מאמר זה, בחלקו, הינו המשך למאמר הקודם
1. מוקד הדיון הפעם הוא השאלה: האם ראוי לקבל "כחוק טבע" מציאות, בה בכירים במערכת הביטחון סבורים שיש להם או מגיעות להם כאזרחים זכויות יתר? במילים אחרות: האם איכות ביצועיהם והגדרת תפקידם בעבר, מעניקים להם תמיד חסינות מביקורת ופיקוח, פטור מאחריות, שחרור מן החוק או משיפוט ענייני וערכי של מציאות שהיו שותפים ליצירתה? - התשובה היא כמובן:
בשום פנים ואופן לא.
ניתן לומר שמעולם לא היו במקומותינו יחידי סגולה אמיתיים שקנו את מעמדם בציבור משום שדרשו אותו מתוקף תפקידם, עושרם או זכות אבותיהם. אולם, היו לכל אורך ההיסטוריה היהודית מי שזכו "לכתר מלכות" בשל חכמתם, מעשיהם ותרומתם הציבורית.
מעשים מזכים קדמו תמיד לכבוד האישי, ומעשים היו גם אלה ששחקו אותו עד דק. אין סיבה לשנות מסורת זו בימינו, בוודאי לא משום שגבה ליבם של יחידים, שרואים עצמם משכמם ומעלה.
דמוקרטיה היא "סביבת עבודה" המושתתת על נקודת מוצא של שוויון זכויות אישי בין כל היחידים השותפים לקבוצה חברתית: שוויון "במותר" ו"באסור", שוויון "בראוי" ו"בבלתי-ראוי", שוויון "בתמורה על מעשים 'טובים' ושוויון "בענישה של מי 'שסרחו' ". בכל תתי-העולמות שמהם מורכב עולמנו השלם -הפוליטי, הציבורי, המשפחתי, המוסרי וכו' - פוליטיקאים, אנשי-צבא, מלומדים, שופטים, שרים ועמך - דין אחד לכולם, שנגזר ממעשיהם; בבחינת: מעשיך יקרבוך ומעשיך ירחיקוך.
"פרשת פרדו"
פרשה זו מייצגת את הפן האחר של שאלות וחולשות לאומיות מטרידות, שעליהן עמדנו במאמר הקודם. היא מוכיחה שאלו אינן נחלת "בעיית עזה", אלא סימפטומים נפוצים מדי בכל מערכת היחסים בין ה
ממשלה למערכות הביטחון בישראל. בפרשת פרדו, פרט לעצם סיפור המעשה ודרך פרסומו, ניצבת שאלה נוספת: על מה באמת יצא קצפו של חלק מהציבור "הקל לקצוף"? - על עצם הפרסום? על התוכן? על התנהלות השחקן הראשי, פרדו? על ההפקרות הפוקדת כל חלקה טובה? על ה"ברדק" האופייני למערכות? ולשיטות ה"סמוך" של הממשל בישראל?
ממתי אסור לממשלה להבטיח את הביטחון הלאומי על כל רבדיו, בכל האמצעים החוקיים העומדים לרשותה? האם חופש ההדלפה העיתונאית הנבזית, שמשרת בעיקר את בעלי השליטה המרוויחים כסף טוב מפרסום שערוריות, גובר תמיד ובכל נושא על הצורך בסודיות בנושאי ביטחון לאומי? מה מותר עבריין פוטנציאלי בכיר מעבריין פוטנציאלי זוטר בכל הנוגע להדלפת חומר מסווג או רגיש במיוחד?
לפי הבנתי הצנועה, הרגישות צריכה להיות פונקציה של מהות הנזק שעשוי להתחולל עם פריצת מעטפת הסודיות של נושא מסווג. המבחן איננו מי מדליף אלא מהו הסיכוי שתתרחש הדלפה. אין לספק לדרג בכיר אפשרויות רבות יותר וערוצי תקשורת ישירים ובלתי-ישירים מגוונים, לפעול בהם פעילות מזיקה. מאידך-גיסא, הנחת עבודה שיש לבדוק את מידת תקפותה היא: שאמינותו של אותו דרג בכיר גבוהה והבנתו עמוקה יותר לגבי הסכנות, ועל-כן, הסיכוי שידליף איננו גדול. הנחות כבודן במקומן מונח, אולם כאשר נוצרת אצל הקברניט תחושה שתתכן הדלפה "מתחכמת" מצד שותף סוד בכיר, אין זו רק זכותו למנוע את ההדלפה - זו חובתו. יש לעשות את המהלכים כחוק, אבל יש לעשותם. במקרה זה, ראש הממשלה הוא גם הממונה הבכיר הישיר על המוסד והשב"כ. הוא זה שעומד בראשות הקבינט וגם ובראשות הממשלה -
הוא הקברניט! והוא האחראי הראשי2.
הוא זה שנושא באחריות הישירה לתפקוד התקין של מסגרות שלטוניות אלה. מה שמלמדת פרשת פרדו, שלצערנו אינה הראשונה והיחידה בתקופת שלטונו של נתניהו,
3 הוא: א. מתערער האמון בין ראשי מערכת הביטחון בישראל לבין הדרג הממשלתי הממונה עליהם. ב. התופעה איננה רק תחושת בטן, אלא קיבלה כבר משמעות של מהלכים אופרטיביים. ג. גבולות המותר והאסור היטשטשו, ובעלי תפקידים בכירים סבורים - סליחה, אבל בדומה לבית המשפט העליון - שהם אדונים גם לסודות המדינה שהופקו בידיהם, ורשאים לנהוג בהם על-פי שיקול דעתם הבלעדי או שרירות ליבם. הואיל והם יודעים תמיד טוב מאחרים מה "מזיק" ומה "נכון", הופכים הם לפרשנים האולטימטיביים של כללי ביטחון שדה, שמירת סודיות וחשיפה של חומרים מסווגים, והתנהלותם המופקרת הופכת לתופעה חוזרת, חמורה ובלתי נסבלת.
המדליפים הבכירים ביותר היו עד כה "מוגנים" על-ידי ההבנה (המוזרה והבלתי נכונה) ש"לא יעלה על הדעת" שממונה בכיר מאוד במערכת הביטחון הישראלית, בעת כהונתו או לאחריה, יראה עצמו רשאי לנצל ידע ומידע שהגיעו לידיו בתוקף תפקידו, ותחת הגדרות סודיות חמורות מאוד, וזאת כדי לקדם אג'נדה אישית או פוליטית-אידיאולוגית, שעומדת בניגוד למדיניות הממשלה והכנסת. רפיון ההוראות ובעיקר רפיון אכיפתן בין אנ"ש חייב להיפסק לאלתר.
דרישה קטגורית לשינוי הנובעת מפרשת פרדו, היא שמינוי בעלי-תפקידים בכירים ורגישים במיוחד, דוגמת אלה שבכפיפות ישירה לקברניט הלאומי, חייב להיות
מינוי אמון. ראש הממשלה אינו צריך לחשוש משום דבר צדדי כאשר הוא מפעיל את שיקול דעתו לאבטחת והבטחת סודות המדינה השמורים ביותר, כל עוד הוא פועל כחוק. יש לשנות את החוקים וההוראות הקיימים, כך שישקפו גישה מתוקנת זו.
את מעשהו של פרדו חייבים לבחון "בשבע עיניים" ואין לעבור עליו לסדר היום. במקרה הטוב הוא נמצא על "קו פרשת-המים", וזה כשלעצמו מספיק חמור. בעל תפקיד שאינו "שלם" עם הוראות/תפקוד הממונה עליו, יכול להתפטר או למלא את המוטל עליו כהלכה עד אשר ישוחרר בתפקידו.
אסור לו באיסור חמור לחבל בביצוע החלטות הממונים עליו; חבלה כזו צריכה להיחשב כמעשה בגידה בפועל. זו מציאות לא נוחה, אבל עדיפה עשרת מונים על הפקרות ושלטון המגלומניות האישיות. התקשורת הפכה גורם המקל מאוד על הדלפות חבלניות חמורות. ההרשאה הנתונה לעיתונאים לשמור על חיסוי מקורות מידע מודלף באופן בלתי חוקי,
אסור שיחולו על סודות מדינה. עיתונאי ועיתון שיפרסמו הדלפות של חומר המוגדר סוד מדינה, יהיו שותפים לעבירה, באותה מידת חומרה כמו המדליף וייענשו בהתאם.
המטריד ביותר איננו שראש הממשלה בחן אפשרות להפעיל את יכולות השב"כ כדי להבטיח אינטרסים לאומיים מהמעלה הראשונה, כשחשב שנשקפת להם סכנה. המטריד ביותר הוא שיש מי שסבור שאין זה בסמכותו ובאחריותו ועדיין חושב עצמו לדמוקרט ורציונלי ולא לאנרכיסט קיצוני.
אם קיימת אפשרות שראש ממשלה לא יוכל לסמוך על מערכת הביטחון הכפופה לממשלתו,
עליו להדיח ולהחליף ללא דיחוי כל מי שמחולל או תורם תרומה מוכחת ליצירת סיכון זה. אם החוק אינו מסדיר כיום את הדבר - יש לתקנו לאלתר.
צה"ל הוא מכשיר בידי הממשלה שתפקידו להוציא לפועל את מדיניותה. אין לאיש רשות להפריע או לחבל בכך, אלא בדרכים הדמוקרטיות הקבועות בחוק. כשם שהממשלה חייבת לפטור את תושבי עוטף עזה מעונשו של החמאס, חייבת היא לפטור את כלל אזרחי ישראל מעונשם של גבהי-הלב הסבורים שהם בחירי האל ולא משרתי הציבור.
מלחמה איננה משחק "בפוליטיקה" אישית או בפוליטיקה קבוצתית אינטרסנטית. מלחמה היא מאמץ לאומי עליון, שכל הכוחות המתאימים במדינה מגויסים לשרתו כמיטב יכולתם, תחת פיקודה של הרשות המוסמכת לנהל מאמץ זה. מאז שערוריית דגן (2012-2010), הולכים ומתרבים סימני ההתפקרות בשרשרת הפיקוד הלאומי. לאור המבחנים שכנראה נצטרך עוד לעמוד בהם בעתיד הלא רחוק - חייבים לתקן את המצב לאלתר וללא היסוס, לרבות החלפת והרחקת אלה שאינם יודעים את מקומם הראוי במערכות הביטחון שלנו.