100 שנים של ויכוח

פרשת הסטודנטית בשנקר, העמידה מראה מול עולם האמנות הישראלית בפרט והתרבות הישראלית בכלל. באבחת עבודה אחת, הצליחה לחלץ ממוריה ומהממסד האמנותי הרקוב, את האמת הערומה: אין שם חופש אמנותי או חופש דעות, אלא טוטליטריזם רעיוני חונק, המבקש לשעבד את רוח האדם לתבניות מחשבה אחידות, שנקבעו בבית המדרש לתקינות פוליטית ולאינדוקטרינציה שמאלית. עבודתה של הסטודנטית משנקר הייתה פשטנית למדי, ודווקא בשל כך כוחה הרב. היא הייתה פשטנית כמו רבות מהעבודות הנחשבות "מתוחכמות", "חתרניות" ושלל תארים שאין מאחוריהם הרבה, למעט רצונו של המבקר וקובע הטון להאדיר את האמן. מסביב, בד"כ שתיקה, כמו ב"בגדי המלך החדשים", אנשים פוחדים לומר "המלך הוא עירום".

ואז נזכרתי בקורות יום אחד באקדמיה לאמנות "בצלאל", שם לימדתי שלוש שנים עד שנפטרו ממני. חזרתי ליומן של אותו יום בראשית יולי 2007. הדברים החלו קודם, בכנס שהתקיים במאי אותה שנה: "ימין שמאל ורוח הקודש – דת ופוליטיקה באמנות הישראלית". ראש המחלקה להיסטוריה ותיאוריה ביקשה ממני להרצות בכנס השנתי; אמרה שהיא יודעת שאומר דברים אחרים ממה שידברו שם. ישבתי ארבעה חודשים בספרייה והכנתי הרצאה: "שומרי הסף - על תדמיות פוליטיות כוזבות והדרה תרבותית באמנות הישראלית". ביקשתי להראות, מה מפסידה האמנות הישראלית (והתרבות) מהדרתם של אמנים טובים, שלא מצייתים לקודים התרבותיים של הקבוצה ההגמונית באמנות הישראלית (בכל עשור זה השתנה: האמנים המודרים היו יהודים מדי, ציונים, דתיים, מתנחלים, ימנים וכן הלאה). התרגלתי עד אז לכנסים אקדמיים מנומנמים. והנה, דקות אחדות לתוך הרצאתי החלו להפריע לי בקהל וקמה מהומה. התזה שהצגתי הייתה קשה להם (כמו למורים משנקר). בין המפריעים היו מורים מהמחלקה. לא הצלחתי להציג את כל הדברים שתכננתי; יושבת הראש המזועזעת ממני, לא הוסיפה זמן פציעות. בעקבות הדברים התקיימה ישיבה בין מורי המחלקה. מרצה אחת דיברה על אדריכלות בהקשר פוליטי; מרצה אחר חיזק את עמדתי ודיבר על הדרת חלקים נכבדים באמנות הישראלית. שני המרצים האלה הביעו אי-נחת מהעובדה, שכדי להתקבל לביאנלה או למוזאונים מספיק לדבר על ה"כיבוש" ולא משנה איכות העבודה. לדבריהם, הכיבוש מוכֵר טוב בחו"ל, ואנשים שלא היו זוכים לשום דיון אמנותי רציני, מתקבלים בגלל עיסוקם ב"כיבוש". כל הזמן נזרקו הערות מהצד השמאלי רדיקלי, שביטלו את הטענות. ב"בצלאל" התוודעתי לסוגים השונים בשמאל; אני הייתי החריג שהגיע מעבר להררי החושך.

מרצה נוסף קם לדבר; מאלה שהפריעו בקולניות להרצאתי בכנס. פתח בטענה, ש"אין שום דבר חוץ מהכיבוש", וצריך להציף את התודעה הציבורית כל הזמן. אמר שכולם כאן – כולל הוא עצמו – משתפים פעולה עם הכיבוש, בעצם העובדה שהם מלמדים בבצלאל, הנמצא ב"מקום כבוש". מישהו העיר, שהר הצופים היה מובלעת ישראלית עוד מקום המדינה ועלו אליו בשיירות. בתגובה אמר המרצה, שהכיבוש לא התחיל ב-67' אלא עם הציונות... הוא התייחס לטענת הפלורליזם, שראש המחלקה העלתה - שכדאי לשמוע קולות אחרים, גם מקרב הימין והמתנחלים (היא אמרה זאת בעקבות ויכוח ביניהם לאחר הרצאתי –הוא ניסה להכפיש אותי, שאין לי באמת דוקטורט וטענות דומות). ובכן, אמר, הוא מתייחס למדינת ישראל כאל "פלנטת הכיבוש במובן של פרימו לוי"; ישראל עבורו, דומה ל"פלנטת אושוויץ". אם כך, שאל: "האם בפלנטת אושוויץ היינו נותנים לקצין ס"ס להרצות על שירה?!" הייתי היחיד שם שלימד שירה. הוא הזכיר מספר פעמים את אחד המנחים בדוקטורט שלי שלדבריו "מלמד אצ"ג ונתן אלתרמן מהזווית הכהניסטית" (בדיחה. הבחור לא יודע לקרוא אצ"ג ואלתרמן, אבל ניחא), לעומת אריאלה אזולאי ועדי אופיר שגם מלמדים בבר-אילן אבל את "השיטות הביקורתיות". לדידו אין ימין ושמאל באמנות אלא "אוונגרד ונון-אוונגרד", ואוונגרד קשור "בתפישות הומניסטיות" (כל השאר – ימין, דתיים, שמרנים ואחרים - רחוקים מזה). לשיטתו, שמאל זה "תמיכה ללא סייג בעמדת החלש בלי להכתיב לו את עמדותיו" (יש המון מה לומר על הקביעה הטיפוסית הזאת. בהזדמנות). הוא קבע: האמנות הישראלית לדורותיה היא "תמיד ימנית", משום שהיא "תומכת בממשלה ומזדהה עם המדינה". אמר שהוא מוכן שיבוא סטודנט מאריאל (לא מרצה ח"ו) לבצלאל, והוא ילמד אותו "תכנים שמתאימים לו" - "אני הראשון שמוכן ללמד פילוסופיה יהודית" - כך שאחר כך, כשיחזור לאריאל, "הוא יהיה חייל שלי". סיפר שכך פועלת אריאלה אזולאי בבר-אילן (שלדעתו אינה אוניברסיטה כלל) - יש לה 15 דוקטורנטים שהיא "מכוונת אותם שיהיו חיילים שלה". זאת ההצדקה המוסרית שהוא מצא לכך שהיא מלמדת באוניברסיטה "כזאת". כך חזר מספר פעמים על הדימוי "חיילים". אוי לאירוניה.

האמת, לא רציתי לענות, אבל הפריעה לי השתיקה היחסית סביב דיבורו מצד רוב המרצים. אז פתחתי באמירה, שאני מדבר כקצין הס"ס במשוואה שלו. ציינתי שאמירתו היא חרפה; "בצלאל" לא שייכת לו או לחוגו החברתי, ואני נמצא שם בזכות. ככלל, טענתי, יש לימין ולשמרנים משנה סדורה ומנומקת עם הוגי דעות רציניים. צעקו לי: "מי, מי יש לכם?" אמרתי, שחבל על דבריי, כי כל הוויכוח הזה מתנהל אצלם "בתוך המשפחה" שאינני רואה עצמי חלק ממנה; זאת, מכיוון שלטעמי אין כיבוש; איננו כובשים, כי חזרנו הביתה. טענתי שאם אנחנו רק "ישראלים" (במובן שלהם), אז באמת אנחנו קולוניאליסטים; אבל אם אנחנו "יהודים", אז שבנו לארצנו, ותמיד היה רצף של יישוב יהודי כאן. אמרתי שמבחינת רבים מהמרצים, גם שמאל ציוני הוא ימין. הוספתי שדימוי החייל שחזר בדבריו, החזיר אותנו למנהרת זמן ואפשר לראות, כיצד מתפתחת מחשבה טוטליטרית. אמרתי שהמנגנון המשלים להדרה (exclusion) הוא "האדרה" (glorification) והבאתי כדוגמה את ציוריו האחרונים של רפי לביא על דיקטים בתערוכה שכינה "ערבי שפם סגול". לתערוכה המופרכת הזאת חיבר אותו מרצה טקסט מופרך עוד יותר, שבו שיבח את לביא והשווה את ציוריו עם הסימפוניה התשיעית של בטהובן (!). בהרצאות קודמות, אמר אחד המרצים שרפי לביא הדיר דרך קבע את הציירים ה"יהודיים", ה"לאומיים" או ה"ציוניים" ואלה שהלכו בעקבותיהם, ונהג לומר על ציורים כאלה: "זה מתאים לוועדת קישוט". כעת אמרתי, שציוריו של לביא לא מתאימים אפילו לוועדת קישוט. החלה מהומה, שבה הוכיחו אותי שתי מלומדות, שאין לי מושג באמנות ולכן אינני יכול לדבר על כך, כי "אינני מומחה" (זה עומק הסיפור. כמו הכנסייה הקתולית בימה"ב, שבה רק כוהני הדת, ה"מומחים", אחזו בידע ותיווכו את התנ"ך להמונים). אח"כ ניגשו שני מרצים, ואמרו שגם לדעתם לביא קיבל מעמד לא מוצדק. "מדוע לא דיברתם?" שאלתי. הם התחמקו. לאורך כל דבריי, הפריע אחד המרצים ואמר, בין השאר, שאני גס רוח וחסר תרבות, ושאני לא מבין ש"הכל זה כיבוש". למרצים שביקשו שיקשיב ולא יפריע, ענה שהוא לא מעוניין בדיאלוג, "כי יש כאן מאבק". עד כאן בקליפת אגוז, מאה שנות ויכוח. בימים ההם, בזמן הזה.

• פורסם במקור ישראל היום (28.6.18)