הפחדות אינן חזון

מה אמר אהוד ברק השבוע במוזאון ארץ ישראל בתל אביב? שום דבר חדש. הפזמון החוזר של השבט שאיבד את הבכורה: ישראל היא סיפור הצלחה יוצא דופן - ש"אנחנו" בעיקר אחראים לו. היא נחטפה בידי "קיצוני הימין", שהם הזויים, משיחיים ומסכנים את החזון הציוני ואת הדמוקרטיה. כל הרכיבים הידועים, רק שהפעם הוא נזהר מלהזכיר: "זיהוי תהליכים", "שנות השלושים" "פשיזם" ו"מתנחלים". הרמזים הובנו. את "הלאומיות הבריאה" החליפה "לאומנות אפלה". לחברה הישראלית יש "קווים משותפים עם כל התנועות האולטרה־לאומניות ב-250 השנים האחרונות. גם לכל החברות שסגדו לקסם האפל של הצירוף 'גזע, דם ואדמה'". בקיצור, אנחנו (כמעט?) פשיסטים או בדרך לנאציזם, חלילה. ברק מבין שהציבור למוד ניסיון מהרעיונות המדיניים של השמאל, ולכן "קובע באחריות וכעמדה מקצועית" ש"אין שום איום קיומי" ביטחוני על ישראל בטווח הנראה לעין. אבל זה מה שהבטיחו בשנות ה-90. לא למדנו מאז?

למרות שברק מבקש מאיתנו לא להתרשם מ"איומים קיומיים", הוא לא מתאפק ומספק איום קיומי משלו: "החזון של נתניהו והקיצונים" שהוא: "מדינה אחת מהים ועד הירדן, וסיכול כל אופציה לגירושין מהפלשתינים, שזה הבטחת הרוב היהודי". וכאן כדאי לשאול: מדוע איננו צריכים לחשוש מהתערערות המצב הביטחוני בעקבות הקמת מדינת טרור ערבית על גב ההר מול מרכזי האוכלוסייה, וגם לא להתרשם מאיומיה של אירן - אבל אנחנו חייבים להתעלף מפחד החזון של "נתניהו והקיצונים" שעלול "לסכן את הרוב היהודי"? שימו לב לתפיסת הדמוקרטיה שברק כה חרד לה: "נתניהו והקיצונים שמובילים אותו באפו הם קבוצה המייצגת חלק זעיר בציבור". הוא לא מכנה את הקבוצה בשמה הידוע - "המתנחלים" - אבל מזכיר את הרב ליאור וברוך גולדשטיין, הרב גינצבורג וספר "תורת המלך", בריוני תג מחיר ושורפי משפחת דוואבשה. זהו. נתניהו ושורפי משפחת דוואבשה חטפו את המדינה ושולטים בנו. מה שאירוני הוא, שברק חזר שוב ושוב על חשיבות העם וקרא "להחזיר את הכוח לאזרחים". אני לא מבין, לא האזרחים בחרו בממשלת נתניהו? ושמא, הציבור הזה לא נכלל בהגדרת "אזרחים", ובעצם לא היה הנמען של דבריו. אז את מי ברק רצה לשכנע?

ברק דיבר על הימין שמבסס את חזונו על "הם" ולא "אנחנו", אך כל נאומו היה בסימן "הם לא אנחנו" - זו סיבה הגיונית, מדוע ה"אנחנו" לא מצביעים ל"הם" של ברק. הוא דיבר על החזון הציוני שאבד, אבל לא הציג חזון. לא התרומם מעבר לזמן ולשעה, לא עשה חשבון נפש של הציונות של אבותיו, כיצד היא נתפסת כיום, בחלקים לא מבוטלים של השמאל, כרעיון לא לגיטימי ולא מוסרי. שוב ושוב עסק במישור הביטחוני בלבד. ככלל, האמירות הנחרצות "אנחנו חזקים מאי פעם", ו"אין איום קיומי לטווח הנראה לעין" - הן לא לעניין. עוד במקרא, הוזהרנו מפני תחושת העוצמה המשכרת: "הִשָּׁמֶר לְךָ... פֶּן תֹּאכַל וְשָׂבָעְתָּ וּבָתִּים טוֹבִים תִּבְנֶה וְיָשָׁבְתָּ. וּבְקָרְךָ וְצֹאנְךָ יִרְבְּיֻן וְכֶסֶף וְזָהָב יִרְבֶּה לָּךְ וְכֹל אֲשֶׁר לְךָ יִרְבֶּה. וְרָם לְבָבֶךָ... וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ: כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה". לא מספיק לדקלם "דמוקרטיה", "אזרחים" ו"מורשת הנביאים". הניתוח שלך בחסר, מכסה את עיניך, מפני שאינך מתייחס אל ליבת הדיון הציבורי ב-250 השנים האחרונות: שאלת הזהות שלנו. מיהו העם ששב אל ההיסטוריה? מה היחס בין מורשתו הדתית להתנהלותו המדינית? האומנם כל דיון על עם ואדמה מחשיד ב"לאומנות אפלה"? ואיזה מין נאום נשאת בשבוע שחל בו תשעה באב, מבלי לגעת בזיכרון הלאומי הזה? מה זה אומר על עומק החזון שאתה מבקש למכור לעם פה? האמנם עם שחווה שני חורבנות מדיניים בתולדותיו ויצא פעמיים לגלוּת, יכול לסמוך על הקביעה המקצועית של מצביא - גדול ככל שיהיה - שאיננו עומדים מול סכנה קיומית?

פעם נפגשנו. דיברנו, בין השאר, על נתן אלתרמן, שראה היטב כבר ביום השביעי למלחמה את הסכנות, ובכל זאת הקים את התנועה למען ארץ ישראל השלמה, תוך שהוא מספק לה תשתית רעיונית ואינטלקטואלית למופת. אמרתי לו, שההבדל בינו לאלתרמן הוא האמונה בנצח ישראל. אי-אפשר לדבר על העם היהודי ומדינתו, מבלי למקם את הדיון על הרצף ההיסטורי הארוך שלנו. היכן היינו רק לפני 75 שנה והיכן כיום? הוגי דעות יהודים הביעו ספק גדול אם מדינה יהודית היא רעיון שאפשר ליישם. חלקם נתלו באותן סיבות דמוגרפיות שברק וחוגו הפוליטי מנפנפים בהן חדשים לבקרים. באותם ימים מנה היישוב פחות מחצי מיליון יהודים. הערבים מנו פי שלושה. אני יכול לתאר לעצמי את בן דמותו של אהוד ברק אז, קובע נחרצות, בלשונו השבוע: "תוצאתו ההכרחית של היעד הזה, אחת: שקיעת ישראל למדינה שיש בה רוב מוסלמי; התנגשות פנימית אלימה וקבועה... (מדינה) לא דמוקרטית". חנה ארנדט, למשל, טענה זאת עוד בעצם ימי מלחמת העולם השנייה. ולא רק דמוגרפיה; מי האמין שעם שרידי חרב זה, ששליש ממנו הושמד, יצליח לעמוד במלחמת קיום ולהביס צבאות מסודרים? ובכל זאת, אבותיו הפוליטיים של ברק קפצו אל המים ועשו את הבלתי ייאמן: הכריזו על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, 1,878 שנים אחרי חורבן הבית השני. אז מה הלחץ, שאלתי את ברק - המתנו 70 שנה והצלחנו לא רע - מדוע אי-אפשר להמתין עוד 70? מי קבע שהשלום צריך לבוא "עכשיו". הזכרתי את דברי חז"ל: לא עליך המלאכה לגמור, (גם אם) לא אתה בן-חורין להיבטל ממנה. לעצמי, תהיתי, האם יש פה קנאה ולא שיקול ענייני מצד אהוד ברק כלפי פקודו בנימין נתניהו, שהצליח בהנהגה המדינית יותר ממפקדו בסיירת מטכ"ל?

באותה שיחה, הבאתי את הסיפור מסוף מסכת "מכות" על רבי עקיבא וחבריו להנהגת העם, שראו את המקדש חרב. הם בכו ור' עקיבא צחק. הוא הסביר להם, שכשם שנבואת החורבן התגשמה, כך גם נבואת הנחמה של זכריה "עֹד יֵשְׁבוּ זְקֵנִים וּזְקֵנוֹת בִּרְחֹבוֹת יְרוּשָׁלָ‍ִים וְאִישׁ מִשְׁעַנְתּוֹ בְּיָדוֹ מֵרֹב יָמִים, וּרְחֹבוֹת הָעִיר יִמָּלְאוּ יְלָדִים וִילָדוֹת מְשַׂחֲקִים בִּרְחֹבֹתֶיהָ". אני משוכנע שהיו נאומים אחרים באותם ימים, דומים לאלה של ברק השבוע, אבל צחוקו של ר' עקיבא לימד אותנו להתאזר באמונה ובסבלנות היסטורית. ואז קראנו ביחד מתוך "איילת" של אלתרמן, את ההד העכשווי של צחוקו של התנא הגדול, שלימד להתעלם ממגידי עתידות עיוורים: "לָכֵן שָחַק הָאָב, מִשֵּׁן עַד צִפָּרְנַיִם,/ וְהָעַלְמָה אִתּוֹ, נוֹהֶרֶת וּנְגִידָה./ עָבְרוּ תּוֹלְדוֹת עַמִּים כְּשֹׁד בַּצָּהֳרַיִם,/ בֵּין חֵטְא וְדִין וְחֵטְא - אַךְ כֶּסֶל וּבְגִידָה/ וְעִוְרוֹנֵי חוֹזִים וּשְׁאָר מַכּוֹת מִצְרַיִם/ אֶת הַחִיּוּךְ הַזֶּה הוֹתִירוּ לְחִידָה.// וְהִיא חִידַת הַכֹּחַ שֶׁתִּכְלָה לוֹ אַיִן,/ וְהִיא חִידַת הָאֹמֶן שֶׁאָפֵס לוֹ קֵץ./ גַּם נַעַר יִפְתְּרֶנָּה, וְלַשָּׁוְא עֲדַיִן/ רֹאשָׁם שֶׁל הַכְּסִילִים אֵלֶיהָ מִתְנַפֵּץ".