במהלך הקרבות ליד משמר עמק שבעמק יזרעאל המערבי התחולל קרב נוסף, במרחק עשרים קילומטרים, ליד קיבוץ רמת יוחנן שבעמק זבולון. התקפת "צבא ההצלה" על משמר העמק הייתה יזומה. לעומת זאת ייתכן שמפקד הגדוד הדרוזי, שכיב והאב, נגרר לקרב בסביבות רמת יוחנן בניגוד לרצונו, אף שהיה זה בעקבות בקשת קאוקג'י. בימי מלחמת העצמאות היה מספר כל הדרוזים בעולם כמאתיים אלף. כתשעים ושבעת אלפים חיו בסוריה, שבעים ושמונה אלף בלבנון, שבעה-עשר אלף בארץ-ישראל, בשמונה-עשר כפרים, בגליל ועל הכרמל. וכשמונת אלפים מפוזרים בשאר ארצות תבל. עצמאות מדינית לא הייתה לדרוזים מעולם. לעומת זאת הייתה להם אוטונומיה חלקית, והעיקרון "דינא דמלכותא דינא" היה בבסיס סימן-ההיכר הלאומי שלהם ששמר עליהם מכליה. מאז ומעולם שיתפו הדרוזים פעולה עם שליטיהם ועם החזקים שבשכניהם, ועם זאת שמרו בקנאות על בדלנותם החברתית והתרבותית, החל מהמאות העשירית והאחת עשרה – שבהן התבדלה הדת הדרוזית מהמוסלמים. עד אמצע המאה ה-19 היה מרכז העדה בהרי השוף שבלבנון, שנודע בשם "הר-הדרוזים" ("ג׳בל דרוז"). בסוף המאה ה-17 נדדו דרוזים רבים לחורן והקימו בו ישוב. ב-1840 פרצה בלבנון מלחמה אזרחים בין הדרוזים למרונים, שנמשכה עד 1860, שנה בה ביצעו הדרוזים טבח במרונים, והמעצמות האירופיות התערבו וכפו על טורקיה להקצות למרונים את הרי השוף, ולתת להם שם אוטונומיה בתוך האימפריה העותומאנית. מרכז הדרוזים נדד מלבנון לחורן, ואִתו נדד השם "הר הדרוזים". מנהיגי העדה שנשארו בלבנון היו מאז ועד היום שייחים ממשפחות ג'ונבּלאט וארסלאן. ואילו את הדרוזים בחורן הנהיגה משפחת אל־אטרש. אסמעיל אל־אטרש פחה, ושמונת בניו, עמדו בראש לוחמי גרילה נגד הטורקים, בתחילת המאה העשרים, אך גם התגייסו, יחד עם בני חסותם, לצבא הטורקי במלחמת העולם הראשונה. הדרוזים עזרו גם לטורקים וגם ליריביהם, והפיקו תועלת כלכלית מאלה ומאלה.

אחרי המלחמה התפלגה משפחת אל־אטרש. אחדים מבניה תמכו בצרפתים, אחרים התנגדו להם. ראש המתנגדים היה סולטן אל־אטרש, נכדו של אסמעיל, שנהנה מתמיכתו של שליט עבר הירדן, המלך עבדאללה. סולטן אל־אטרש הנהיג את המרד הסורי האנטי־צרפתי, בשנים 1925-1927. וכשדוכא המרד ברח לעבר הירדן. באותן שנים התפטר הרמטכ"ל הראשון של עבר הירדן, הדרוזי פואד סלים, והצטרף למרד בהר הדרוזים. פואד סלים נהרג בקרב. שני אחיו, נאצר וערף, נשארו בצבא עבר הירדן, שרתו בו כקצינים, והצטיינו בגבורתם. לאחר דיכוי המרד הדרוזי הצטרפו לתנועה הלאומית הסורית כמה נכבדים דרוזים מהאופוזיציה למשפחת אל־אטרש. אבל השפעתה של תנועה זאת על המוני הדרוזים הייתה מבוטלת. ב-1937 קיבלו כל המורדים חנינה, וסולטן אל־אטרש חזר להר הדרוזים. הוא נחשב לאישיות על-מפלגתית, והיה מקובל על כל העדה. זמן מה לפני מלחמת העולם השנייה נוצר שיתוף אינטרסים בין הדרוזים לבין השלטונות הצרפתיים של סוריה. נשמעו דיבורים על מדינה דרוזית עצמאית בהר הדרוזים, והצרפתים אף הציעו לדרוזים שיישבו בארץ ישראל, ימכרו את אדמותיהם ליהודים, כדי לרכז אנשים וכסף בהר הדרוזים. בשנות מלחמת העולם השנייה סייעו הדרוזים לבריטים לגרש את צבא ממשלת וישי מהר הדרוזים שבחורן.

בשנת 1944 ביטלה הממשלה הראשונה (הזמנית) של סוריה העצמאית את האוטונומיה של הדרוזים. בבחירות הראשונות בסוריה ב-1946 השתתפה סיעה דרוזית, שתמכה בתנועה הלאומית הסורית. סולטן אל־אטרש ובני משפחתו הסתייגו מתנועה זאת. הם ניסו להתקשר עם המשפחה ההאשמית ששלטה בעירק ובעבר הירדן, ודיברו על איחוד סוריה עם עבר הירדן ועל "סוריה הגדולה", בראשות עבדאללה. ב-1947 התחוללה מלחמת אחים בהר הדרוזים, בין חברי מפלגת טורשאן, אנשי סולטן אל־אטרש, ובין מפלגת א־ריאה א־שעביה׳, בעלת בריתם של הסורים הלאומנים. דם רב נשפך, ולבסוף הביסו נאמני אל־אטרש את יריביהם. בימי מלחמת האחים התהדקו הקשרים בין מנהיגי הר הדרוזים, ובין הישוב היהודי בארץ ישראל, קשרים שהחלו כבר בשנות העשרים. כשהוקם "צבא ההצלה", ב-1947, לא היו מפקדיו שבעי רצון מרמתם של המגויסים הסורים והארץ ישראלים, על כן גויסו אנשים מקרב השבטים הלוחמים הכורדים והאשורים מעירק, ובאמצעות מדלול עבאס, קראו לדרוזים להתגייס. סולטן אל־אטרש ותומכיו הסתייגו מהכוונה למנוע את הקמת המדינה היהודית, ודחו את פניית קאוקג׳י, בטענה שהם עסוקים בשיקום הר הדרוזים אחרי מלחמת האחים. הסתייגותם לא הגיעה לכדי התנגדות גלויה לדרישת שלטונות סוריה, ומתנדבים דרוזים גויסו לגדודו של הקצין לשעבר בצבא סוריה, הדרוזי שכיב והאב, שהשתייך ל"צבא הצלה", ללא עידוד רשמי של משפחת אל־אטרש.¹

בארץ ישראל לא הייתה נוכחות העדה הדרוזית הקטנה מורגשת כמעט, עד שנות העשרים של המאה שעברה, והעדויות על הדרוזים הארץ ישראלים מהתקופה ההיא אינן רבות, אף שחלק מתושבי הגליל היו לדרוזים כבר במאות התשיעית והעשירית. נראה שהם הסתירו את דתם וחיו כאנוסים שנים רבות. בימים הראשונים של ההתיישבות הציונית התגוררו הדרוזים הארץ ישראלים בשנים-עשר כפרים הרריים כגליל המערבי; בשני ישובים מעורבים יחד עם מוסלמים ונוצרים - מע'אר ממזרח לכרמיאל, ושאפר עאמר (שפרעם) שבגליל התחתון, וכן בשני כפרים דרוזיים על הכרמל – עספיא ודליית אל כרמל. הדרוזים, תושבי הכרמל, היו מנותקים מאחיהם שבגליל המערבי, וסבלו יותר מהם משכניהם המוסלמים. על כן הייתה תודעתם הלאומית קיצונית יותר. הדרוזים הארץ ישראלים התבדלו מהמוסלמים ומהנוצרים, וגם עם היהודים לא שיתפו פעולה עד שנות העשרים. התנועה הלאומית הערבית-פלשתינית, שהייתה עירונית ברובה, השפיעה עליהם רק במעט, ואף על-פי כן נטו אליה הדרוזים אהדה מסוימת, בגלל נטייתם המסורתית להזדהות עם החזק. בימי המרד הדרוזי בסוריה (בשנות העשרים) היגרו דרוזים רבים מסוריה לארץ ישראל ועבדו בעריה. פועלים דרוזים היו בין מקימי מפעל המלט "נשר" ממזרח לחיפה, והדרוזים היו מעוניינים לשתף פעולה עם הסתדרות העובדים של היהודים, ולהתארגן במתכונתה.

מילחם אדבס, מנהיג של קבוצת פועלים דרוזים סורים, הביא את מזכיר מועצת פועלי חיפה, אבא חושי, אל משפחת אבו רוקון מעספיא, וידידות נקשרה בין חושי למשפחה. צאלח אבו רוקון התיידד גם עם המוכתר של קיבוץ יגור, נוח יגורי. אחיינו, נג׳יב אבו רוקון, סיפר: ׳׳יגורי סיפר לדודי צאלח על היהדות ועל התקוות הציוניות. הסביר לו שהערבים מפריעים גם לציונים וגם לדרוזים, ואמר, 'בואו נעשה גורל אחד'. דודי אסף את המשפחה. והוחלט שאבי, חסן, ינהל את הקשרים עם היהודים. אבי ויגורי נסעו לבית החרושת ׳נשר' ונפגשו עם אבא חושי." באמצעות חושי קשר חסן אבו רוקון ידידות עם איש ה"הגנה" דב הוז, ועם נציג מפלגת "אחדות העבודה" ההיסטורית, יצחק בן צבי. הם סייעו לדרוזים מהכרמל לקבל עבודות בנמל חיפה; בבית החרושת ׳׳נשר", ובענף הבנייה בחיפה. הסוורים היהודים (שחושי הביא רבים מהם מסלוניקי) והדרוזים, היוו משקל שכנגד לפועלים הערבים בנמל חיפה. הודות לידידותה עם "האיש החזק" היהודי, עלה מעמדה של משפחת אבו רוקון בקרב הכפר ובעדה: חסן אבו רוקון סיפק עבודות משתלמות לבני עמו. מהידידות האישית ושיתוף האינטרסים של חושי וחסן אבו רוקון, צמחה הברית בין היהודים לדרוזים בארץ ישראל.² זמן מה התנגדו רוב הנכבדים הדרוזים בגליל ובכרמל לקשרי הידידות החדשים של משפחת אבו רוקן. בהיררכיה הדרוזית נחשב מעמדה של משפחה זו לשולי. המנהיגים מן השורה הראשונה התגוררו בגליל. גם בעספיא הייתה התנגדות למשפחת אבו רוקון. בני משפחת מנצור העשירים חששו פן תעניק הידידות עם היהודים יותר מדי יתרונות כלכליים וכוח לבני אבו רוקון, והם חיפשו ומצאו ידיד יהודי משלהם, משקל שכנגד לאבא חושי. היה זה יעקב סלומון, עורך דין חיפאי, עסקן ציבורי, פעיל ב"הגנה" ובש"י, ומתנגד אישי לאבא חושי. בסיפור על יחסי שתי העדות השתלבו הסכסוכים האישיים בין דרוזים לדרוזים ובין יהודים ליהודים. ³

בשנת 1928, כשהתארגנו הכנופיות הערביות האנטי-יהודיות הראשונות, נענה שייח' חסיין אבו רוקון לבקשת יצחק בן צבי, והפיץ את הקריאה, שפרסם הוועד הלאומי אל הדרוזים – לא לסייע לכנופיות. באיגרת אחרת ששלח בן צבי לדרוזים (ב-16ביוני 1929) נכתב: "לבני העדה הדרוזית, באמצעות חסיין אבו רוקון. אני פונה אליכם לפעול יחדיו, והידידות תנצח בזמנים הקשים. נשמור על הידידות". אבל בראש כנופיה אנטי-יהודית שהתארגנה בצפון ארץ ישראל, זמן מה לפני מאורעות 1929, עמד דרוזי מלבנון, אסמאעיל עבדאלחאק. נג׳יב אבו רוקון סיפר שאביו, חסן אבו רוקון, ושני דרוזים נוספים, חסיין סעיד עזאם מעספיא ופאיז חסיין מדליית אל כרמל, נפגשו עם אבא חושי בתחילת שנת 1929, וסיפרו לו על התוכניות של הלאומנים הערבים לפגוע ביהודים. חסן אבו רוקון, חסיין עדאס ואבא חושי, נפגשו עם עבדאלחאק, ועם עוזרו, קאסם צביאן, בכפר רמה שבגליל המערבי, ושכנעו אותו לחזור להרי השוף ולהפסיק לתקוף את הישובים היהודיים. יצחק שדה שהיה מפקד חיפה ב-1929 קשה קשרי ידידות עם הדרוזים תושבי הכרמל, ובייחוד עם משפחת אבו רוקון. כך היו יושבי העמק מובטחים מפני התקפת פתע מראש ההר, בימי המאורעות. לפי מחקר של רמי זיידאן "העמדה הניטרלית של הדרוזים כלפי סכסוך זה (בין יהודים לערבים) התחילה כבר במאורעות 1929, כאשר הסכסוך נתפס על-ידי מרבית הדרוזים כסכסוך דתי בין מוסלמים ליהודים. לעומת זאת, הערבים ראו בדרוזים כחלק מהעולם הערבי. אבל כאשר הדרוזים לא עמדו בציפיותיהם של הערבים, הם נחשדו בעיניהם והחלו לפגוע בהם. פגיעות אלו רק עודדו את המשך הקשרים בין הצדדים".⁴

שייח חסיין אבו רוקון ואחיו חסן, ביקרו, יחד עם אבא חושי ודב הוז, בבתי משפחת אל אטרש בהר הדרוזים ובבתי דרוזים בבעל בֶּק שבלבנון, במחצית השנייה של שנות השלושים. כשביקשו השלטונות הבריטים לעצור את חושי עקב פעילותו ברכש, הסתיר אותו השייח חסין בביתו, ואחר כך הבריח אותו מעספיא להר הדרוזים, אל בית משפחת אל אטרש. בהזדמנות זאת, דן חושי עם מארחיו בנכונותם של היהודים לסייע להקמת מדינה עצמאית דרוזית בהר הדרוזים. אבא חושי שמר על קשריו עם מנהיגי הדרוזים בחורן ובהרי השוף. כמארס 1937 ביקר שוב בחורן, ושוחח עם סולטן אל אטרש על העברת כל הדרוזים הארץ ישראלים להר הדרוזים, ועל פיתוחו, בכספים שישלמו היהודים לדרוזים תמורת אדמותיהם בגליל ובכרמל. שיחה זו נמשכה שלושה ימים. בדוח שהגיש חושי להנהלת הסוכנות, נכתב: "הטרנספר יהיה דוגמה חיובית פוליטית חשובה לארץ ישראל." באפריל 1939 ביקרו שוב, חושי, דב הוד, וחסן אבו רוקון, אצל אל אטרש, ושוחחו איתו על "תוכנית הטרנספר". הוז דיווח על השיחות לנשיא ההסתדרות הציונית, פרופ׳ חיים ויצמן. באוגוסט 1939 ייפו שבעים משפחות דרוזיות משפרעם את כוחם של שלושה ממנהיגי העדה, למכור את כל רכושן. אבל מלחמת העולם השנייה שיבשה את "תוכנית הטרנספר". והקשרים המיוחדים של היהודים עם הדרוזים בארץ ישראל, בלבנון ובסוריה, לא התפתחו, עקב מחדלי המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, ובגלל הסכסוכים של העסקנים היהודים, בינם לבין עצמם. בנובמבר 1939 כתב אבא חושי לאנשי המחלקה המדינית בסוכנות היהודית, דב יוסף, אליהו אילת, וראובן שילוח: "ניסיונותיי לא הועילו. מסתלק מהפעולות בענייני הדרוזים. כמה פעמים הובטח לי על-ידי זסלני (שילוח) ועל-ידי אפשטיין (אילת) להסדיר תקציב לפעולה בקרב הדרוזים, ולא סודר העניין. המצב גורם אי-אמון."⁵ ולמרות זאת לא משך חושי את ידו מ"הקשר הדרוזי". הידידות הדרוזית-יהודית לא הייתה מוגבלת לאזור הכרמל. דרוזי, בן הכפר מראר הגלילי, שהואשם ברצח שוטר בריטי בשנת 1933, היה צפוי לעונש מוות, ושייח חסן חנפס משפרעם ביקש מיצחק בן צבי לסייע לו. חושי ובן צבי השתדלו אצל הבריטים, והשתדלותם עלתה יפה: הצעיר יצא זכאי במשפטו, והידידות בין השייח חנפס ובין היהודים התהדקה. איש הש"י, בשנות השלושים הראשונות, עמנואל ילן, שכר את שרותיהם של מודיעים דרוזים שסיפרו לו על התארגנות הכנופיות האנטי יהודיות.⁶ גם לאנשי הרכש סייעו סוכנים דרוזים: הם קנו נשק בכפרים הערביים שבגליל ומכרו אותו לאנשי ה"הגנה". הקונים והמוכרים היו נפגשים ליד נהריה, בפרדס ערבי, שבעליו נהג למכור ל"הגנה" נשק מוברח מסוריה.⁷ לידידות היהודית-דרוזית אפשר לייחס, במידה רבה, את הביטחון היחסי ששרר בחיפה, בין מאורעות 1929 למאורעות 1936.⁸ _______________________ בשבוע הבא: ג'דעון אמעשה מגיע לארץ ישראל; רצח חסן אבו רוקון על-ידי כנופיית אבו דורה קירב את הדרוזים ליהודים; רצח שייח חסן חנפס משפרעם על-ידי מוסלמים; הקמת כנופיות השלום; הסולחה בין הדרוזים למוסלמים; אכזבתו של צאלח חנפס מן היהודים; פרוץ מלחמת העצמאות

1. א"צ, "הדרוזים במלחמה בארץ ישראל", חיבור שנעשה במחלקת המודיעין של צה"ל ב-1 באוגוסט 1948; חיים בלאנק, "דרוזים" האנציקלופדיה העברית, י"ג, עמ' 99-96; חיים בלאנק, "הדרוזים" משרד ראש הממשלה, תשל"ח; מוסבח חלבי "הדרוזים בארץ ישראל, מילוא, 1973. 2. ראיונות עם שייח לביב אבו רוקון בהשתתפות אריה טפר-עמית, גיורא זייד וטוביה לישנסקי, עם נג'יב אבו רוקון, ועם שריף אבו רוקון; מכתבו של יצחק בן צבי, ששיח לביב מסר למחבר; מסבח חלבי, שם; מסמכים שמסר נג'יב אבו רוקון למחבר; הרצאת ד"ר קייס פורו ? "הדרוזים בישראל" בסמינר "גבעת חביבה" ב-5 בפברואר 1984. 3. סת"ה ב/1 עמ' 370, ראיונות עם שייח לביב אבו רוקון. 4. רמי זיידאן, תולדות יחידת המיעוטים בצה"ל משנת 1948 ועד שנת 1956, עבודת גמר לתואר מוסמך, לפרופ' יואב גלבר, אוניברסיטת חיפה, 2004, עמ' ח', 23. 5. את"ה? תיקי אבא חושי; מוסבח חלבי שם. ראיונות עם לביב ונג'יב אבו רוקון. 6. ראיון עם עמנואל ילן. 7. סת"ה, ב/1 עמ' 533. 8. שם עמ' 676.