השבוע הבא עלינו לטובה, חוגגת ירושלים חגיגה כפולה: אתמול, כ"ח באייר, מלאו 51 שנה לשיחרור העיר; היום, ה-14 במאי למניינם, ייסגר מעגל נוסף במהלך ה'קמעא קמעא' לגאולת ישראל: במעמד בינלאומי, לעיני העמים, יחנכו בכירי המעצמה האדירה והמשפיעה, ארצות הברית של אמריקה, בעלת בריתנו הקרובה ביותר, את שגרירותה בבירת ישראל. בכך תושלם ההכרה האמריקנית בירושלים, כבירתה הבלתי מעורערת והבלעדית של ישראל. "כִּי עַיִן בְּעַיִן יִרְאוּ בְּשׁוּב ה' צִיּוֹן. פִּצְחוּ רַנְּנוּ יַחְדָּו חָרְבוֹת יְרוּשָׁלָים כִּי נִחַם ה' עַמּוֹ גָּאַל יְרוּשָׁלָים... לְעֵינֵי כָּל הַגּוֹיִם, וְרָאוּ כָּל אַפְסֵי אָרֶץ אֵת יְשׁוּעַת אֱ-לֹהֵינוּ".
נכון, השמחה לא שלימה. משיח בן דוד עדיין בדרך, והר-הבית, קודש הקודשים - שועלים מהלכים בו ומחבלים משחקים בו כדורגל, וליהודי אין בו כמעט שום זכות, גם לא לתפילה. אבל כל מי שעיניו בראשו חש עם זאת, שנתרחקנו עוד יותר מהתיאור המצמית: "העיר האבלה והחרבה והבזויה והשוממה... והיא יושבת וראשה חפוי". לא עוד.
לפני 70 שנה קשה היה להאמין שירושלים העתיקה וירושלים המערבית, יימצאו בשלטון ישראל. בשתי שנותיה הראשונות של המדינה, זממו אומות העולם להפקיע את עיר הנצח מידי העם היהודי, תחת הכותרת הנואלת – בינאום ירושלים. קשה להאמין, שלנסיון השוד הזה הצטרפו מרבית האומות הנאורות, לרבות ארצות הברית, שאמנם הייתה הראשונה להכיר במדינת ישראל דקות ספורות אחר לידתה ב-14 במאי 1948, אך הטילה אמברגו על אספקת נשק לישראל והצטרפה ליוזמה לביזת ירושלים מידי המדינה היהודית. הנשיא טרומן אף לחץ על המדינה הצעירה, שעדיין נלחמה על עצם קיומה, ואוכלוסייתה מנתה 650,000 נפש, לקלוט בתחומיה 100,000 פליטי אויב עויינים, שאך שבועות מעטים קודם לכן קמו עליה להטילה לים. טרומן אף איים בניתוק היחסים בין המדינות, אם ישראל תסרב. למרבה המזל הגיב בן-גוריון בשלילה, אף שידע שהחוצפה הישראלית הזו תעלה למדינה בהצטננות חמורה של היחסים עם המעצמה הגדולה.
כיום נתפסת יוזמת בינאום ירושלים כקוריוז היסטורי עגום. תזכורת מקוצרת: היוזמה עצמה נולדה עוד טרם הקמת המדינה, בדיוני ועדת האו"ם לא"י (אונסקו"פ), שהמליצה על חלוקת הארץ למדינה יהודית ולמדינה ערבית (המונח הדמיוני פלשתינית, טרם הומצא אז).
סרבנות ערבית
ההנהגה הישראלית לא פסלה על הסף את הרעיון. ישראל מצידה חתרה לכך שהבינאום יחול על שטח ערבי נרחב ככל האפשר, וזאת מתוך הנחה שעצם הבינאום יסכל את שליטת הירדנים במקומות הקדושים ויאפשר הגעת יהודים לכל שטחי ירושלים, כולל העיר העתיקה והכותל (ואולי גם הר-הבית). אלא שאז שוב באה התשועה מן הסרבנות הערבית, שהבהירה כי כל השטחים שבשליטתם, יישארו 'יודן ריין' (נקיים מיהודים). הירדנים אכן מנעו גישת יהודים לכותל, לרובע היהודי, להר הזיתים ולשאר האזורים שבשליטתם.
בנוסף לגזענות הערבית שציננה את תמיכת ישראל בבינאום, הופעלו על הממשלה הצעירה לחצים מצידם החוגים הלאומיים בציבור ('הימין') ו'השדולה הירושלמית' שכללה פעילים ירושלמים מכל החוגים. אלה גם אלה טענו שדמם של הלוחמים הירושלמים לא נשפך כדי שהם ימצאו עצמם תחת שלטון בינלאומי בחסות מושל מטעם האו"ם העויין. באותה עת היו לכוחות המגן העבריים הישגים נוספים בזירה הירושלמית. כל אלה יחד הובילו את 'הזקן' לקבל החלטה בממשלה, ב-12.9.1948, ובישיבה נוספת ב-26 בחודש, להתנער מן ההכרה הקודמת ברעיון הבינאום.
על-רקע זה הסבירה בספטמבר 1948, משלחת ישראל לעצרת האו"ם, כי "נוכח הפקרת העולם הנוצרי את ירושלים לכיבוש מוסלמי, השתתפות פיקוד בריטי במסע הכיבוש הזה, הצלת ירושלים משלטון ערבי בכוחם של היהודים בלבד, ועובדת שליטתה של ישראל כיום ברחבי העיר החדשה, הננו רואים עצמנו זכאים לחידוש התביעה על כלילת ירושלים בתחום מדינת ישראל". אבל אופציית הבינאום ריחפה מעל ירושלים, ביוזמת האו"ם, במשך שנה תמימה, עד סוף 1949. רק ב-5 דצמבר 1949, ערב כינוס עצרת האו"ם לדון בסוגיית ירושלים, 'חתכה' ממשלת ישראל והכריזה על ירושלים כבירתה הרשמית של המדינה.
אלא שהאו"ם לא התרשם והמשיך בשלו: ב-9 בדצמבר 1949 חזרה העצרת על החלטתה מכ"ט בנובמבר בעניין בינאום העיר. תגובת ממשלת ישראל: האצת העתקת נוכחותה בבירה החדשה-ישנה. כבר ב-17 באוגוסט 1949 לא המתינה המדינה לאו"ם והביאה את ארונו של בנימין זאב הרצל ז"ל לקבורה בירושלים. אבל במחאה על החלטת האו"ם עבר לירושלים ב-16 בדצמבר משרד ראש הממשלה, וב-26 בדצמבר הועתקה הכנסת לבית פרומין במרכז העיר.
משטר בינלאומי
האו"ם לא נח מזעפו והעלה באמצעות ועדת פיוס שהקים, תוכנית בינאום חדשה: העיר תחולק לשני אזורי מינהל עצמי, ערבי ויהודי, שעליהם יופקד נציב מטעם האו"ם שיהיה אחראי לענייני המקומות הקדושים והגנת זכויות האדם. לצידו תופעל ועדה מייעצת מורכבת מיהודים וערבים ויוקם בית דין עליון לטיפול בענייני התושבים והמקומות הקדושים. כמו-כן תיאסר הגירה בין שני חלקי העיר.
והייתה גם הצעה אוסטרלית – שממשלתה אהדה את ישראל – נוקשה יותר, שדיברה על משטר בינלאומי בירושלים רבתי. ב"ג הבין שההצעה עלולה להיות פתח לדרישות טריטוריאליות נוספות מישראל, ובראשן נסיגה לקווי החלוקה של כ"ט בנובמבר וּויתורים על יפו, לוד, רמלה, מגדל גת, נצרת והגליל המערבי. "זאת אומרת הרס המדינה", כתב ב"ג ביומנו, והוסיף שוויתור ישראלי יוביל לקריסת כל ההישגים המדיניים והצבאיים, לרבות דרישה עויינת לשיבת פליטים ארצה.
לרוע מזלה של ישראל קיבל האו"ם את ההצעה האוסטרלית המחמירה. אך ב"ג החציף פניו וקבר אותה פומבית, בנאום בכנסת ב-13 בדצמבר: "עצרת האו"ם החליטה ברוב גדול על שימת ירושלים תחת משטר בינלאומי בגוף נפרד. החלטה זו לא ניתנת לביצוע בשום אופן, ולוּ בגלל התנגדותם הנמרצת והנחרצת, של תושבי ירושלים. יש לקוות שעצרת האו"ם תתקן במשך הזמן השגגה שיצאה הפעם מפי הרוב, ולא תנסה כלל להטיל משטר של כפייה על עיר הקודש".
ירושלים התפתחה מאז ללא אימת הבינאום, שבפועל, תיאורטית בלבד, עדיין מרחפת מעליה, משום שההחלטה על בינאום העיר עדיין רשומה בספרי האו"ם, אף שאינה שווה את הנייר שעליו היא כתובה. המהלכים לסיכול בינאום העיר והעברתה לשלטון בינלאומי, רשומים לזכות 'חוצפתו' של יהודי אחד, שלעג ל"או"ם-שמום", וסבר ש"לא חשוב מה יאמרו הגויים, אלא מה יעשו היהודים".
איפה ישנם עוד אנשים כמו האיש ההוא, שבזכות תעוזתו כנגד כל הסיכויים, ייסד את מדינת היהודים, והבטיח את מעמדה של ירושלים כבירתה הנצחית, שבתוכה פעילה גם שגרירות ארה"ב?