ביום א׳ (11 באפריל) יצאה שיירה מכפר ברוך למשמר העמק. חיילי "צבא ההצלה" ירו עליה והנהגים החזירו את מכוניותיהם לכפר ברוך. במשמר העמק נהרג חבר הקיבוץ, משה פורמנסקי, מיריית צלף. ביומן המערכה נכתב: "משה מת, משה איננו, עוברת הידיעה מאדם לאדם מחבר לחבר... קבוצת פלמ"ח עולה ליער עם ארונו. שתי כיתות יצאו לפניה לאבטח את הדרך. יריות הטרדה ניתכות על המשק בלי הרף. היער שקט. בבית-הקברות דממה. כורים את הבור באדמת הסלע. ניתנה הוראה לכל העמדות לעמוד דום דקה אחת. כך נפרד הקיבוץ ממשה. נסתם הגולל. עומדים סביב הקבר. שלושה צרורות כדורים נורו על מרחבי השמים. שלום לך משה! שם, בקצה השורה, עוד קברות רעננים: רות, אילנה, סבא גאון וקברי הלוחמים. היום שבעה למותם. שבעה ימים מנפילת הפגז הראשון שהפך את משמר העמק לעם לוחם העומד על נפשו ונותן קורבנותיו למען חיים אחרים, למען אמת גדולה. החברים נפלו, מכאיבים פצעינו, אך אין לנו ברירה אלא להתגבר."¹ מח"ט גולני, משה מָן, ציפה להתקפה רבתי. בפקודה ששלח למפקדי הגדודים, הנפות והישובים, במרחב חטיבתו כחוב: "להפסיק כל העבודות במשק ולהתרכז בחפירת תעלות ומקלטים." זה הלקח שהפיק מָן משבוע הקרבות הראשון בגזרה: "על הכוחות הניידים להגיע לקרב-מגע עם תותחי האויב בכל מקום שסכנת התקפה כזאת קיימת. בכל מקום שכוחותינו באים במגע עם האויב, הוא נסוג."² יישומו של לקח זה ימוטט בעתיד את המערך הצבאי של הערבים.

יגאל ידין שלח פקודת מבצע לדן אבן: "המגמה: למנוע בעד האויב מלהגביר את כוחותיו במערכת משמר העמק ובקסטל, על-ידי חבלה בדרכי התחבורה שלו. תפקידך: להרוס את הגשרים על כבישי הקו המזרחי קלקיליה-ואדי-ערה, וכן את הגשרים בכבישים המסתעפים מהקו מזרחה ומערבה. עליך לפעול מיד, ולהתמיד בפעולה להשגת המגמה הנ"ל עד שתטפל בכל הגשרים, או עד הודעה חדשה. השיטה: בחר בעצמך."³ נראה שאבן לא מילא את המשימה הזאת. על כל פנים בספר "חטיבת אלכסנדרוני" אין לה אזכור. אחרי הצהריים הדפה המחלקה של אדי שטדלר התקפה ערבית בחרבת בית-ראס וגרמה אבדות לתוקפים.⁴ הכוחות של דן לנר וחיים אבינועם התארגנו בג׳וערה להתקפה גדודית. הדבר נודע לתושבי הכפרים, ולפנות ערב עזבו רבים מהם את בתיהם וברחו, על צאנם ובקרם. כפרים אחדים התרוקנו. משה מָן הודיע לידין: "אין לנו כוונות להתבסס בכפרים, כי אין באפשרותנו לרתק כוחות לכפרים."⁵ דן לנר ומשה מָן עשו מה שעשה יוסף טבנקין בסביבות ירושלים: בהתאם לתוכנית ד': הרסו את הכפרים הערביים כדי שלא יהיו לבסיסים צבאיים. מבתי הכפר רוביה-פוקה נהרסו רק אחדים, אור ל-10 באפריל, אבל אחרי שהערבים תפסו אותו שוב, החליטו המפקדים למחוק אותו ואת הכפרים שבקרבתו.⁶

קאוקג׳י הבין שיד היהודים על העליונה. ב-11 באפריל עדיין לא חזרו תותחיו מסביבות ירושלים, על כן ביקש עזרה ממפקד הגדוד הדרוזי שכיב והאב, שמונה על-ידי הוועדה הצבאית של הליגה הערבית למפקד חיפה הערבית. במברק ששלח קאוקג׳י למפקדתו של והאב בשפרעם, נאמר: "אל בני מערוף הנכבדים. הנני פונה אליכם. אני שרוי במצוקה. אם לא תחלצו לעזרתי, תלונתי לאלוהים." גם חברי הוועדה הצבאית של הליגה הערבית ביקשו מווהאב לפתוח חזית שניה. אף שהמפקד הדרוזי לא שש לסייע לקאוקג׳י, פרצו למחרת תקריות בין פקודיו ובין לוחמי ה"הגנה", בסביבות קיבוץ רמת-יוחנן.⁷ בלילה שבין 11 ל-12 באפריל יצאו שתי פלוגות פלמ"ח מג׳וערה, השתלטו ללא קרב על הכפר כופרין ופוצצו בו שלושים מבנים. ב-12 באפריל כבשו פקודיו של אולק נחשון את הכפר אבו- זוריק, לאחר שתעו בדרך ואחרי שהחליפו כמה יריות עם מגיני הכפר. שניים מפקודיו של נחשון נפצעו בחילופי היריות ואחד מהם מת אחר-כך מפצעיו. רוב הגברים הערבים ברחו מאבו-זוריק. חמישה-עשר גברים ומאתיים נשים, ילדים וקשישים, נפלו בשבי. החבלנים פוצצו את בתי-הכפר. חניכי קורס מפקדי הכיתות של "גולני" השתלטו ללא קרב על הכפר אבו-שושא,⁸ ואחדים מהם בזזו את תכולת הבתים הנטושים. אדי שטדלר סיפר שאחד מפקודיו הכניס קבוצת ערבים לתוך מבנה ופוצץ אותו. הדבר נודע לחברי משמר העמק. "לא לשם כך נלחמנו." אמרו חברי הקיבוץ לחיילי "כרמלי".⁹ ביום שני (12 באפריל) נודע לש"י שתגבורות מג׳נין עושות את דרכן למשמר העמק.¹⁰ מטה הפלמ"ח הורה למולא כהן, מפקד הגדוד השלישי שחנה בגליל העליון, לשלוח פלוגה לעזרת הגדוד הראשון. כהן פקד על הפלוגה של ראובן נצר לעבור מהמושבה מגדל לג׳וערה¹¹. יצחק שדה חזר לחזית משמר העמק כיועץ בכיר לדן לנר.¹² באותו יום חזרה לגזרת משמר העמק היחידה מ"צבא ההצלה" שנשלחה לגזרת ירושלים, על תותחיה. בעמק מנסי ריכז קאוקג'י עתודה מן השומרון ומהגלבוע.¹³ ביום שלישי נרשם ביומָן המערכה של משמר העמק: "13 באפריל, הלילה עבר בשקט בלתי רגיל. שקט זה הפריע את האנשים בשנתם".¹⁴ משה מָן דיווח בטלפון ליגאל ידין: "הלילה הראשון שבמשמר העמק אין שומעים יריות".¹⁵

תפיסת הכפרים כופרין (בדרום החזית), אבו-זוריק ואבו-שושא (בצפונה), הייתה המהלך הראשון בתוכנית של יצחק שדה ודן לנר: להשתלט על הגבעות החולשות על עמק מנסי, למשוך אליהן את המשוריינים והתותחים של קאוקג׳י ולפגוע בהם מקרוב, כדי להפחית מאוד את רצון הלחימה של לוחמי "צבא ההצלה" המותשים, אחרי עשרת ימי הלחימה. כשנכבש הכפר כופרין איגפו הלוחמים היהודים את כוחותיו של קאוקג׳י מדרום: כיבושי אבו-זוריק ואבו-שושא הסיחו את דעתם של לוחמי קאוקג׳י מהתקדמות הכוחות היהודיים לכיוון מנסי. פלוגה מאולתרת של לוחמי הפלמ"ח וחניכי קורס מפקדי הכיתות של "גולני", תפסה את הרכס שמדרום למנסי בלילה שבין 12 ל-13 באפריל. יצחק (חקה) חופי, מפקד פלוגת הפלמ"ח בגליל המערבי, פיקד על הפלוגה המאולתרת. פלוגה מקובצת, בפיקוד אלכס בניה (אלכס הקטן), מפקד פלוגת המפקדה של הגדוד הראשון, השתלטה על רכס מצפון למנסי. פלוגתו של ישעיהו גביש תקפה את רוביה-פוקה. חקה ואלכס הקטן קיבלו הוראה, לא לפתוח באש לפני שיקבלו אישור.¹⁶ גביש ופקודיו, שהיו אמורים לתקוף את רוביה-פוקה לפני עלות השחר, הגיעו לנקודת הזינוק שלהם אחרי שהאיר היום. רפאל איתן, שהצטרף לפלוגה של גביש עם חניכיו, עולים חדשים שהתאמנו בקיבוץ דליה, קיבל פקודה להסתער עם פקודיו אלה על הכפר, ואמר לגביש: "זה שגעון ואיבוד לדעת." גביש נתן לו תגבורת – חניכי קורס מפקדי הכיתות של הפלמ"ח ומגויסים חדשים שהצטרפו לפלמ"ח. איתן חילק את שתי המחלקות לשש כיתות, והן התקדמו תחת האש וחיפו אלה על אלה. במרחק מאה וחמישים מטרים מהכביש נפצעו ארבעה מהלוחמים. "האש של הערבים נחלשה", סיפר איתן. "חשבתי שהם נוצרים את האש כדי שנסתער ואז יפילו בנו חללים רבים, אבל סגני, עמוס, אמר לי שלדעתו הם בורחים. הגענו אל גדרות הכפר. צעקתי, ׳להסתער!׳ הכפר היה ריק. אנשי קאוקג׳י אכן ברחו." בשעה 8.20 בבוקר 13 באפריל נרשם ביומָן המערכה של משמר העמק: "ההרעשה הופסקה. מן המשק נראית הסתערות כוחותינו על רוביה-פוקה. החברים, הצופים מָן הצד אל המחזה הנהדר, צוהלים משמחה. התצפיות שלנו מודיעות שרוביה-פוקה נכבשה." גביש ושאר לוחמי הפלוגה נכנסו לכפר ונערכו להגנה. חיילי "צבא ההצלה" הפגיזו אותם, ניסו להתקרב אליהם ונהדפו פעם אחר פעם.¹⁷ על אף הפקודה (לא לירות בלי אישור) ירו פקודיו של אלכס בניה מהרכס שמצפון למנסי על הערבים שהתקרבו אליהם. אלה נסוגו, התותחים ירו מרחוק בלוחמים העברים שנתגלו ופגעו ברבים מהם.¹⁸ פקודיו של חופי לא ירו מהרכס שמדרום למנסי. הרי עדותו של אמוץ לבבי, סגן מפקד מחלקה בקורס מפקדי הכיתות, שהיה בכוח של חופי: "במרחק שלוש מאות מטרים מתחתינו היו הבתים הראשונים של מנסי. כל אנשינו היו בעמדות ואיש לא התרומם עד חשכת הלילה. בעלי התפקידים ביצעו פעולותיהם בזחילה – העברת אוכל, פקודות, קשר – וגם זה מינימום שבמינימום. אף-על-פי-כן הרגישו בנו הכפריים וברחו, ומיד תקפו כוחות קאוקג׳י את המשלט הדרומי שלנו. כל היום נמשכה ההתקפה, וחברינו מהמשלט הדרומי הדפו אותה ברימונים ובסכינים. אנחנו שכבנו בלי לירות עד הצהריים. ראינו שהערבים מציבים את תותחיהם ומפגיזים את המשלטים. הם גם ניסו להפגיז את משמר העמק, אך ללא תוצאות, משום שחסרו להם צלפים. הם הפציצו את רוביה-פוקה כל הזמָן. "על כביש חיפה-מגידו ועל הכביש הפנימי למנסי הייתה תנועת מכוניות משא ומשוריינים. תגבורת של חיל רגלים זרמה מאחורי המשוריינים. פגזים אחדים שלנו פיזרו אותם. משוריינים שלהם התקדמו עד מרחק ארבע מאות מטרים מהעמדות שלנו, בלי לגלותן. הם ניסו לעלות עד המשלטים אך נכשלו בגלל המדרון התלול. כשראינו אותם קרובים כל-כך, ולנו רק רובים ומקלעים, ואנחנו חסרי ניסיון, הרגשנו לא נעים. הם לא גילו אותנו הודות להסוואה המוצלחת שלנו, ואולי הודות לשמש שהייתה בגבנו וסנוורה אותם. "בשעה 16.00 הגיעו שישה משוריינים נוספים ותפסו עמדות במרחק שבע מאות מטרים מאתנו. אחריהם הגיעו מכוניות משא שגררו תותחים. הם סידרו עמדות לתותחים והציבו אותם. ניתנה פקודת אש לרובאים ולמקלענים שלנו. הואיל והמרחק היה רב, האנשים, חניכי קורס מפקדי- כיתות ומביני עניין, ענו שאין לירות ממרחק כזה. אחרי ויכוחים וצעקות ירו, ולא חדלו לבקר ולהתלונן על בזבוז התחמושת. אחר-כך התברר שבגלל היריות הורידו התותחנים הערבים את הראש, ואחרי רדת החשכה לא הצליחו להפעיל את המרגמות."¹⁹ ממרכזיית הטלפונים בעפולה דיווחו המאזינים שהערבים סבורים כי לוחמים מברית-המועצות מסייעים ליהודים. קצין המודיעין של גדוד 14, אפרים בן-נתן, שנסע על אופנוע לג׳וערה לדווח על כך ליצחק שדה, יצא לקצה חורשת משמר העמק להשקיף על המערכה. בקצה החורשה הייתה מרגמה 3 אינטש, והערבים הציבו מולה תותח. הרגם מלנר ביקש במכשיר הקשר רשות להפציץ את התותח, והסביר לבן-נתן מדוע: "יש לי רק שנים-עשר פגזים ואני מוכרח לבקש רשות לפני כל ירייה." לאחד דין-ודברים קיבל את האישור. "הפגז נחת בדיוק על התותח ואנשי הצוות, והתפוצץ ברעש", סיפר בן-נתן. "הערבים ברחו, ואחר-כך חזרו לפנות את נפגעיהם. נודע לי שבין ההרוגים היה מפקד התותחנים של קאוקג׳י."²⁰ יצחק חופי סיפר: "פתאום שמעתי פיצוץ נוראי, ראינו שכלים אחדים התרוממו באוויר ואחר-כך השתררה דממה מוחלטת."²¹ בהפוגה הראשונה סיפר דן לנר למפקדי הפלמ"ח: "ראינו תותח עם פגזים, מתפוצץ. שמענו פקודות באנגלית. קידמנו אליהם כוח. הם נסוגו. אין ספק שאילו היה לנו כוח נוסף היינו יכולים לעשות דבר רציני מאוד. שוב ניסינו לרדוף, אבל לא עלה בידינו, מחוסר כוח, ונָתַנּו להם לברוח. הלילה ירד. החלטנו לעזוב את המשלטים! לפלוגה של אלכס הקטן היו הרוגים ופצועים. הם נסוגו למשמר העמק ומשם לג׳וערה. ברוביה-פוקה נשאר כוח של חי"ש."²² כך הסתיימו קרבות משמר העמק. ________________ בשבוע הבא יתפרסם הפרק האחרון במחקר על מערכת משמר העמק. בפרק: אמצעי הלחימה של כוחות "ההגנה" אזלו; לוחמי הפלמ"ח נסוגו לנוח בבסיס האימונים בג'וארה; לקחי קאוקג'י; תגבורת פלוגת פלמ"ח מהגליל העליון הגיעה למשמר העמק; פיצוץ כפרים ערביים וביזה; קאוקג'י לא קיבל תגבורת ותחמושת; לקחי המערכה: רוחם של חברי הקיבוץ לא נשברה; הוכח שאף כי היישוב היהודי הגיע למלחמה בלתי מוכן, הערבים היו מוכנים עוד פחות.

1. "יומן המערכה", עמ' 62-60. 2. א"צ, המג״דים, מפ״נים (מפקדי נפות) מאת גולני, 11 באפריל 1948. 3. א"צ, אל אלכסנדרוני (נחשון, גולני) מאת מטכ"ל/אגם, 11 באפריל 1948. 4. א"צ, מבולגרים למטכ״ל, 11 באפריל 1948. 5. א"צ, מגולני לידין, 12 באפריל 1948, שעת 02.40. 6. "תולדות מלחמת הקוממיות", ע‘ 120; אלחנן אורן, "המערכה במבואות חיפה", ע‘ 60-54. 7. א"צ, מסמכי צבא ההצלה. 8. א"צ מגולני לידין, 12 באפריל 1948 בשעה 09.46; א"צ, מגולני לידין, 12 באפריל שעה 12.45; א"צ, דווח אולק; ספר הפלמ"ח ב', עמ' 201, ראיונות עם חיים אבינועם, אהרון נחשון, ישעיהו שטדלר ודן לנר. 9. ראיונות עם ישעיהו שטדלר, חיים אבינועם, יצחק גולדמן ואלישע לין. 10. א"צ, מגולני לידין, שיחת טלפון, 12 באפריל 1948, שעה 2000; א"צ, מטנא לידין, 12 באפריל 1948, שעה 23.30. 11. א״צ,, מגולני למטה גולני, 12 באפריל 1948, שעה 2330; ראיון עם ראובן נצר.. 12. א"צ, אל גולני מידין, 12 באפריל 1948, שעה 09.00. 13. אלחנן אורן, "המערכה במבואות חיפה", שם. 14. "יומן המערכה", עמ' 68. 15. א"צ, אל ידין, כנסת, כרמלי, אלכסנדרוני, מטה גולני מגולני, 13 באפריל 1948, שעה 07.00. 16. הרצאת דן לנר. 17. א"צ, הרצאת דן לנר; ראיונות עם ישעיהו גביש ועם רפאל איתן. 18. ראיון עם אפריים בן נתן. 19. א"צ עדות של אמוץ לבבי. 20. ראיון עם אפריים בן נתן. 21. ראיון עם יצחק חופי. 22. א"צ, הרצאת לנר.