גם ליהודים מגיע צדק

מה אתם מפחדים? שואלים מתנגדי חוק הלאום. אותם שדחקו בנו להתחשב בעלבון הדרוזים ובבכי של קרמניצר, מתייחסים בביטול לחששות הרוב היהודי. בכל זאת, יש לנו היסטוריה ארוכה - שני חורבנות לאומיים, מאות מלחמות בפולשים זרים, שתי גלויות, שהאחרונה נמשכה מאות רבות של שנים וכללה גירוש יהודים כמעט מכל מקום שביקשו להיאחז בו, ושואה - האם זה לא מצדיק פחד? וגם אחרי קום המדינה, לא הונח לנו. אומר אחרת: מי שלא פוחד, אפשר לסמוך על שיפוט המציאות שלו?

ועדיין, לא זה המניע העמוק של חוק הלאום, אלא ההכרה שב-25 השנים האחרונות הופר האיזון בין הרשות המחוקקת לרשות השופטת. בתמימותנו, אנחנו הולכים לבחירות וחושבים להשפיע בכך על עתידנו ולהכריע במלחמת הרעיונות. העם הזה מכיל קבוצות שונות ומגוונות; כיצד יחליט על עתידו? מתכנסים למקום אחד, מסכמים על כללי הדיון והמשחק, ומחליטים על הצבעה ברוב ומיעוט. פעם זו הייתה כיכר השוק או ה"אגורה", והיום זה הכנסת או הפרלמנט. אבל אז גילינו שהחבר'ה שינו את הכללים. לא הציבור מחליט באמצעות נציגיו הנבחרים, אלא חבורה קטנה שלא הוסמכה לכך, נטלה את הסמכות להחליט על ערכינו. בית המשפט העליון כבר מזמן לא פוסק בהתאם ללשון החוק; הוא מפרש אותו לפי תכליתו, יותר נכון לפי מה שהשופט חושב שזו תכלית החוק, גם אם המחוקק קבע אחרת. כיצד זה התאפשר? בחסות המהפכה החוקתית של השופט אהרן ברק, שהפך את חוקי היסוד לחוקה בדרך, ובפרשנות ארוכת שנים, שבר את המשוואה בין הזהות היהודית של ישראל לדמוקרטיה שלה. זהותה היהודית של המדינה הפכה בבית המשפט לעניין הצהרתי, דל בתכנים, שבעיקר מתאים עצמו לערכים אוניברסליים, כפי שהובנו בידי שופטי העליון ורק על ידיהם.

שנים ארוכות אנחנו מסתכלים על בית המשפט ועינינו כלות. חוק הלאום הוא ניסיון לתשובה. באופן אירוני, אבותיו מולידיו של החוק הם אהרן ברק וסיעתו. אזרחי ישראל באמצעות נבחריהם החליטו להשיב לעצמם חלק מהחופש שהיה להם פעם, לפני שבית המשפט החליט לחנך אותנו. זאת נקודה שחזרתי עליה לא פעם: שופטי העליון, כולל אהרן ברק, אינם מבינים בערכים יותר מאיתנו; הם גם אינם מוסמכים לומר, מה טוב ומה רע ומהי האמת. כל שביקשנו מהם הוא לשפוט, האם מעשה מסוים נעשה בהתאם לחוק הכתוב. אבל הם התנהגו כמי שאימצו את תורת המדינה של אפלטון - שלטון הפילוסופים בהמון הנבער - שזו דרך מתוחכמת לטהר את עריצות המיעוט על-פני הרוב. חוק הלאום נועד לאזן במעט את התקלה הזאת. לפתח האקטיביזם השיפוטי רובץ חטא היוהרה והשלטון הכוחני. יוהרה להבין טוב מאחרים מהם הערכים הראויים, וכוחניות להתייחס לרצון הבוחר כהמלצה בלבד. חוק יסוד הלאום מספק כלים אפשריים לאיזון מסוים לטובת הזהות היהודית המכורסמת.

ההצעה לחוקק את מגילת העצמאות במקום חוק הלאום היא לעג לרש. זה דומה לחוק שהציעו בני בגין ואחריו יאיר לפיד. חוק סתמי ומסורס. פרווה, כמו הרושם החיצוני ש"יש עתיד" מנסה למכור לציבור, לא פה ולא שם. בעומק ההצעה הזאת נמצא הרצון לשמר את המהפכה החוקתית, לשמר את כוחו של בית המשפט העליון, לקבוע עבורנו מהם הערכים שלנו כחברה, ולהשאיר את הכנסת בחולשתה. השוויון המבוקש כבר קיים במדינה בזכויות הפרט והאזרח; כולם שווים בהן בפני החוק. ביחס להגדרה הבלעדית של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי (או עם ישראל. לצורך העניין, זה היינו הך) - אין שוויון. ככלל, שוויון הוא עניין יחסי הנתון לפרשנויות; כל אחד והשוויון שלו. אם יכניסו "שוויון" לחוק הלאום, הרי בתהליך זוחל (כמו המהפכה השיפוטית), עלולה אסכולת אהרן ברק להשתמש בזה כדי לפסול את חוק השבוּת הלא שוויוני. ראו כיצד מרצ וחלקים ממפלגת העבודה מגמגמים בבואם לדבר על ציונות, וחישבו מה היה קורה לו רצינו היום לחוקק את חוק השבות. בפעם המאה אני ממליץ, קראו את לשונו הקצרה של חוק הלאום. זה הנסיוב הטוב ביותר לתעמולה נגדו. השימוש האינפלציוני מצד מתנגדי החוק בכינויים "גזעני", "פשיסטי", "אפרטהייד" וגרוע מכך, לא גורם לתומכי החוק להרהר, שמא יש צדק בכינויים הללו. ההפך; הציבור יודע שאינו גזעני. ככל שהשמאל ינופף בקללות הללו, כך יתנתק מהציבור הרחב שתיעובו כלפי מקלליו יגבר, ותובטח תבוסתם של המנאצים. ציבור בריא בנפשו לא בוחר במי שבז לו. יתרה מזו, עכשיו, כשברור קו הגבול בין תומכי החוק למתנגדיו, אפשר גם לראות מי חבר - ברצונו שלא ברצונו - למתנגדי הציונות ולמכחישי זכותם הבלעדית של היהודים של הארץ. ולא רק מכחישי זכותנו על הארץ, אלא מכחישי לאומיותנו. במשך שנים טוענים הערבים, שהיהודים אינם עם אלא דת. השמאל העולמי וסיעתו הקיצונית בארץ טוענים, שהלאומיות היהודית היא תוצר מודרני בן המאה ה-19. האמת היא שהלאומיות האירופית שאבה את רעיונותיה מהלאומיות של עם ישראל במקרא.

ברור לכל בעל שכל ישר, שלא שאלת הגזע עומדת פה, אלא הזכות להגדרה עצמית של העם היהודי במולדתו ההיסטורית היחידה. מי שמתעב את אויביו שמבקשים להורגו או לסלקו מביתו, אינו גזען, אלא אדם נורמלי. היינו פה הרבה לפני זחאלקה וטיבי, ארדואן ואבו מאזן. במאה השביעית הגיע הכיבוש המוסלמי לארץ ישראל. גם אחרי הכיבוש, מעולם לא התקיימה פה ישות לאומית אחרת. הציונות עשתה צדק והשיבה את העם לציון. בהתנגשות בין "זכויות האדם" במשמעותן האנטי-לאומית, לבין זכויות היהודים כלאום על ארצם, ניצחו בדרך-כלל "זכויות האדם" באופן שהבהיר, שלא זכויות האדם עמדו לנגד העותרים, אלא הרצון לכרסם בזכות היהודים על ארצם ובזכותם להגן על חייהם. חוק הלאום מבקש להחזיר קצת מהצדק גם ליהודים. התערבות הדרוזים בוויכוח, לא עשתה להם שירות טוב. אין קשר בין חוק העוסק בשאלת הלאום, לבין עדות דתיות וקבוצות אתניות שעניינן זכויות הפרט והאזרח. נאום התוכחה של ריאד עלי היה מרגש, אבל לא קשור לחוק. באותה מידה יכול היה להישמע נאום תוכחה של יהודי מזרחי נגד מה שעשו לו האשכנזים. גם זה לא קשור לחוק. לו היה באולפן התאגיד מישהו מתומכי החוק, היה צריך להושיט לעלי את נוסח החוק ולשאול אותו, היכן נמצאים כל הדברים שהטיח בו? הדיון על אודות חוק הלאום חיוני לקיומנו ולעתידנו, משום שהוא נוגע בשאלות עומק שהדחקנו במשך שנים. לצורך הדיון, כדאי לדון בכוונותיהם המקוריות של אבות הציונות, אבל לא להסתפק בהן. עובדה היא שלא הסתפקנו מעולם בחזון מצומצם של "מדינה ליהודים" בלבד, אלא התווכחנו על חזונה של "המדינה היהודית". מהו, למשל, "מוסר הנביאים"?