על מה שהתרחש אז ברוביה-פוקה כתב אורי שפיר: "היו לנו ארבעה מקלעים, שתי מרגמות, רובים ורימונים. מרגמה אחה נשברה – כמו תמיד – מיד. נשארה אחת. זו כוחה כשתיים: אך הבחינה בריכוז האויב ומיד שלחה בו את ברכתה... פעמים רבות נערך האויב להתקפה. אש צפופה. במאמץ עליון של העמדות, נהדף (האויב). אנו מונים את הכדורים. מעט. שותים מים רעים והוזים על אוכל. לרגלי המשלט שלנו החלו ליפול פגזי מרגמה. עשן ועפר מתאבכים, עוד ועוד... מתברר כי אחת העמדות, ובה שלושה אנשים, נתונה באש מתמדת של מכונת-ירייה שהוצבה מולה ויורה בלי הפסק... אין לנו תחמושת עוד. אנו מחלקים חמישה כדורים לאיש. להזהיר ולהזכיר, ׳לא לירות לשווא!׳ כבר יש פצועים. מן המטה מודיעים: ׳תשמרו אותם. עכשיו אין אפשרות להגיע אליכם. אנו מחישים עזרה.׳
"אחדים חדלו לירות. נכנסו למקום שנכנסו ושכבו במקום ששכבו, ללא כל ארשת. לא רוצים, לא אכפת
12... בשעה 3 אחרי הצהריים הוזמנה מרגמת משמר העמק לפעולה. אנו מכוונים אותה, היא מגששת. ובעזוז זורעת מבוכה בשורות הערבים. הפגזים רצים בעסק גדול ומתרכזים בריכוזיהם. ותגבורת הגיעה! בדרך האוויר! הלך האויב והביא משוריינים ותותח. אנו מגלים פלוגת פלמ"ח בקרבת הר-הגעש ומפריחים לכבודה כמה אמרות עסיסיות. ׳באים? מה השמחה? תגבורת! באה! שם!׳ ולא היא. הפלמ"ח מתיישב בהר-הגעש ונשאר. הוא נשאר שם!"
13 מפקד המחלקה, יצחק גולדמָן, אישר: ."חניכי הקורס של 'גולני' היו בדמורליזציה. ההתקפות וההסתערויות של האויב לא היו מסוכנות, אבל המפקדים והחניכים הוכו בהלם, לכן דיווחתי על מצב קשה ברוביה-פוקה, ודרשתי תגבורת מיד."
14
ביומָן המערכה של משמר העמק נכתב באותו יום: "15.10. הדו-קרב ברוביה-פוקה נמשך. דופקים בלי הרף. הדאגה לחברים רבה... 16.00. התקפה על רוביה-פוקה הולכת וגוברת. הערבים מתקיפים בפגזי מרגמות כבדות."
15 לנר שלח אחדים מחברי משמר העמק לכפר אבו-שושא, עם הוראה לאולק נחשון, לעבור עם פקודיו לרוביה-פוקה. כשעלו נחשון ופקודיו על המדרון המערבי של הכפר, הסתערו עליו אנשי "צבא ההצלה" מן המדרון המזרחי והגיעו עד בתיו הראשונים, שנשמרו על-ידי חניכי-הקורס. כל החניכים שהיו בגִזרה ההיא ברחו, מלבד אחד, יצחק גולדמָן. לבדו הבריח גולדמָן את המסתערים, בעשרים רימונים. כשפנה לאחור, כדי לקרוא לחבריו לחזור לעמדות, חשבו אותו אלה לערבי והשליכו עליו רימון. למזלו ולמזלם לא פגע בו הרימון.
אולק נחשון ופקודיו נכנסו לרוביה-פוקה ממערב, ופינו למשמר העמק את הפצועים ואחדים מלוחמי "גולני" שהוכו בהלם. האחרים נשארו בכפר עם הפלמ׳׳חניקים. אמוץ לבבי, איש "גולני", תיאר את מצב-רוחם: "העצבים שלנו מרוטים לגמרי... הלוחמים כל-כך עייפים עד שנרדמו בעמדות. לו זרקת רימון ביניהם לא היו מגיבים... האנשים שלנו מיואשים." אחרי שנכנסו נחשון ופקודיו לכפר, חדלו הערבים לתקוף אותו. אולי נבהלו למראה התגבורת. ב-10 באפריל לפנות בוקר פוצצו החבלנים אחדים מבתי רוביה-פוקה, וכל הכוחות נסוגו משם למשמר העמק, לפי הוראת דן לנר, אף שלא הותקפו. נראה שלנר פקד לנטוש את המאחז בגלל הדיווחים המוגזמים על התקפות, ומפני שהעריך לא נכונה את מצב המגינים ואת עקשנותו של האויב. אחרי חמישה ימים דיווח אולק נחשון למרדכי מקלף, מפקדו בחטיבת "כרמלי", שהוא נטש את רוביה-פוקה "בשל חוסר כוחות להחזיקו."
16
הנשק והתחמושת שנתפסו ב-9 באפריל ברוביה-פוקה נשלחו לבסיס הפלמ"ח בדליה. כשנבדק השלל, התפוצץ חומר הנפץ. הנָשָק של הגדוד הראשון, מנחם לוינגר, והנשק הפלוגתי, דוד נוסבאום, נהרגו, ותשעה אנשים נפצעו.
17
בלילה שבין 9 ל-10 באפריל, בשעה 2.45 אחרי חצות, דיווח משה מָן ל
יגאל ידין בטלפון: "הלוחמים עייפים מאוד, רובם ברזרבה ובמנוחה. התוכנית לשַבָּת, להחזיק בחִרבת בית-ראס ולהרוס את הכפר אבו-זוריק בהפגזות מרגמה."
18
_______________
בשבוע הבא: יגאל ידין פקד על מח"ט גולני דן אבן לשלוח פלוגה למשמר העמק. אבן סרב פקודה; ידין הורה למח"ט "גולני משה מן לתקוף את קאוקג'י כדי שימנע מלשלוח תגבורת לגזרת ירושלים; קאוקג'י מורה לכוחות צבא ההצלה בירושלים לחזור מיד למשמר העמק; ידין הורה שוב לאבן לשלוח תגבורת למשטר העמק; אבן שלח פלוגה לא מאומנת שמפקדיה סרבו לצאת לקרב; ידין הורה לאבן לפעול נגד צבא ההצלה בוואדי ערה ושוב אבן לא ביצע את המשימה; מטוס ישראלי תקף מן האוויר את חיילי צבא ההצלה.