הכפר קסטל ירו רגמים ומקלענים עשרים ושניים פגזים על הערבים שתקפו אותם מדרום. הקנה של מכונת-הירייה התלהט ואנשי הצוות ציננו אותו בחבית מלאה מי גשמים. יריותיהם לא בלמו את הערבים. אליהו כהן ("ההודי") נהרג, אחרים נפצעו. בדרך לבוסתן התכופף אליהו אליאב אל יוסף אדלר הפצוע, כדי לשאת אותו, וכדור פגע בגבו. בשארית כוחותיו הגיע לבוסתן לבדו, ובדרך ראה את הרובים והכדורים שזרקו חבריו במרוצתם.

מרדכי דגי נפצע ואיבד דם רב. הוא נשאר על המדרון. טוסקה הגיע לבוסתן עם עשרים מלוחמי הפלמ"ח והחי"ש. בדרך מנה שנים-עשר חללים על השביל. "בבוסתן ישבו אנשים ליד הצריף," סיפר טוסקה. "אף אחד מהם לא ירה. כלי-נשק והרבה תחמושת היו זרוקים על האדמה. האנשים היו בהלם. הייתי פצוע ברגל. בפינה ישב נחום. ראיתי שהוא פצוע. הוא היה שבור. נגשתי אליו, אמרתי לו שיש לי אנשים ומקלעים ושאלתי מה לעשות. הוא שתק. אמרתי לו, 'יש שתי אפשרויות, להחזיק מעמד או לסגת,' והוא אמר, 'טוסקה, המשוריינים לא יגיעו הנה. קח את האנשים והסתלק, אין סיכוי לתגבורת.' הסתלקתי מהבוסתן. מי שהיה יכול בא אתי. לא לקחתי אף אחד בכוח. בדרך ראיתי שוב את מוטקה דגי, הוא ביקש ממני רימון ונתתי לו." עזרא ניצן סיפר: "אש חזקה מאוד נורתה על הבוסתן ואנשים נפגעו וצעקו, 'חובש, חובש!' נחום אמר, 'כל בעלי התפקידים להִישאר, האחרים לברוח לקריית-ענבים,' ואחר-כך צעק שוב, 'מפקדים להישאר, טוראים לברוח.' עזבתי את הבוסתן ורצתי לנחלת-יצחק." אליאב נסוג מהבוסתן עם חברו יעקב מרגולין, שנשא פצוע על גבו. כשהגיעו שלושתם לנחלת-יצחק איבד את ההכרה. יגאל המלשטיין סיפר שהוא שמע צעקה, "רצים אל הכביש!" ורץ לאותו כיוון עם כמה אנשים. אחד מהם דיבר בצער על המצלמה שלו שנשארה בכפר. שיירת מכוניות בריטית עברה על הכביש; מפקד השיירה איים בנשק על הנמלטים, כדי שלא יעלו על המכוניות שלו, אבל פקודיו העלו למכוניותיהם ארבעה פצועים קשה, והובילו אותם לבית-חולים בירושלים. על הכביש פגש המלשטיין את עמוס קינמון ושאל אותו: "מה עושים?" וקינמון דחף אותו לכיוון נחלת יצחק ואמר "רוץ!" "דחילק, יש הרבה חבר'ה למעלה," אמר לו המלשטיין. "רוץ!" צעק קינמון ותקע את קנה רובהו בצלעותיו. "הצל את חייך!" כשהגיעו הנמלטים לנחלת יצחק חשבו אותם השומרים לעירקים וכיוונו אליהם את רוביהם. אחדים מאנשי הפלמ"ח שחנו בנחלת יצחק ירו לכיוון הכביש. "מדוע אתה יורה?" שאל המלשטיין אחד מהם. "אתה לא רואה? ערבים רצים על הכביש." "אולי אלה חברים שלנו?" "אלה ערבים, אני בטוח, הם רצים עם סכינים," ענה הבחור. גדעון גלובוס רץ לבדו, הגיע לכביש ושם פגש את חברו עזרא ניצן ורץ אתו לנחלת יצחק. בדרך ראו ערבים מסתתרים בתוך מערה, ירו בהם והרגו אותם. אחר-כך פגע כדור בצווארו של גלובוס, והוא איבד את ההכרה. "התעוררתי, ראיתי שאני עירום וסביבי אנשים שלנו," סיפר גלובוס. "הערבים לקחו ממני את הבגדים ואת הנשק. למזלי לא חתכו אותי וכך נשארתי בחיים." עזרא ניצן: "הגעתי לנחלת יצחק. אמרתי, 'תודיעו לקריית ענבים על המצב.' איש לא שם לב לדברי. רצתי בדילוגים לקריית ענבים. ראיתי משוריין שיצא מהקיבוץ לחפש נפגעים." נחום אריאלי צדק: משוריינים לא באו לבוסתן לחלץ את המפקדים והפצועים. בשעה שתיים ורבע אחרי הצהריים, כשברחו המובסים מהקסטל, יצא מטוס מתל אביב עם הטייס יצחק הננסון ועם קשר- מטילן. במטוס היו שתי פצצות 25 ק"ג. זמן מה לא היה קשר בין המטוס ובין מפקדת גדוד פלמ"ח בבית פפרמן. "הרבה תחנות היו על הקו ולא נתנו לקשר שלי לדבר," כתוב בדוח של הננסון. לבסוף קלטו שניהם שדר מהמטה של טבנקין: הערבים כבשו את הקסטל, זרוק פצצות עליו ועל ריכוזי הערבים שמדרום לו. הננסון מילא את הפקודה. פצצות אחדות הוטלו מגובה רב מדי והתפוצצו באוויר. אריאלי ופקודיו היו אז בבוסתן לרגלי הקסטל. לעולם לא נדע אם וכמה לוחמים יהודים נפגעו מפצצות אלה. אחרי שברחו הטוראים מהבוסתן הגיעו אליו הערבים והרגו את כל המפקדים והפצועים שנשארו בו. את גופתו של נחום אריאלי מצא, אחרי שבועיים, מעבר לכביש, יוסף רונן (פרינסקי), איש אצ"ל לשעבר, שהתנדב לפלמ"ח לאחר פרוץ המלחמה. נראה שאריאלי זחל פצוע לכיוון קריית ענבים ומת מאיבוד דם או מתשישות. הגוויות של אחדים מהלוחמים היו מרוסקות. הם פוצצו רימונים על עצמם כדי לא ליפול חיים בידי הערבים. אריה מנדל הגיע בזחילה עד הגשר של הכביש, ושם התאבד.¹

נחום אריאלי נהרג, שנים-עשר יום אחרי חתונתו ושמונה ימים אחרי יום-הולדתו העשרים ואחד. אתו נהרגו ארבעה מחמשת מפקדי המשנה, ורוב הלוחמים שיוסף טבנקין שלח אותם לקסטל, מאוחר מדי ובחיפזון. נחום אריאלי היה שונא-מלחמות ומפקד קרבי מצטיין, מהיר תפיסה ובעל כישרון אלתור. סיפורים רבים התהלכו על אומץ ליבו ועל דבקותו במשימות. הוא נולד ב-1927 במושבה גבעת עדה שבשומרון, ובה עברו שנות ילדותו הראשונות. אחר-כך עברו הוריו לשפלה, התגוררו בתל אביב ובפתח תקוה, ולבסוף השתכנו בשכונת בורוכוב.² אחרי שסיים את הגימנסיה "הרצליה" בתל אביב התגייס אריאלי לפלמ"ח, לפלוגה ח'. רוב חברי מחלקתו היו בני קיבוצים, ו"הגימנזיסטים" סבלו מקשיי קליטה ומקשיים פיסיים. אריאלי עמד באתגרים ונשלח לקורסים – למדריכי ספורט (מד"סים), למפקדי-כיתות ולמפקדי-מחלקות. באמצע שנת 1947 מונה למפקד הרזרבה התל אביבית. אחרי ששירת בפלמ"ח שלוש שנים ברציפות ביקש שחרור. הוא התקבל לאוניברסיטה אמריקנית ורצה ללמוד וטרינריה, אבל יגאל אלון ביקש ממנו להישאר בארץ-ישראל. "אקריב עוד שנה למולֶך," אמר אריאלי למפקד הפלמ"ח ונשאר. אריאלי – גבוה, דק גזרה ובעל מבט חודר ופנים מנומשות – היה נשוא חלומותיהן של נערות רבות, ומרכז בכל חברה שנקלע אליה, מלא שמחת חיים ורואה בכל דבר את הצד הקומי; אבל אלמנתו אורה ספקטור וידידיו העידו שלא פעם תקפו אותו מצבי רוח קודרים. רבים זוכרים את הסקצ'ים שהיה מאלתר להנאת חבריו ופקודיו, ובמיוחד זכור לרבים ערב אחרי יום אימונים בגבעת-ברנר, שבו שיחק לפני פקודיו בסדרה של מערכונים, יחד עם ישעיהו (שייקה) אופיר. הוצע לו לשחק ב"הבימה" את התפקיד הראשי בהצגת "הוא הלך בשדות" אך הוא העדיף את תפקידו הצבאי. הוא גם ניגן על כלים אחדים, אהב מוזיקה קלה ופזמונים אמריקניים (תופעה חריגה בנוער החלוצי של הימים ההם) וחיבר מלים לפזמונים שהיו ללהיטים בימי המלחמה ואחריה. המפורסם שבהם היה "כדור בשר", שתרגם ועיבד מאנגלית באוקטובר 1947, חודש וחצי לפני פרוץ המלחמה. כשנמנעו ממנו השחרור והנסיעה לארצות-הברית כתב אריאלי ארבעה-עשר בתי שיר, "השעון המורד". השיר מתחיל כך: יש אשר לפתע ייעצרו המחוגים יעמוד המנגנון מלכת, כך סתם; ישוחרר הקפיץ עד סוף וינוח יישאר השעון אז עומד מיותם. מותו של אריאלי שבר לבבות של נשים צעירות. אבל אחת, שולמית אדלר (לימים ליבנת), הייתה חניכתו ואהובתו למעלה משנה, ושומרת כל השנים את חמישים מכתבי האהבה והגעגועים ששלח לה, וביניהם, פתקים קצרים מן הימים שעשה בקורסים השונים, ובפעילויות מבצעיות: "השולמית יקירה, מכתב, פתקונת, מלה אחת, ומהר מהר פן יאוחר, אני מחכה. באלוהים, מה עשית??? הוי לו ידעת... לו ידעת רק שלך, בכל תום לבי למשך אחד-עשר חודשים. נחום. ואחד, קצר יותר, שהגיע אליה במיוחד לגבעת חיים בידי אופנוען שוליצ'קה "חמורה" אני אוהב אותך אני אוהב אותך אני אוהב אותך נחום ועוד קטע אופייני ממכתבו אליה: ...כבר ביום הראשון שלאחר הערב האחרון ידעתי כי יקשה הפעם יתר מפעמים קודמות. כבר ברגעים הראשונים חשתי בעוז את כאב הפרידה ואת צבת הגעגועים הארורה... ידעתי וציפיתי כל הדרך למכתביך... כשתקע מן-דהוא את "התכולים" ליד, ניצלתי, נחלצתי מתהום הנשייה... קטע ממכתב אחר: אני מתגעגע וכמֵה עד כלות הנשמה, ועד צפצוף על כל חוקי הנימוס וניהול העניינים "שבינה לבינו", מתגעגע עד כדי שכחה ואי-ראות של הווה ועתיד, מתגעגע עד מוות... לקראת סוף שנת 1947 יצאה שולמית אל בית הוריה בחיפה, לחופשה ממושכת, להיות לעזר לאמהּ בת הארבעים ושתיים, שעמדה ללדת את בתה השנייה, שנולדה בעת שההמונים רקדו ברחובות העיר, בכ"ט בנובמבר. הלחימה פרצה מיד, ונחום אף הספיק לתת לתינוקת בת השבוע את שמה: בת-דרור. נחום נתמנה למפקד "פלוגת העונשין" שפעלה בכפרים שחלשו על הדרך לירושלים. שולה נשארה בחיפה ואחר כך גייס אותה חיים חפר לצ'יזבטרון, ולאחר מכן הצטרפה ללהקת הכרמל. נחום הסתכן לילה ויום, ו"ידע" שיום מותו קרב. (נבואה שהתגשמה).

בפברואר 1948 הצטרפה אורה ספקטור למטה של אריאלי. מזכירת הפלוגה נעמי פולני עברה לצ'יזבטרון, המטה עבר מהתחנה המרכזית בתל אביב למקווה ישראל, ואריאלי מינה את אורה למזכירת הפלוגה. "הייתה בנחום מנהיגות טבעית. אנשים היו מוכנים ללכת אחריו באש ובמים," העידה אורה. "הוא היה מסור לפקודיו והם היו מסורים לו. כאלה היו גם היחסים בינינו, בהתחלה. אחר-כך התהדק הקשר. היינו ילדים. נחום רצה ברכה של רב וטבעת. הורי היו בהלם, אבל לא העזו לומר לי אל תתחתני. הלחץ של התקופה חידד דברים." ארבעה ימים לפני החתונה כתב לה נחום מחולדה: "אורה'לה חביבונת, מחר אעשה את עבודתי האחרונה כאן, כדי להבטיח את חופשתנו השקטה. יודע אני היטב כי רבו הסיכויים להפרעות פתע, אך דווקא עכשיו החלטתי נחושה, חתונה, חופשה, מנוחה, ויהי מה! הוי, לו ידעת כמה קשה עלי הפרידה מהחבריא הנוסעים בלעדי לירושלים. והרי אני הוא שלחמתי ודרשתי יציאתם לשם. והם לא יוכלו להיות (אתנו) ביום חמישי ולשמוח עמנו... היום לעת ערב מסרתי לאנשים, באופן החגיגי ביותר, אך בצורה סודית, מבלי לגלות את העיקר, על עניין צאתם. איזו שמחה ואיזו הרגשה חגיגית בריאה! אני מתחיל להתרגש לנוכח היום הגדול הנכון לשנינו בעוד ימים מספר. החתונה בין אורה לנחום נחוגה ב-25 במארס במועדון ויצ"ו בתל אביב. החתן בא מחולדה, ואיחר קצת. נוסף על בני המשפחות נכחו באולם יגאל אלון ואחדים מאנשי הרזרבה ששהו אז בתל אביב. ליד המועדון עמדה שולה הג'ינג'ית ובכתה. הזוג הצעיר בילה "ימי דבש" מעטים בבית-מלון ברמת גן. קצין המבצעים של הפלמ"ח יצחק רבין, שהיה עד סמוך לאותו מועד האחראי על חזית-הקו בין תל אביב לירושלים ומפקדו של אריאלי, היחיד שידע היכן הוא, בא אל בית-המלון, פקד על אריאלי להצטרף לשיירת חולדה ולא שעה לטענתו שחתן נקי לביתו שנה אחת, ככתוב בתנ"ך בספר "דברים", ואילו הוא מבקש חופשה של שבוע בלבד. "אחרי שתמלא את המשימה תקבל שבוע חופש," הבטיח לו רבין. אחרי קרב שיירת חולדה הגיע אריאלי לקריית ענבים בשיירת "נחשון" הראשונה. לאחר שנמצאה גווייתו, נמצא בכיסו ארנק בו מעטפה קטנה ועליה רשום בכתב ידו "שולה הג'ינג'ית". בתוך המעטפה נמצא תלתל גִ'נגִ'י של שולה שנחום גזר לו ונשא עמו. התלתל הגיע למטהו של מפקד חטיבת הראל, יצחק רבין, ונשמר שנים רבות בביתה של מזכירתו, שהעידה על כך.

נחום אריאלי היה מן הקרביים הבולטים במלחמת העצמאות. בחודשים הראשונים של המלחמה הוא פיקד במסגרת המלחמה על הדרך לירושלים, על הקטע שבין תל אביב ללטרון בכביש המוביל לירושלים והתנסה בקרבות לא מעטים. באחת מעשרות הפשיטות שלו תקפו פקודיו בית בתוך פרדס ליד בית-דגון. מתוך הבית נורתה עליהם אש חזקה. אישה יצאה מן הבית, ואריאלי פקד לא לירות, על-אף הסכנה, ולהניח לה להסתלק. הפשיטה המפורסמת ביותר שלו הייתה על בית-החרושת לקרח ביאזור, באמצע פברואר. הייתה זאת התקפת-היום הפלוגתית היהודית הראשונה על יעד מבוצר, בסיוע מכונת ירייה. אחרי קרב שיירת חולדה אמר אריאלי למפקדיו שאסור לצאת לקרב בלי לדעת מראש את כל הפרטים על היערכות האויב, והציע לא להסתפק במידע שמקבל הש"י ממודיעים ערבים ובריטים, אלא גם לשלות סיירים ותצפיות לשטחי היעד. הוא היה אחר המפקדים היהודים הראשונים שהכירו בחשיבות המודיעין הקרבי. היעדר מודיעין קרבי (או אי-התחשבות בו) היה אחת מסיבות מותו. __________ בשבוע הבא: תיאור ערבי על כיבוש הקסטל; הלם ערבי בעקבות מותו של עבד אל קאדר אל חוסייני; חילופי דברים קשים בין יעקב סלמן בין יוסף טבנקין; יוסף טבנקין מסרב פקודה של יגאל ידין לכבוש מיד בחזרה את הקסטל.

1. א"צ, דוח להחשת תגבורת לקסטל; א"צ, 213/3, לאמון (טבנקין) מחשמונאי 8 באפריל שעה 20:15; 537/3857 CO, תיקי הס .אי די 8 באפריל שעה 14:55; "מבצע נחשון" מערכות, נ"ה עמ' 36-35; אמבר, א"ל, כהן, "שורשי חיל-האוויר", עמ' 297; ראיונות עם מרדכי גזית, יגאל המלשטיין, מרדכי זילברשטיין, יעקב סלמן, אמנון חינסקי, משה כצנלסון, עמוס קינמון, עזרא ניצן, יוסף שחר, יוסף רונן. 2. כיום גבעתיים.