אחרי חצות. הרבה אחרי חצות. העייפות כבר חשה מיואשת באבריי. אבל עודני יושב מול המרקע ועוקב אחר המערכה האיני יודע כמה בה מונח האקדח המעשן על הבמה העולמית והמתח אינו מניח לי לעצום עין.
האדיר במלכי הגלובוס, המושל בגורלו של עולם, המחיה וממית בהבל פה ובארסנל ענק של המתוחכמים בכלי מלחמה שהמציאה האנושות מעודה, הבז לאמת הנושרת כשיירי קצף מים מנוצותיו של ברבור השט לו אדנותי ובוטח באמבט ענק של כזבים, יורד ממטוסו המלכותי ומאחורי גדר הביטחון של מסלול הנחיתה צורחים קולות, "מנפורט, הנשיא", "כהן הנשיא", "מה אתה אומר הנשיא", והוא לא אומר, אבל הכתר על ראשו סדוק.
כל הממלכה האדירה כולה נראית לפתע כתלויה על בלימה. מאחורי איש אחד שהורשע ואיש אחד שהודה, עומדות מערכות המשפט והאכיפה האמריקניות שהוקצו ביד המלכות מחמת מיאוס, שהואשמו בציד מכשפות, בבוגדנות עלובה בעם האמריקני ובנשיאו הנבחר, והנה הן קוראות תיגר על הנבחר. בלי מורא. בלי פחד. בלי להיבהל מלומר קול גדול ובהיר כי אמריקה היא מדינה של משפט, כי הכל שווים בה לפני הדין, קטון כגדול, כי החוק המעמיד קלפיות אינו תלוי בקלפיות.
והמלך הולך אל רכב השרד הממוגן המפואר המחכה לו בשיירה, לצאת אל קהל מעריצים המחכה לו, לומר להם שם, כי שני האנשים האלה, בהם בחר ביעילים וכמבריקים והנאמנים בעושי רצונו הקרובים ביותר שנחשפו כפרקליטי חמדה אסורה והושלכו לחסדי שופטיהם - לא מעלים ולא מורידים והנה הוא כאן לעיניהם בהודו ובאונו ובהונו ומבטיח למריעים לו להתייצב במלא תפארתו למענם נגד המשפט הרודף אותם ולהגן עליהם בגופו. וכבר הכל נשמע חלול, וכבר הענק שאינו נסוג מכל נראה כצל אל עומת הדין שאיננו חושש מהיות תקוות העולם.
עליתי על משכבי והייתה לי עצבת לאה עד שהשינה השיגה אותי ונרדמתי נינוח, מאמין.