נטל כבד

מִקְשָׁה אַחַת

לְהַעֲלוֹת אוֹר בִלְבָבות שֶׁהּוַעם אוֹרָם

וּבְלֵב אֶלֶּה שֶׁ"חֲמָסוּם"וְלִבָּם לֹא פָּעַם

לַשַּׁוְא יָעַמְלוּ בְּשִׁימַם הַאֲפֵלָה נְתִיבָם

וּכֶכֹל שֶׁיַעֲלֶה הָאוֹר בְּמַעֲשֵׂי יָדָם יוּעַם

כִּי זֶה שִׁצִוָּה אוֹתָם נְבִיאָם

אָכֵן חֶשְכַת הַדּוֹרוֹת עֲדָיִן שׂוֹרֶרֶת שָׁם

לְחַבֵּל וְלִרְצוֹחַ חַפִּים מַטְרָתָם וְנַחֲלָתָם

וּלְמוּלָם עַמֶּנוּ כַּמְּנוֹרָה לֹא מִקְשָה אַחַת

ואף על-פי כן באמות אמה משובחת

כֹּל הַמְחֻבַּר אֶלָיו רוֹוֶה נַחַת

לְפִיכַך בְּאֱמוֹר הַקָּבָ"ה אֶת בְּהַעֲלֹתְךָ

אוֹר הַמֶּנוֹרָה יְמַלֵּא חָלָל בֵּיתְךָ וִיבּרָכֶךָּ

וְחַסְדּוֹ יַפְנֶה אֱלֶיךָ וִיחֻנֶּךָּ

לא מקשה אחת ישראל

לא מקשה אחת ישראל, הוא איננו כמנורה ואף על-פי כן בשעת מבחן מתנהג כגוף אחד מאוחד ובלב אחד. נכון שיש חריגים שאינם מחברים או שאינם מִתְחַבְרִים, ואינם יודעים או לא זוכרים כי הקשר שלהם לארץ זאת בה הם חיים, נתנה לישראל על-פי הכתוב בתורה והאמור להיות מקובל על כל אומות העולם כי כך מתועד מזה אלפי שנים. לא כל שכן האומות המתכחשות לעמנו ולזכותו על הארץ הזאת ואשר להם ולארץ כי קשר אלא בטענות שוא. חכמינו למדו אותנו כי אין כל חובה להיות מאוחדים בדעות ולכן יש שקלא וטריא מעין משא-ומתן לגבי משמעות כל אמרה או פסוק, זאת כדי לתת לפסוק או לאמרה משמעות מקובלת על רוב החכמים אשר לפיה יש לנהוג וזאת ההלכה לפיה עמנו הלך והולך במרוצת הדורות וזה שמאחד את העם להיות עם אחד עם דעות שונות. זה דומה לפסק דין של בית המשפט העליון שניתן בשאלה שבמחלוקת ופסיקתו מהוה "הלכה" לפיה כל בתי המשפט ילכו ויפסקו. אומות העולם מתקשות להבין מה סוד הקשר הקושר יהודי שהגר ממלכת יהודה, כמו צרפתי שהיגר מצרפת ואנגלי שהיגר מאנגליה וכדומה עם יהודי אחר אזרח אירופה או אסיה או אפריקה או מזרח הקרוב והרחוק. באה המנורה, העשויה מקשה אחת, כדי לסמל את האחדות של המוצא ולא של הדעה, כשם שהלהבות העולות בקנים של המנורה אינן זהות זו לזו ואף על-פי כן נותנות יחד אור המאיר היטב, למרות שהאור איננו זהה בצורתו ובגודלו כך גם עם ישראל, יש משל האומר: לא כל אצבעותיך שוות בצורתן וגודלן, ואף על-פי כן מחוברות לכף יד שעושה כל המלאכות. יש כאלה מקרב בני עמנו, המטילים ספק במקור הזכות שיש לנו על הארץ, ומחלישים בכך את עמידתנו, עליהם אמר הנביא: מהרסיך ומחרביך "מִמֵּךְ יֵצֵאוּ" (ישעיהו מט/יז), כלומר יוצאו (יסולקו) מקרב העם. ויש המפרשים זאת כי המהרסים והמחריבים הם כמו תולעת בתוך הפרי. חוצו נאה ותוכו רקוב כי התולעים הגדלים בו משחיתים אותו. לכן יש כאלה, שלא במתכון, מחלישים את העם בעמידתו מול אויביו וטועים בסברם שהעם צריך להיות בדעה אחת.

מסעות בני ישראל במדבר לְצִבְאוֹתָם

אחרי שכל שבט על דגלו עמד ומקומו בַּשַּׁיָּרָה בלכתו במדבר נקבע נאמר: ויהי בשנה השנית בחדש השני בעשרים בחדש נעלה הענן מעל משכן העדות ויסעו בני ישראל למסעותיהם ממדבר סיני וישכן הענן במדבר פארן (י/יא,יב). אלא שהפרשה מחזירה אותנו אל ראשית דרכו של משה אחרי יציאת ישראל ממצרים בשובו אל מדין ופוגש את יתרו חתנו אשר שמע על הנסים שנעשו לישראל בצאתם ממצרים, נפעם ואמר: עַתָּ֣ה יָדְַעְתִּי כִּֽי-גָדוֹל יְהוָ֖ה מִכָּל הָאֱלֹהִים (שמות יח/יא) הצהרתו זו פרשוה חז"ל כאקט גיור של יתרו. והנה שוב פונה משה אל יתרו, הפעם בשם חֹבָב בֶּן רְעוּאֵל אחד משבעה שמותיו ואמר לו: נֹסְעִים אנחנו אל המקום אשר אמר ה' אתו אתן לכם, לְכָה אִתָּנוּ וְהֵטַבְנוּ לָךְ כי-ה' דִּבֵּר-טוֹב עַל-יִשְׂרָאֵל (י/כט)... והיית לנו לעינים (י/לא) אך יתרו דחה את פנית משה באמרו לו: אלך כי אם אל ארצי ואל מולדתי אלך (י/ל). אלא שמשה לא מותר מוסיף לאמר לחותנו: אל נא תַּעְזֹב אֹתָנּו כי על כן ידעת חנותנו במדבר והיית לנו לעינים (י/לא). כאן המקום להזכיר לקורא כי יש סברה שהמדינים והישמעלים חד הם (עין פרשת מכירת יוסף) גם דברים אלה לא שנו דעתו של יתרו, הוא עזב את משה וְעַמּוֹ וחזר למדין. החל מעזיבת יתרו את משה החלה הנדידה במדבר דרך שלושה ימים, כאשר חם ביום וקר בלילה וארון ברית-ה' נוסע לפניהם וענן ה' עליהם יומם בנסעם מן המחנה (י/לד). תנאי החיים במדבר לא אפשרי גידולים לאפית לחם, לכן מתרחש עוד נס לישראל והקב"ה מוריד להם את המן מן השמים. אלא כטבעו של ישראל תמיד מתאונן כי לא טוב לו שנאמר: וַיְהִי הָעָם כמתאוננים רע באזני ה', וזה העלה חמתו של הקב"ה כי יש בכך משום כפיות טובה. לא בכדי נאמר מתאוננים ולא מתלוננים, דברי בלשון "תואנה" כמעין העמדת פני נפגע היו כמעלילים (כשלון רש"י) מכאן נאמר: וישמע (ה') ויחר אפו ותבער בם אש ה' ותאכל בקצה המחנה (יא/א). רמז ל"מוקצים" "מובדילם" שפלים אלוהם ערב רב (רש"י) ורבי שמעון בן מנסיה אומר: בקצינים (בקטנים) שבהם ובגולים. הביא הקב"ה פורענות על כך, אלא שמשה כמנהגו וכרחם אב על בנים, התפלל בעד העם ואז: ותשקע האש (יא/ב) פֻּרְעֲנִיּוֹת כאלה ותפילות משה חזרו לאורך הנדידה במדבר, ותמיד תוך גילוי כפיות טובה כלפי הקב"ה על-ידי משה. והתנהגות זו הוסבה כך: והאספסוף אשר בקרבו התאוו תאוה וישבו ויבכו גם בני ישראל ויאמרו מי יאכילנו בשר? (יא/ד) ורש"י מחזק זאת באמרו: ש"האספסוף", אלה הם ערב רב שנאספו עליהם בצאתם ממצרים. על ה"אספסוף" הופל גם חטא העגל, זאת להרחיק גורמי החטא מישראל ולשימו על הזרים לישראל. ריבוי הַהִתְלוֹנְנוּת וְהַהִתְאוֹנְנוּת קשים היו למשה, לפיכך פנה אל האלוהים ואומר: האנכי הריתי את כל העם הזה, אם אנכי ילדתיהו כי תאמר אלי שאהו בחקך כאשר ישא הָאֹמֵן את היונק (יא/יב). על כגון זה אמר רבן גמליאל: קשה להבין את דברי העם הַטְפֶלִים, הרי זו סתם תואנה, גם אם תתן להם, סופם לרטון שוב. תתן להם בהמה גסה יאמרו: דקה בקשנו. ואם נותן להם דקה יאמר: גסה בקשנו. על כגון זה אמרו זקנינו בערבית: חְתִרְנָא יָא אַאְרַע מִן וֵין אִנְמַשְׁטַק תרגום: הוֹי קֵרֵחַ כבר תוהים אנו איך לסרק אותך. והיו עוד אומרים: להפכפך: משה רבנו מָה עִ'דֶר עָלֵיהוֹן אָנָא רַאח אַעְ'דַר עָלֵיכּוֹן תרגום: "משה רבנו לא גבר עליהם (הכוונה על עם ישראל), האם אני אצליח לגבור עליכם".

ניצני הממשל של נבחרי העם

משה שמצא את עצמו נושא נטל כבד, ואהב את העם לא רצה לראות אותו נענש מפעם לפעם על-ידי הקב"ה, עוד נאמר: תש כוחו של משה כשהראהו הקב"ה הפרענות שהוא עתיד להביא עליהם לכן אמר לקב"ה: אם כן הרגני תחלה, ואל אראה ברעתי (תם) (יא/טו) והקב"ה השיב לפניתו של משה: אספה לי (לה') שבעים איש מזקני ישראל אשר ידעתי כי הם זקני העם וְשֹׁטְרָיו (יא/טז) (כלומר בחירת שִׁשָּׁה נציגים מכל שבט בס"ה שבעים ושנים שנודעו לאחר מכן בכינו הסנהדרין) ... ודברתי עמך ואצלתי מן הרוח אשר עליך ושמתי עליהם (יא/יז) בפועל בחר רק שבעים פרנסים-מנהיגים. על זה נאמר אשריהם כי זכו לכך. דִּבֵּר אלוהים אל הזקנים באמצעות משה לעיני העם, זאת כדי שיראו ישראל וינהגו בהם גְּדֻלָּה וְכָבוֹד ויאמרו: חביבין אלו שנכנסו עם משה לשמוע דבור מפי הקב"ה. ברם הקב"ה שאוהב את משה דבר אליו לעיני השבעים כדי שהוא יאציל עליהם דבר אלוהים, רש"י אומר: למה דָמָה משה באותה שעה? לנר שמונח על גבי מנורה והכל מדליקין הימנו ואין אורו חסר כלום. זאת כמו שנאמר: ולא תשא אתה לבדך (יא/יז). וזאת משמעות האחריות הקולקטיבית המוכרת לנו בימינו. אלה היו ניצני הממשל הקיבוצי בניגוד לשלטון היחיד שהיה מקובל עוד בימי משה ונמשך אלפי שנים אחריו. המספר שבעים עוד יודע בכינוי הסנהדרין, בחירת השבעים נעשתה בבחירה מסודרת בקלפי. נבחרו בשמותיהם. לפי שבטיהם. לפני עשר שנים נכתבו כסכום חרוז דברים אלה שנראים טובים גם לימינו אלה.

מַחֲזֶה זֶה שֶׁמִתְרָחֵשׁ מֻכַּר בְעוֹד הָעָם חַי לוֹ חַיֵּי שָׁעָה

כִּמְוַתֵּר בְּנָקֵל עַל חַיֵּי הַמָּחָר וְזֶה הוא זֶה מְקוֹר הָרָעָה

רָאוּי אֵיפֹא לְחַפֵּשׂ אֶצְלֶנוּ מַדּוּעַ בַּרְגִיעָה בְּעֵת שַׁלְוָה

מַתְחִילִים לֶאֱכוֹל בְּשָׂרֶנוּ כְאִילוּ אַבְדָּה לָנוּ כֹּל תִּקְוָה

טוֹב לִלְמוֹד לְהַכִּיר הָאוֹיֶב שֶׁהוּא רוֹבֵץ עַל סַף בֵּיתֶנוּ

חוֹדֵר בַּלָּאט לְתוֹכֶנוּ וְאוֹרֵב כְּדֵי לִתְקוֹף וְלִרְצוֹחַ יְלָדֵינוּ

הָבָה נֵעוֹר וּנְשַׁנֶּה הַשִּׁגְרָה לֹא נִתְאוֹנֵן וּנְגָּרֵשׁ כֹּל פַּחַד

נִרְאֶה אוֹר בִּקְצֶה הַמִּנְהָרָה אִם נֵדַע לִחְיוֹת בְּשָׁלוֹם יַחַד

זֶה מוּסָר הַשְׂכֵּל שֶׁנֶּאֱמַר יֵשׁ לְסַיֵּים הַמַּסַּע בַּמִּדְבַּר

כִּי הַמִּדְבַּר לְצֶאֱצָאֵי עָרָב מְחַכֶּה לְשׁוּבוּ שֶׁל הָעֶרַב רַב

כִּי לְאֶרֶץ זֹאת לָהּ יֵעוּדָהּ כְּאֶרֶץ לְאוֹם יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה

מוּטַב שֶׁלּאֹ יִטְעוּ בָּחִשּוּׁב וְיִנְהָגוּ כְּפִי בְּמִקְרָאָם כָּתוּב