כעבור כמה שבועות נתגלו ליד עין-רדיאן שני מקורות מים (יחד כ-500 ממ"ק לשעה) ממצא שחיזק את עמדת דורסיני כי את עברונה יש להעביר לעין-רדיאן היות שעקב המחסור במים ממילא צומצמו הניסיונות במצפה כמעט לחלוטין. רעיונו של דורסיני התקבל ואף שוכלל: הוחלט להקים בעין-רדיאן היאחזות נח"ל שתנהל את המקום, תעסוק בניסיונות חקלאיים במגמה לאזרח בעתיד את המקום.
דורסיני התבקש ללוות את ההיאחזות החדשה לעוד שנה אך מסיבות אישיות-משפחתיות לא הסתייע העניין. יתר על כן, חבורת שח"ל-עברונה הודיעו לדורסיני כי אם יעזוב המקום הם יעזבו את "עברונה". ילדיו של דורסיני בעין-חרוד דרשו ממנו לשוב הביתה דחוף בשל מצבה של בלה אשתו אך הוא ענה בלשון הזמן, בפאתוס רב, כי למרות המחיר המשפחתי הכבד עליו להישאר כרגע בערבה. הנה כמה משפטי מפתח ממכתבו:
"התגלו בי כישרונות ארגוניים וכוח השפעה על הנער אשר ירד עמי הנה. הנוער העירוני הזה, מהם שהיו יושבי בתי הקפה בתל אביב, התקשרו לעבודה, לחקלאות, לשממה ומוכנים לחיות בערבה בתנאים קשים... רכשתי לי גם ניסיון מקצועי וביטחון בעבודה החקלאית בערבה וכבר אני יודע מה אפשר לגדל כאן ומה לא. והנה עכשיו, כאשר אנו מתקרבים לשיא שאיפתנו – הקמת יישוב חקלאי אזרחי ראשון בערבה – דבר אשר אפילו בן-גוריון לא חלם עליו לפני שנה, רוצים אתם כי אעזוב את המקום. הנח"ל והסוכנות פנו אלי ודרשו כי אלווה צעירים אלה..."
בהמשך מכתבו הוא מדווח לבניו שהוא פנה למוסדות למצוא לו מחליף, אך עד שיימצא המועמד לא יוכל לעזוב את הערבה. מסירותו של דורסיני למצפה וליישוב הנח"ל המתוכנן הייתה מוחלטת וגם במחיר שלמות המשפחה ובריאות אשתו.