בשנות הששים, כאשר הייתי סטודנט באוניברסיטת תל אביב, בחוג להיסטוריה של המזרח התיכון, השתעשעו המזרחנים שלנו בתיאוריה, לפיה ישראל הקטנה וצרת המותניים מוקפת בשתי קשתות.
הראשונה והקרובה - קשת המדינות הערביות, האויבות הישירות, המאיימות שוב ושוב על עצם קיום המדינה: מצרים, סעודיה, ירדן, סוריה לבנון. מעבר להן, משתרעת קשת שניה, שמורכבת ממדינות איסלאמיות שאין להן גבול עם ישראל, ובראשון טורקיה ואירן.
יחסים טובים שררו בין ישראל לשתי מדינות ענק אלה. הבסיס הרעיוני לשיתוף האינטרסים היה, שישראל, טורקיה ואירן הן מדינות לא ערביות. כל אחת דוברת בשפה משלה, לא ערבית. שלושתן מזימות את ההנחה המגאלומנית, שהמזרח התיכון הוא טריטוריה ערבית בלבדית.
המשטרים בטהרן ובאנקרה לעת ההיא היו רציונליים ומתקדמים, באופן יחסי. הגם שהרגשות האיסלאמיים עזים בשתי המדינות - הדת (שיעה באירן, סונה בטורקיה) הייתה מופרדת מן השלטון. שיתוף הפעולה שלהן עם ישראל היה כלכלי, תיירותי, אבל גם ביטחוני, לא בהכרח גלוי ומעל פני השטח.
מנגד, הסכמי שלום עם מדינות ערביות אפילו לא נראו באופק. הם נראו כחלום בהקיץ, כהזייה שאין לה שמץ של סיכוי להתממש. ואכן, נכונו לנו משנות הששים ואילך מלחמות קיום קשות - ששת הימים, התשה, יום הכיפורים, מפרץ, לבנון... הרבה דם הקזנו במלחמות אלה, שבהן האויב הערבי ביקש לשים קץ ליישות הציונית.
והנה הגלגל התהפך - אירן וטורקיה נעשו דתיות-קנאיות ומוקדי בערה אנטישמית. באירן השיעית זה קרה עם מהפכת חומייני ב-1979, והפלת שלטון השאה. באחת סגר על המדינה הענקית הזאת משטר איסלאמיסטי תקיף, שאינו מסתיר את שאיפותיו להשליט את השיעה הקנאית על המזרח התיכון ולהיות מעצמה עולמית.
את שאיפות ההתפשטות של אירן מלווה קמפיין אנטישמי חריף ואיומי השמדה גלויים כנגד ישראל. מידידה היא נהפכה לאויבת מספר אחת שלנו. פיתוח הנשק הגרעיני וניסיונות התבססותה הצבאית בסוריה השסועה ובדרום לבנון - הם איום ישיר על שלום ישראל.
להבות שנאה
בטורקיה מסתמן תהליך דומה. היא עדיין לא הקצינה כאירן, ועדיין רואה עצמה כחלק מאירופה, אבל מתרחקת בהדרגה מן המערב ונמצאת בדרך לחזור וליהפך לסולטנות עות'מאנית - ובראשה שליט-יחיד-כל-יכול, מאז היה לנשיא-רב-סמכויות ב-2014.
הסולטאן
ארדואן כבר ביטל למעשה את החילוניות של "אבי האומה" אתא-תורכ, ואת סממני הדמוקרטיה האחרונים בארצו. את השפעתו על המזרח התיכון הערבי הוא מנסה לבנות על להבות שנאה לישראל שהוא מלבה.
אירן משגרת טילים לגולן וחוטפת מכה קשה בתגובה, טורקיה שולחת "ספינות שיבה" לעזה, ונהדפת אחורנית. שתיהן תומכות גדולות של שלטון חמאס בעזה. שתיהן מלהיטות את הטרור נגדנו. בצדק איבדה ישראל את איפוקה מולן.
ובחזרה לקשת הקרובה, הערבית: עם שתיים מן המדינות החשובות בה, מצרים וירדן, יש לנו הסכמי שלום. עם סעודיה ומדינות המפרץ - המאויימות על-ידי אירן השיעית יש לנו שיח ושיג על בסיס המיאוס שלהן מ"הבעיה הפלשתינית", ההפנמה שישראל היא עובדה קיימת ומשגשגת באזור, ויש להכיר בה, להשלים עימה.
נותר בעינו הטרור הפלשתיני, בעידוד שליטי טהרן ואנקרה. ההתגרות החמאסית מגיעה ביום ה"נכבה" - 15.5.18 - לשיאה. נראה שהפלשתינים בהסתערותם ההמונית על הגדר מזמינים לעצמם עוד "נכבה". מי יודע איזה מחיר בהרוגים ופצועים הם ישלמו, כמעט הייתי מוסיף: "לשמחתם".
כבר למדנו כי במזרח-התיכון הכל נזיל. הקשתות עשויות לשוב ולהשתנות בעתיד. ספק אם משטרי הדיכוי באירן ובטורקיה, הלופתים ביד קשה את עמיהם הנאורים, יחזיקו מעמד לאורך שנים. מול כל התהפוכות שהיו ויהיו, ישראל מפגינה היטב את יכולות ההרתעה שלה.
היא הוכיחה זאת הן בתקיפה האווירית על בסיסים אירניים על אדמת סוריה והן במיתקפת-נגד מילולית על הפה-הגדול הטורקי. השליטים הרודניים בשתי המדינות, שפעם היו ידידותיות ומתונות, כבר מבינים ללא ספק כי ישראל החזקה יודעת לעמוד על שלה. לא תמיד היא תכיל את ההתגרויות ותימנע מתגובה על איומים פיסיים ומילוליים, שמקורם בארצות הקשת השנייה.