כתבת הרווחה של
הארץ לי ירון פרסמה ביום 16.05.18 כתבה תחת הכותרת -
"70% מהתיקים נגד גברים מכים נסגרו בשל חוסר ראיות".
הכותרת שתוכנה חוזר ונשזר בכתבה, מבליעה קושי בתפישת העולם האזרחית-דמוקרטית. שכן המושג בכתבה "גבר מכה", תופעה מכוערת לכשעצמה, מניח
הוכחתה של אשמה. ובכן, מעט סדר, מעט אזרחות, מעט היסטוריה ומעט העמדת מראה אל מול פנינו - אנשי השמאל שוחרי זכויות האדם והחרדים לשלומן בעידן ביבי-רגב-בנט.
התיקים שהוכתרו בכותרת "תיקים סגורים" מתייחסים לתיקי
חקירה. הם אינם ולא יכולים להיות תיקים שבהם
נתבררו עובדות, אלא
נאספו ותו לא, בידי הרשות החוקרת, ועברו
מסננת מוגבלת של רשות תובעת. המקום הבלעדי שבו עובדות
מוכרעות באמצעות העקרונות עליהם מושתתת הדמוקרטיה הליבראלית, הוא בבית המשפט. רק בזירה הזו, התזה של הרשות התובעת, באמצעות הראיות שנאספו (או שלעתים לא נאספו) בידי הרשות החוקרת, מעומתת כנגד אנטי תזה של ההגנה. היטיב לנסח זאת הפילוסוף של המדע קרל פופר: בכדי שתזה מדעית תהא תקפה, עליה להיות מנוסחת במושגים ברי הפרכה ואז יש להעמידה בפני ניסוי מסכן - קרי הטלת ספק. אם תשרוד, נוכל לטעון כי התזה תקפה (פופר - "מדע: השערות והפרכות").
ובכן, תפישת עולם זו, הנה תפישה הוליסטית למערב הרציונלי. בניגוד לתרבויות שבהן יש כניעה לאמיתות מוחלטות, המוכתבות בידי מקורות סמכות בלתי מעורערים, הרי שחברה ליבראלית, דורשת מערכות מפותחות של איזונים ובלמים. ביטויים של אלה הינם באמצעות בקרה מתמדת על מוקדי הכוח. כאן נכנסת גם העיתונות לשיח: לא רק חשיפת ממצאים לאור השמש, אלא גם, ובעיקר לטווח הארוך, בהטמעה של ערכים דמוקרטיים מכוננים. זהו המקום שבו כל
עיתון חייב להחליט בשופרה של איזו אג'נדה הוא מבקש לתקוע - אג'נדה פוליטית צרה - משרתו של האדון, או שמא סט ערכים-קבוצתיים מצומצמים; או שמא הוא מבקש להנחיל אג'נדה-אזרחית-ליבראלית המבדלת בין ראיות, לבין עובדות שעברו את כור המצרף הדמוקרטי.
רוצה לומר, שעה שכלי-תקשורת מבלבל בין חקירה להרשעה, הוא שומט את הבסיס המוסרי שלו לטעון כנגד מקפחי זכויות אדם, ושומט את הבסיס הלגיטימי שלו ככוח מגן של הדמוקרטיה הישראלית. השימוש במושג "גברים מכים", שהתזה בדבר אשמתם מעולם לא הוכחה, ואין יודע למשל מהם האינטרסים האמיתיים בפתיחת תיק חקירה כנגדם (ואין זה סוד שתיקי חקירה כנגד "גברים מכים" וגם "נשים מכות" הופכים לא אחת לכלי-ניגוח שבין בני-זוג בתהליך פרידה, לא אחת בעצת עורכי-דינם, למרבה הצער) - שימוש במושג זה, חושף את יושרת השמאל, המתיימר לצדד בזכויות-אדם, לביקורת קטלנית מצד הימין המבקש לעלות עם בולדוזרים על בית המשפט העליון.
מוקדי כוח
אם נבחן את תולדות מערכות האיזונים והבלמים דרך נקודות ציון היסטוריות, נמצא למשל את המאגנה-כארטה האנגלית שריסנה את כוחו של המלך בימי הביניים, המשך במערכת המשפט הנפרדת - בתי-המשפט של הצדק היוצאים כנגד צו המלכות [לימים ערכאות בג"ץ - ירושה מן המשפט האנגלי] והמשך ברעיונות היסודיים של הוגי הליברליזם שבבסיס המהפיכה הצרפתית והחוקה האמריקנית. מילה קצרה אודות המודל החוקתי האמריקני. מודל זה, המכונה לעתים "מודל החשד", הנו מודל מפותח החושד תמידית במוקדי הכוח - יהא זה מוקד כוח שלטוני, מוקד כוח עממי כגון הרשות המחוקקת, או המוקד המשפטי. לא בכדי בארצות הברית, תובע אינו יכול להגיש כתב אישום ללא אישורו של חבר מושבעים גדול; באנגליה נציגו של הכתר, אינו עורך דין מטעם הפרקליטות, אלא באריסטר בלתי-תלוי שנשכר אד-הוק עבור ייצוג בתיק, ואוחז בנאמנות לטוהר ההליך - פעם לטובת הכתר ופעם לטובת הנאשם; לא-בכדי דורשת החוקה האמריקנית את זכות-ההיוועצות ונוכחותו של סניגור בחקירה משטרתית; לא-בכדי במשפט פלילי במדינות אלה מכריעים לרוב מושבעים מהקהילה, ולא שופט בודד; לא-בכדי שופט אנגלו-אמריקני, אמון על פסילת ראיות שלא עומדות בקריטריונים הבסיסיים של מדע ראציונלי וביקורתי- כגון עדויות מפי-השמועה או ראיות שהושגו באמצעים בלתי-חוקתיים. כל אלה סממנים של חברה שואפת-חיים שאינה סומכת ידיה על רשות זו או אחרת שתבקר את עצמה.
בכדי לאבחן טיבה של מערכת משפטית ביחס לחברה בה היא פועלת, יש לאתר את שורשיה ההיסטוריים. החוקה האמריקנית הנה תוצר מובהק של טראומה מכוננת בדמות הצורך להתגונן משליט מקפח זכויות, ואילו הדמוקרטיה הגרמנית חרתה על דגלה מנגנוני עצמאות שיפוטיים כנגד הטראומה המכוננת שלה - חטיפתה בכוח הזרוע של המערכת-המשפטית בידי הנציונאל-סוציאליסטים. המערכת הישראלית חוסה תחת טראומה-מכוננת שונה לחלוטין. בעבור דור מקימי המדינה, עצם הקמתה היה בגדר נס, בעיקר עבור מי שחווה זה מקרוב את היעדר הריבונות היהודית. שכן, הטלת ספק במערכות-החוק, נתפשה כאיום ממשי נגד עצם קיומה של האומה העברית הריבונית. היום בעידן שבו ישראל אוחזת בצבא וגרעין, הגיע הרגע שבו האחריות על שכלול מערכות האיזונים והבלמים תהא מונחת על כתפי העיתונות גם באמצעות הרטוריקה שהיא מנחילה.
איש שמאל הנו איש זכויות אדם, וזכויות אדם אסור שיהיו כפופים לאינטרסים קבוצתיים צרים. זכויות מוענקות מאחורי "מסך בערות" כהגדרתו של ג'ון רולס, אי-תלות מוחלטת בתכונותיו של המבקש זכויות אלה. "גברים מכים" במאמרה של ירון הוא ביטוי להיעדר הפנמה של ערכים אזרחיים אלה, וללא הפנמה ועמידה באומץ גם אם באי-נוחות מאחורי הצורך לברר, טרם שמכתימים חשוד כאשם ורק אז יש להוקיעו, אל נתפלא שהימין, שאומר בגלוי את שהוא חושב על המערכת המשפטית, יכה את השמאל בדיוק בנקודה זו - חוסר תרבות דמוקרטית ליבראלית.