אור ליום חמישי, 8 באפריל, נהרג עבד אל-קאדר אל-חוסייני על הקסטל, והפיקוד העליון של "צבא ההצלה" בדמשק הורה לקאוקג׳י לשלוח סיוע לירושלים. עוד לפני כן, ב-5 באפריל, יום אחד אחרי שתקף בפעם הראשונה את משמר העמק, שלח קאוקג׳י יחידה לעזרת עבד אל-קאדר (בפיקודו של ראש המטה של "צבא ההצלה", ראיס ממון אל-ביטאר), אבל יחידה זו הגיעה לסביבות ירושלים רק ב-8 באפריל ולא השתתפה בקרב הקסטל. בזיכרונותיו כתב קאוקג׳י שאחרי מות עבד אל-קאדר אל-חוסייני באה אליו משלחת נכבדים מירושלים, בראשות ד"ר אמין אוויה, וביקשה ממנו עזרה, ושד"ר אוויה שלח מברק למפקדה בדמשק: "מותו של אל-חוסייני זרע מבוכה... מפקדי הפלוגות והמחלקות שסרו למרותו, לרבות אחדים מבני משפחתו, מבקשים מן הפיקוד העליון להורות לקאוקג׳י להגן על הקסטל, כדי לשכך את החששות בירושלים." בלי סיוע מבחוץ – הודיע ד"ר אוויה – צפוי המערך הערבי בחזית ירושלים להתמוטטות. קאוקג׳י נסע לירושלים להשתתף בלוויה של בן תחרותו, לכן נעדר ממפקדתו כשתקפו היהודים את פקודיו.¹ דן לנר חזר מגעתון למזרע בבוקר ה-8 באפריל, יחד עם מפקד פלוגה ג', יצחק חופי (חקה), ומשם נסעו לדליה. קבוצת הפקודות שהתכנסה לקראת התקפת הנגד כללה את יצחק שדה, חיים אבינועם, אסף שמחוני, ישעיהו גביש, ואהרון נחשון. על מפה של אחד למיליון של מחלקת המדידות הממשלתית, (לפי עדות אחרת מדובר במפה טופוגרפית של 1:25.000) הציג שדה לפני הנוכחים את ההתקפה האמורה. המטרה: "לגרש האויב ולפגוע בו. בגלל מיעוט הכוחות תושג מטרה זו לא בכיתור האויב ובהשמדתו, אלא באיגוף עמוק. בשלב הראשון יש לתפוס שטחים בסביבות משמר העמק ולתקוע טריז בין רוביה-תחתה ורוביה-פוקה ובין מנסי." את התכנון המפורט ואת חלוקת הכוחות השאיר שדה למפקד הפעולה, דן לנר, שהיה בדרכו לדליה. לפי ישעיהו גביש "איש לא הבין מה הוא אומר, אבל דבר אחד הבינו כולם: אנחנו נקוף את קאוקג'י ונכה בו. הכל יהיה בסדר. אחרי כמה שעות הגיע דן לנר, ואז ישבנו על תוכנית ברורה יותר: לתת לקאוקג'י להיכנס לשטח, לתקוף אותו באגפים, לכתר אותו, ולא לתת לו לצאת".² "כל זמָן הדיון התהלך אסף שמחוני בחדר אנה ואנה בקוצר-רוח, וחיכה לסיום הדיבורים ולתחילת המעשים", דיווח נחשון.³ אלחנן אורן כתב על הדיון: "במטהו של יצחק שדה שקלו תחילה את האפשרות להכות באיגוף עמוק לעבר עורפו של קאוקג'י, אך מיעוט הכוחות אילץ לקצר את טווח האיגוף. הוחלט אפוא לאיים מהאגף על מערך האויב בגבעות רוביה ועל ריכוזיו הקדמיים במנסי. הצעד המוקדם והחיוני לכך היה להשתלט על הרכסים המיוערים ולסגור על קאוקג'י בגזרתו הצרה".⁴ במאמרו אחרי שנתיים הסביר יצחק שדה את השיקולים שהנחו את התקפת הנגד: " מכיוון שנוכחנו שקאוקג'י תוקף בחזית צרה (בין המורדות הצפוניים של מנסי והכביש) ואינו מתכונן כלל להיכנס פנימה לקחת את הכפרים שמדרום, שיתמכו ויבטיחו את תנועתו – החלטנו לא רק לתת לו לבצע את תמרונו זה (כי במוחו, ללא ספק הייתה האידיאה של ריכוז מכסימלי בשטח צר על-מנת להיכנס כ'סכין לחמאה', למשמר העמק שלנו) אלא להכריח אותו להמשיך בכיוון שהוא ברור לנו, ולמנוע ממנו כל ניסיון להתפשט ולהתפרס אחר כך. לשם זה תכננּו לכבוש את חרבת בית ראס, פסגה השלטת על המורדות והיציאות של הוואדיות הדרומיים. ציפינו להתנגדות רצינית. בקרב על המשלט הזה ראינו את המפתח לכל התוכנית שלנו. החזקתו, והשליטה בחורשות משמר העמק, יבטיחו את התנועה החופשית שלנו בוואדי המחבר את משמר העמק עם מטה הפעולה שבג'וארה".⁵

מחלקה מחטיבת "כרמלי", בפיקוד צבי קולשטוק, תפסה ביום חמישי, 8 באפריל בערב, לפי הוראת נחשון, שני משלטים מעל הכפר אבו-שושא, מצפון למשמר העמק, וכן משלט אחד במערב חורשת משמר העמק, ליד חירבת בית-ראס. זה היה הצעד הראשון במימוש החלטותיה של קבוצת-הפקודות. בחצות דיווח מח"ט "גולני" משה מָן, באלחוט למטכ"ל: "בשעה 20.30 כבשו כוחותינו את הר-הגעש הגדול. הייתה התנגדות. האויב נסוג. בשעה 21.50 כבשנו את הר-הגעש הקטן, וכוחותינו נערכים להתקפה על הכפר רוביה-פוקה."⁶ שתי פלוגות, של אסף שמחוני ושל אולק נחשון, יצאו מג׳וערה ביום חמישי (8 באפריל) לחרבת בית-ראס. מחלקה מפלוגתו של אולק, בראשותו של ישעיהו (אדי) שטדלר, הסתערה על היעד. שטדלר סיפר: "הצבתי את המקלע ברתק והתקדמתי במעלה הגבעה בראש המחלקה. היה קשה לטפס. פתחנו באש, והערבים המופתעים ברחו ללא קרב. נכנסנו לעמדות מוכנות בחרבת בית-ראס. הרוח הייתה נוראית. קור אימים. עמדות הערבים פנו למערב. סידרנו עמדות פונות למזרח והצטופפנו בהן, כדי להתחמם. עם שחר ניסו הערבים לכבוש את הגבעה ונהדפו, וכל היום הטרידו אותנו באש תותחים. דיווחתי במכשיר-הקשר ליצחק שדה, לג׳וערה, שמפגיזים אותנו בתותחים 25 ליטראות. הוא לא האמין. הסברתי לו שלמדתי, בשירותי בצבא הבריטי, להבחין בתותחים לפי הירי. הוא סבר שאני מחפש תירוץ להתפנות ואמר, ׳אם אינך יכול להחזיק מעמד אתה יכול לסגת׳. נשארנו בחירבת בית-ראס יומיים."⁷ הפלוגה של אסף שמחוני, מתוגברת בשתי מחלקות של ישעיהו גביש, יצאה בלילה (בין 8 ל-9 אפריל) מחרבת בית-ראס, השתלטה על הר-הגעש הגדול ועל הר-הגעש הקטן והתקדמה לכיוון רוביה-פוקה. לפי גביש "התנועה לעבר הכפר הייתה תחת אש נוראית. היה קשה לנוע, אבל היה ברור לנו שחייבים לכבוש את שני הכפרים האלה". אוריאל לין, איש משמר העמק וחטיבת "גולני", שהצטרף אל הפלמ"חניקים כמורה-דרך, הוביל אותם, לא ממערב (מכיוון משמר-העמק) אלא מדרום (מכיוון מנסי) וכך הפתיעו את הערבים ברוביה-פוקה. הפלמ"חניקים כיוונו את מכונות-הירייה אל היעד, כדי לרכך את האויב, אך הם לא ירו. "האויב קיבל את ההפסקה הזאת כשעת-כושר לבריחה", כתב אוריאל לין. מפקד הפעולה, אסף שמחוני, שלא היה מודע לבריחת הערבים, פקד להסתער. סיפר גביש: "מפקד המחלקה, רפי איתן, נתן פקודה: אחרי! והתחיל להתקדם. איש לא קם ולא רץ אחריו. ואז תחת אש כבדה הוא הסתובב אחורה ואמר 'כשאני אומר אחרי, זה אחרי', ואז הוא אמר שוב 'אחרי!' הפעם כולם הסתערו". אוריאל לין: "הקשב. רק הכלים שלנו מדברים! בהולי-מנוסה רצים לזרועותינו חיילים עירקים. ביקשו, כנראה, לברוח למנסי, ונתקלו במסתערים. מה זה? כבר?! הקרקע שאנו דורכים עליה היא משלט אויב? כך כובשים?... הזה מבצר עוז? ובכלל... אני מעלה רוק... נתרועע במשלט? פרחה אגדה. כמובן, לא היה בליבי עליהם, על העירקים שנסו, אבל... זמָן מועט אחר-כך היה הכל מובן מאליו. היינו מהלכים מבית לבית, מחפשים את הנשק, התחמושת והחיילים, ואת מימוש הניצחון."⁸ לפלוגה של שמחוני צורפה גם מחלקה של תלמידים בני שבע-עשרה מבית הספר החקלאי "כדורי" שבגליל התחתון, בפיקוד משולם שביט (שטרן), שחודשים אחדים לפני זה הצטרפו ביוזמתם לפלמ"ח, כתלמידים ולא כהכשרה. אחי ז"ל, פרופ' רם מואב, השתייך לאותה מחלקה. היזם של מפעלים חברתיים ותרבותיים, צבי כֶסֶה, שהשתייך למחלקת כדורי סיפר: "שכבנו בעמדה הדרומית מול הכוח של קאוקג'י. ראינו את קנה התותח שלהם. לנו היו רובים אנגליים. ביקשנו לירות בצוות התותח, ממרחק שבע מאות מטר. שייקה אישר לירות שני כדורים. ירינו ולא קרה כלום. אנחנו טיווחנו ירי שלש פצצות מרגמה. הפגז השלישי נפל על יד התותח, והצוות ברח. הקרב היה די קשה. כשנכנסנו לכפר, הוא היה ריק".⁹ לוחמי חטיבת "גולני" הגיעו מעמק יזרעאל למשמר העמק, דרך השדות. בשעה 3 אחרי חצות, אור ל-9 באפריל, הם פוצצו גשר על הכביש בין מנסי ללג׳וּן, כדי לשבש את תנועת התגבורת הצפויה מג׳נין ל"צבא ההצלה".¹⁰ ב-7.45 בבוקר של 9 באפריל כבר שלח משה מָן מברקי-ניצחון לידין, למשה כרמל, למפקדי הגדודים בחטיבת "גולני", ולמפקדי הנפות במרחב החטיבה, כולם באותו נוסח: "כוחותינו כבשו הלילה את רוביה-פוקה על-יד משמר העמק. התנגדות האויב הייתה חזקה. הבולגרים¹¹ הסתערו והאויב ניגף. מחלקת חי"ש התבצרה בכפר. כוח חי"ש מהעמק תקף את הכפר מנסי והרס גשר על-יד מגידו. לכל אנשינו שלום. לאויב הרבה אבדות."¹² בבוקר ההוא כבש אולק נחשון, עם שתי מחלקות מפלוגתו, את הכפר אבו-שושא (המחלקה השלישית, של שטדלר, נשארה בחרבת בית-ראס). "האויב גילה התנגדות מועטה והכפר נכבש על-ידי אנשינו, לאחר שנגרם לכפר הרס רב", דיווח מטה הפלמ"ח למטכ"ל. "אבדות האויב אינן ידועות, אולם יש להניח כי סבלו אבדות רבות. אבדותינו: פצוע אחד ברגלו."¹³ לוחמי ההגנה כבשו ביום ההוא את כל היעדים בסביבות משמר העמק. אפשר להניח ששדה. לנר ואבינועם, לא הביאו בחשבון מראש הצלחה כזאת: אולי לכן לא ניצלו את שעת-הכושר ולא תקפו את מנסי, כדי להשמיד את האויב. חיילי קאוקג׳י שחנו ברוביה-פוקה ובאבו-שושא לא נערכו לקרבות הגנה: הם נשברו וברחו מהר. סביר להניח שגם במנסי לא היה מערך הגנתי, ואין ספק שמנוסת לוחמי "צבא ההצלה" מרוביה-פוקה ומאבו-שושא פגעה במורל של חבריהם במנסי. אבל הלוחמים היהודים לא תקפו את מנסי, אלא התארגנו בכפרים הכבושים וחיפשו שלל. תגבורת מִן העורף הגיעה למנסי, ו"צבא ההצלה" יצא להתקפת-נגד. __________________ בשבוע הבא: חניכי קורס מ"כים של "גולני" נשלחים לרוביה פוקה; בא ההצלה תוקף את רוביה פוקה; מח"ט גולני מדווח על מצב קשה ומבקש תגבורת וידין מורה למח"ט אלכסנדרוני לשלוח פלוגה למשמר העמק. פלוגת שייקה גביש מהגדוד הראשון של הפלמ"ח יורה על הערבים מן המערב; פלוגת אולק נחשון מחטיבת "כרמלי" נשלחת לעזרה לרוביה פוקה; לוחמי "גולני נשברו; התקפת הערבים נבלמה והערבים נסוגו; אחדים הבתי הכפר פוצצו; למחרת נסוגו כוחותינו מהכפר.

1. מסמכי צבא ההצלה, פינקלסטון, שם. 2. א"צ, דווח אולק; "סדין אדום", עמ' 35; אזוב, עמ' 34; ראיונות עם דן לנר, חיים אבינועם ואהרון נחשון. 3. א"צ, דווח אולק. 4. אורן, "הדיפת..." עמ' 85. 5. יצחק שדה, "ההגנה הגמישה לאור קרב משמר העמק" מערכות ס"ב-ס"ג, עמ' 32. 6. א"צ מגולני לכנסת, ידין, 8 באפריל 1948, שעה 23.50. 7. א"צ דווח אולק שם; ראיון עם ישעיהו שטדלר. 8 אוריאל לין, "כיבוש רוביה אל פוקה", מתוך "משמר העמק במערכה", עמ' 102-101; "סדין אדום", שם, עמ' 36; אזוב, עמ' 169-168. 9. ראיונות עם צבי כסה ורם מואב. 10. א"צ מגולני לידין, 9 באפריל, 1948, שעה 07.00. 11. כינוי לפלמ"ח. 12. א"צ, מגולני לכנסת, לידין, לכרמלי למג״דים, 9 באפריל 1948, שעה 07.45. 13. מבולגרים לכנסת, 9 באפריל 1948, שעה 1900; א"צ, תאמ״ע 136/4, דיווח אולק.