חוק הלאום הוא אכן רעידת אדמה. הוא מכריח את הציבור היהודי - בארץ ובעולם - להתמודד עם זהותה של המדינה ועם הרעיון הבסיסי הברור של הציונות: שיבתו של העם היהודי לציון ואחריותו כלפי כלל העם, גם זה הנמצא מחוץ לארץ ישראל. האם יש לנו זכות על הארץ הזאת - זכות היסטורית, דתית, משפטית - או שמא אנחנו כובשים זרים שהשתלטו על כברת ארץ לא להם? קראו את הסעיף הראשון בחוק היסוד: "ארץ ישראל היא מולדתו ההיסטורית של העם היהודי, שבה קמה מדינת ישראל. מדינת ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי, שבה הוא מממש את זכותו הטבעית, התרבותית, הדתית וההיסטורית להגדרה עצמית. מימוש הזכות להגדרה עצמית לאומית במדינת ישראל ייחודי לעם היהודי". אין סיבה אמיתית להתנגדות השמאל הציוני לחוק, זולת השיקולים הפוליטיים הקטנים, שדחקו לצד את השותפות הלאומית ברגע היסטורי מכונן זה בתולדותינו. הגלותיות שהוטבעה בנו אלפי שנים, גרמה לחלקים בתוכנו לחשוש מקיבוע העניין היהודי בחוקה העתידית שלנו. קשה לנו עם המושג "זכות ליהודים בלבד". זה "גזעני" ו"אלים" ו"אפרטהייד" ו"לא דמוקרטי". אז מה פתאום אנחנו מעזים לכתוב שמימוש הזכות להגדרה עצמית לאומית במדינת ישראל "ייחודי לעם היהודי". השתגענו?

אכן, השתגענו. היהודים חזרו להיסטוריה, אחרי שהתפזרו באלף ארצות והתפרקו לאלפי קהילות. הרוח הלאומית שלנו התעוררה לתחייה אחרי תרדמת ארוכת שנים. ואז חזרנו הביתה, הקמנו מדינה ועוררנו לתחייה את הגוף הלאומי. מדינה פירושה כוח. שיהודים יחזיקו בכוח? זה הרי לא מוסרי, ממש כמו המונח "לאומיות יהודית". ככלל, התוספת "יהודי/ת" היא בעייתית וגורמת לנו אי-נוחות; ולמה לתקוע אצבע בעין לאחרים? הטיעון, שלפיו מגילת העצמאות תניח את דעתם של המיעוטים, הוא בדיחה עצובה. לא רק את חוק הלאום לא קוראים; גם לא את הכרזת העצמאות. 20 פעם מוזכרת בה המילה "יהודי" ונגזרותיה. 9 פעמים מוזכר המונח "זכות" או "זכויות" של העם היהודי. רק אח"כ מדובר ב"שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין". בוודאי שוויון זכויות. חובה לקיים שוויון זכויות לכולם - אבל שוויון "חברתי ומדיני" כלומר אזרחי. לא שוויון בזכות להגדרה לאומית בארץ. ישראל אינה מדינת כל לאומיה, אלא רק מדינת הלאום של העם היהודי, ובתוכה חיים בשוויון גמור כלל אזרחיה, יהודים ושאינם יהודים.

צריך לקרוא את העתירה שהגישו ועדת המעקב העליונה של ערביי ישראל והרשימה המשותפת ביחד עם ארגון עדאלה, כדי להבין שקריאת התיגר אינה נמצאת בסעיף זה או אחר בחוק, אלא בעצם האמירה העקרונית בו: לעם היהודי יש זכות על ארצו וזכות בלעדית לממש את לאומיותו בה. הערבים (וכן חלקים בשמאל היהודי והמערבי) אינם מכירים בהנחות היסוד של הסעיף הראשון בחוק. לא "ארץ ישראל" אלא פלשתין. היא לא מולדת היסטורית של היהודים, מכיוון שהם מהגרים שהגיעו ברובם מאירופה. "העם היהודי" אינו באמת עם אלא דת. לכל היותר, לאומיותו היא עניין חדש מאוד, ונעוצה בהתעוררות הלאומית באירופה במחצית המאה ה-19. מכאן שאי-אפשר לדבר על מימוש "הזכות הטבעית, התרבותית, הדתית וההיסטורית להגדרה עצמית" של "העם היהודי". היוצא מכל זה הוא שהמשפט האחרון המייחד את מימוש הזכות להגדרה עצמית לאומית במדינת ישראל רק לעם היהודי - הוא עניין שרירותי, המקבע עליונות של "קבוצה אתנית" אחת (היהודים) על-פני קבוצה אתנית אחרת (הערבים). מכאן הטענות על "גזענות" ו"אפרטהייד" ושלל הנאצות שהועמסו לעייפה על חוק הלאום בידי אנשים מבני עמנו שלנו.

השיח הציבורי משמאל - על כך שערך השוויון נעדר מחוק הלאום - קשור בעבותות בלתי נפרדים עם העתירה שהגישו ערביי ישראל. היה נוח למתנגדי החוק לשלוח את המפגינים הדרוזים לחזית, כי הם מקבלים את יהדותה של ישראל ונוטלים חלק בהגנה עליה. התשובה להם הייתה שהחוק עוסק רק בסוגיית הלאום, והדרוזים על-פי הגדרתם שלהם אינם לאום. הדיון עם הדרוזים על אודות חוק הלאום והשפעותיו צריך להתמקד באופן שבו מדינת ישראל מקבעת את יחסיה עם מיעוטים שכרתו ברית דמים עם גורלו של העם היהודי. לזה אפשר למצוא פתרון בחוקים אחרים. בכל זאת הערה עקרונית: חוק הלאום לא הופך את הדרוזים ל"שכירי חרב", מפני שהם לא מגינים על היהודים, אלא בראש ובראשונה על עצמם. די להציץ בסוריה ובלבנון, כדי להבין את מצבם הקשה של הדרוזים שם ביחס למצבם בישראל. לא כך הדבר כשאנחנו באים לסוגיית המיעוט הערבי, בעיקר זה המוסלמי. לא לחינם נטען כלפי הדרוזים, שהם נכנסו שלא בטובתם למאבק לא להם. חוק הלאום הקפיץ את המפלגות הערביות מפני שהוא מקבע בחוק יסוד את כל מה שהן נלחמות נגדו מאז קום המדינה ולפניה.

הינה הפתיחה למסמך החזון של ועדת המעקב העליונה שנכתב לפני קצת יותר מעשור: "ישראל היא תולדה של פעולה קולוניאליסטית אותה יזמו האליטות היהודיות־ציוניות... הוקמה בסיוע מדינות קולוניאליסטיות, והתחזקה בצל התעצמות ההגירה היהודית לפלשתין לאור תוצאות מלחמת העולם השנייה והשואה". זהו. אנחנו קולקטיב ששורשיו באוויר. אין לנו היסטוריה כאן, לבד ממזימה קולוניאליסטית של אליטה יהודית בסיוע אירופה הקולוניאליסטית. כשם שהאירופים השתלטו על מדינות באפריקה, אסיה, דרום אמריקה והמזרח התיכון - בלי קשר היסטורי, דתי או תרבותי אליהן - כך השתלטו היהודים על "פלשתין". המזימה הזאת התחזקה עוד יותר אחרי השואה, כי האירופים נבהלו ממה שהם עשו ליהודים והחליטו "לפצותם" על חשבון "ערביי פלשתין", ולהעניק להם ארץ שאינה שלהם. מכאן הנחת היסוד של מחברי המסמך הזה ("עובדות מכוננות" בלשונם): "היותם של הערבים הפלשתינים בישראל בעלי הארץ המקוריים, אשר יש להם קשר אינטגרלי והיסטורי בינם למולדתם מבחינה רגשית, לאומית, דתית ותרבותית". אתם מבינים? במאה השביעית הגיעו לכאן מוסלמים מחצי האי ערב וכבשו את הארץ, תוך שהם מבצעים טבח גדול ביושבי הארץ. במשך מאות שנים הם דחקו את היהודים ממולדתם ועדיין לא הייתה פה מעולם ישות ערבית נפרדת. עכשיו הם טוענים להיותם "בעלי הארץ המקוריים". בנוסף, הם מכחישים את זכותם של היהודים ואת הקשר "הרגשי, לאומי, דתי ותרבותי" שלהם לארץ. הרצחתם וגם ירשתם? את הנרטיב השקרי הזה מקבלים לחרפתנו גם חלקים בשמאל היהודי, והוא השוכן בעומק העתירות נגד חוק הלאום, גם אם לא מובא בלשון הזאת. חמור מזה, השקר האדיר הזה עומד ביסוד המלחמה הציבורית והתקשורתית נגד חוק הלאום.