סד"א של איילת שקד - לא מאוחר לתקן!

סדרי הדין נועדו להגשמת זכויות מהותיות. המשפט האזרחי הוא מגילת זכויות האדם של חברה ליברלית, אך לא די בחקיקה הקובעת את הזכויות המהותיות. בצדק נאמר כי "דרכי הגישה הן המהוות בבואה אמיתית למצבו של המתדיין".² כדי שבית שבית המשפט יוכל לדון דין אמת לאמיתו, על סדרי הדין לתת הזדמנות נאותה לכל בעל דין להשמיע את טענותיו, שיהיה להם יומם בבית המשפט, לאסור משוא פנים, ולחייב את בית המשפט לנמק את פסיקותיו. לשם כך, על כללי סדר הדין לקבוע מסגרת דיונית מוגדרת היטב להליכים אזרחיים, אשר תחייב כל בעל דין להביא את טענותיו בסדר מסוים ובאופן מסוים, כדי שהיריב יוכל להתגונן כראוי וכדי שהשופט יוכל להכריע בין בעלי דין, לא על-פי תחושת צדק סובייקטיבית, אלא על-פי הדין. הרי השופטים אינם נבחרים לכהונתם מפני שהם מצטיינים בתחושת צדק טובה יותר מזו שיש למי שאינם משפטנים, אלא משום שהם מכירים את הדין ומסוגלים להכריע בין עמדות הצדדים על פיו. בעולם קיימות עקרונית שתי שיטות משפט שונות – שיטת המשפט האזרחי, הקיימת במדינות אירופה הקונטיננטלית, ושיטת המשפט המקובל, הקיימת בעולם האנגלו-אמריקני. ככל שהדברים אמורים בסדרי הדין, השיטה הקונטיננטלית היא שיטה אינקוויזיטורית, אשר בה השופט הוא המנהל את המשפט, הוא קובע איזה עדים יזומנו (אף כי הצדדים ימליצו בפניו את מי להזמין) והוא גם חוקר את העדים, העדים המומחים ממונים על-ידי בית המשפט, ותפקידם של עורכי הדין הוא לסייע לבית המשפט לעשות משפט. בשיטת המשפט המקובל השיטה היא אדוורסרית – הצדדים הם המנהלים את ההליך, תפקידו של בית המשפט מוגבל, הוא איננו מזמן עדים מיוזמתו, איננו אמור להתערב בחקירתם, אסור לו להעלות עילות וטענות משפטיות שלא הועלו מטעם בעלי הדין (פרט למקרים חריגים, אשר בהם עליו ראשית להזמין את הצדדים כדי שיתייחסו לטענה חדשה שהוא מבקש להוסיף). ההבדל בין שיטות המשפט מחייב הכשרה שונה בתכלית של השופטים ושל עורכי הדין בכל אחת מהשיטות וגם כללי סדרי הדין שונים מאוד, כפי שניתן לראות אפילו במבט חטוף, למשל, בקודקס סדר הדין האזרחי הגרמני, תחום המוסדר בחקיקה ראשית, בהשוואה לתקנות סדר הדין באנגליה. במדינות בקונטיננט האירופי עומדת לרשות השופטים ספרות משפטית עשירה בכל תחום, כולל סדרי הדין – קומנטארים (ספרי פרשנות) המנתחים בפרוטרוט כל אחד מהסעיפים של החוק הרלוונטי ו-textbooks (ספרי עיון) המנתחים כל תחום על-פי נושאים, ולצידם שלל מאמרים והערות פסיקה בכתבי עת מתמחים בתחום סדרי הדין היוצאים לאור בקביעות, מדי שבוע או מדי חודש. אפילו בשווייץ, שלה חוק סדר דין אזרחי קצר יחסית, יש בחוק 408 סעיפים, אבל צמודים לו מספר קומנטארים, שנכתבו בידי טובי החוקרים בכל תחום של סדרי הדין (שמהדורות חדשות שלהם מתפרסמות מידי ארבע שנים לערך), שהקצר מביניהם הוא בן מעט יותר מ-2700 (אלפיים ושבע מאות!) עמודים באותיות דפוס קטנות למדיי וצפופות מאוד, וזאת פרט לספרי עיון, מאמרים בכתבי עת והערות פסיקה המתפרסמות בתדירות גבוהה. באנגליה, לעומת כן, מספר תקנות סדרי הדין גדול בהרבה ממספר הסעיפים שמוצאים במדינות ביבשת אירופה. יתר על כן, לצד כל אחת מהתקנות יש practice directions, המתעדכנות ומתפרסמות באופן שוטף, כשכל אחת מאלה מפרטת ומספקת "הוראות הפעלה" לכל אחת מהתקנות. בנוסף, לכל אחד מסוגי בתי המשפט השונים באנגליה (County Courts, Queen's Bench, Chancery יש תקנות סדרי דין נוספות, המשתנות מבית משפט אחד לאחר, ואלה – יחד עם תקנות סדרי הדין הרגילות – יוצרות מערכת מורכבת מאוד של כללים. מטעמים היסטוריים (המנדט הבריטי על ארץ ישראל), אימצה ישראל את השיטה האדוורסרית, כפי שזו נקבעה בתקנות סדרי הדין שהיו בתוקף באנגליה עד 1998. ביטוי ברור לכך ניתן בפסיקה בישראל:³ "אם לא יצטמצם השופט בדיון בטענות בעלי־הדין, אלא יירד לזירת ההתגוששות, ואפילו רק במחשבותיו ובהרהוריו יקח חלק בעניינו של אחד הצדדים, ייהפך הוא למעשה לפרקליטו של צד. ציבור המתדיינים לא יוכל שלא להרגיש בכך שהשופט מכוון דעתו, ומטיל את כובד משקלו, לטובת בעל־הדין שבצדקתו הוא מצדד. הדבר אינו מתיישב עם השיטה האדברסרית הנהוגה אצלנו. נקיטת יזמה לטובת בעלי־הדין תרוקן מתכנו את הסמל של ישיבת השופט על כס המשפט, למעלה ורחוק מהצדדים, שכן בצורה שאינה נראית לעין — או אפילו נראית לעין - יירד השופט למטה ויתחבר אל בעל־דין. אני תקווה שיוקרת בתי־המשפט לא תרד עד כדי כך." עם זאת חשוב לציין שמקדמת דנא היו גם הבדלים משמעותיים בין סדרי הדין באנגליה לבין סדרי הדין בישראל, שהשפיעו מאוד על אופן ניהול הדיון, ובמיוחד על נגישותו של הציבור לבתי המשפט. כך, לדוגמה, באנגליה היו שני סוגי עורכי דין - barristers ו-solicitors, ורק הראשונים הורשו להופיע בפני בתי המשפט, דבר שייקר מאוד את ההליכים באנגליה, עד כדי כך שלא פעם קיום ההליך נהיה יקר יותר משווי התביעה, דבר שהכביד מאוד על הנגישות לבתי המשפט ויצר העדפה לבעלי דין עשירים על פני בעלי דין חסרי יכולת.

חוסר הנגישות לבתי המשפט באנגליה היה הגורם המרכזי שהביא לרפורמה בסדרי הדין שם. בשנת 1994 מונה הלורד וולף (Woolf) בידי הלורד צ'נסלור דאז (שכיהן, עד לרפורמה בעניין זה בתחילת המאה ה-21) הן כשר המשפטים והן כנשיא בית הלורדים, הערכאה השיפוטית העליונה) כדי שיציע רפורמה שתשפר את הנגישות לפרטים ולעסקים קטנים לבתי המשפט.⁴ בעקבות הרפורמה נקבעו באנגליה ב-1999 תקנות סדר דין (ה-CPR, Civil Procedure Rules), המסודרות ב-89 חלקים, אשר כל אחד מהם מכיל מספר תקנות, לעתים אף עשרות תקנות.⁵ בנוסף, לכל אחד מהחלקים מוצמדים Practice Directions, לעתים עם נספחים, אשר בהם "הוראות הפעלה" לפרק, כלומר הסברים מפורטים כיצד יש לנהוג בכל עניין.⁶ בסה"כ מדובר בלא פחות מ-2300 עמודים מודפסים. יצויין כי גם לאחר הרפורמה יש, בנוסף לתקנות שב-CPR, גם תקנות סדרי דין לכל אחד מבתי המשפט השונים באנגליה.⁷ בין החידושים שהנהיגה הרפורמה: (א) הטלת חובה על בתי המשפט לנהל את התיקים הבאים בפניהם תוך הצבת מטרות-על (overriding objectives) לסדרי הדין והטלת חובות על עורכי הדין לסייע לבית המשפט בניהול התיק (חלק 1 לתקנות). (ב) הטלת חובה על עורכי הדין לנסות לפתור את הסכסוך בהליך המקדים את הגשת התביעה. לצורך זה נקבעו מספר פרוטוקולים להליכים מסוגים מסוימים (pre-action protocols), וכן practice direction נוסף עם הוראות להליכים כאלה (הכוללות גם טפסים מיוחדים שעל פיהם על כל צד לשלוח הודעות לצד השני) למקרים שאינם באים בגדר המקרים הפרטיים. הוראות אלה נכללו בפרוטוקול נוסף, שלא נכלל בין⁸ חלקי ה-CPR. (ג) כללים חדשים בכל נושא הוצאות המשפט, שנועדו להקטין את ההוצאות ולחייב צד שהפסיד במשפט לשלם את הוצאות המשפט לצד הזוכה על-פי כללים שהקטינו את שיקול הדעת שהיה קודם לכן לבתי המשפט בעניין זה ונועדו לסייע לצד שזכה בדין בסופו של דבר לממן את התביעה המוצדקת שהגיש. על הרפורמה נמתחה ביקורת. נטען כי מטרות-העל המפורטות בחלק 1 של התקנות מאפשרות לבית המשפט להביא בחשבון שיקולים שונים זה מזה, שהם לעתים אף סותרים, דבר המסכן את העקביות וההתאמה בין ההחלטות השונות של בתי המשפט, עניין חיוני בשיטת משפט שבה התקדים המחייב הוא מקור היציבות של מערכת המשפט (בניגוד לקונטיננט האירופי שבו החקיקה, הספרות המשפטית והפסיקה – כולם ביחד תורמים ליציבות המערכת).⁹ באשר להליכים שעל הצדדים לנקוט קודם להגשת התביעה – התברר שבעוד שלגבי הפרוטוקולים המיוחדים נרשמה הצלחה, הרי שה-practice direction הכללי כשל בהשגת המטרה. כמפורט בדוח הלורד ג'קסון מ-2009, התברר שגישת ה-one size fits all (מידה אחת מתאימה לכל) תורמת להוצאות מיותרות ולבזבוז משאבים.¹⁰ ובאשר לחיסכון בהוצאות משפט – התברר שבעקבות הרפורמה הוצאות ניהול משפט עלו במקום שהיה צפוי שיירדו.¹¹

לכאורה, התקנות המוצעות מתאמצות להשיג מטרות דומות לרפורמה האנגלית (אף כי מלכתחילה לא התפתחה בישראל בעיה של חוסר נגישות שדמתה למצב באנגליה). אולם הן משנות את סדרי הדין מעיקרם באופן שהוא שונה ומרחיק לכת מזה הקיים בדין האנגלי לאחר הרפורמה. להלן מספר דוגמאות: (1) מספר התקנות מצומצם ביותר, נושאים רבים המכוסים בפירוט בתקנות האנגליות בקושי נידונים בתקנות הישראליות, אם בכלל, ולתקנות גם אין practice directions, הוראות הפעלה, שתפרטנה לעורכי הדין כיצד יתנהלו על-פי התקנות. משום כך, שיקול הדעת שניתן לשופט בניהול התיק הוא רחב ביותר, ללא הוראות כיצד יפעיל את שיקול הדעת בכל עניין; (2) הביקורת שנמתחה באנגליה על רשימת מטרות-העל הסותרות הזו את זו, ומותירות מרחב גדול מדיי לחוש הצדק של השופט היושב בדין, כלל לא הובאה בחשבון בתקנות החדשות, הסובלות מאותה בעיה אף בחומרת יתר. אף על-פי שגם בישראל מקור היציבות היחיד הוא התקדימים המחייבים של בית המשפט העליון, מספר התיקים המתבררים בישראל קטן בהרבה מזה שבאנגליה. ישראל גם איננה מרכז מסחרי גדול כמו אנגליה. בנושאים רבים חסרה פסיקה, והחקיקה חסרה אף היא (שכן, בניגוד למדינות יבשת אירופה, חסרה בישראל בנושאים רבים חקיקה המסדירה אותם באופן אחוד (קוהרנטי) וכוללני) וגם אין לנו ספרות משפטית עשירה כמו זו שניתן למצוא כיום הן ביבשת אירופה, אף במדינות שאינן גדולות מישראל (דוגמת שוויץ ואוסטריה) והן באנגליה. לא זו אף זו – ישראל לא אימצה את שיטת התקדים המחייב באופן שהוא מוחל באנגליה, שם פסקי הדין של בית המשפט העליון מחייבים את כל הערכאות הנמוכות יותר, ופסקי הדין של בית המשפט לערעורים מחייבים אף הם את הערכאות הנמוכות יותר. אצלנו – רק פסקי הדין של בית המשפט העליון יכולים לשמש תקדים מחייב, ואילו פסקי הדין של בתי המשפט לערעורים רק מנחים את הערכאות הנמוכות יותר. מכיוון שמספר התיקים הנידונים בפני בית המשפט העליון מוגבל, ופסקי דין של בתי משפט השלום רק לעתים רחוקות יחסית מגיעים, על-פי רשות מיוחדת, להתברר בערעור בפני בית המשפט העליון, יוצא כי יש בישראל הרבה פחות תקדימים מחייבים המאפשרים לברר מה הדין החל בכל עניין שהוא; (3) לגבי ההליכים ליישוב סכסוכים שהצדדים נדרשים לנקוט לפני המשפט, אומצה בתקנות הגישה של one size fits all, שכשלה באנגליה. יתר על כן, אין בתקנות הוראות וכללים דוגמת אלה המפורטים ב-practice direction המיוחד המוקדש לעניין זה באנגליה, כך שקשה לראות כיצד בדיוק מצפים שהצדדים יפעלו כדי שלא ייחשבו נעדרי תום לב בעיני השופט שעשוי לדון בתיק לאחר מכן, אם המאמצים לא יצלחו. נראה כי בעת ניסוח התקנות החדשות לא הובאה בחשבון הביקורת כי בפועל ההליכים האלה, במסגרת ה-practice direction הכללי (להבדיל מההליכים במסגרת הפרוטוקולים לנושאים המיוחדים), ייקרו את ההליכים וגרמו לבזבוז משאבים; (4) על-פי התקנות המוצעות, ההליך יתנהל בעיקרו בעל פה, ועדים לא יידרשו להגיש תצהירים קודם למתן העדות. בדברי ההסבר לטיוטת התקנות נאמר לעניין זה: "כיום מרבים בתי המשפט להורות על הגשת עדויות בתצהירים. גישה זו מן הראוי לשנות, על כן נקבע שככלל עדויות תשמענה בעל-פה. הגשת תצהירים לוקה בכמה מישורים: העדות מנוסחת על-ידי עורך הדין ולא על-ידי העד עצמו, בכך נשמטת האפשרות להתרשמות מהחקירה הראשית והדברים אינם משקפים בהכרח את דברי העד. נוהג זה גם גורם לזילות חשיבותה של העדות והדיוק בדברים; החקירות הנגדיות מתארכות הרבה מעל ומעבר לנדרש לחקירה עניינית והוגנת; זמן הגשת התצהירים הוא ארוך וגורם להארכה שלא לצורך של זמני שמיעת התיק; ריבוי ניירת שלא לצורך; שינוי ממתכונת הגשת הראיות ועוד כהנה וכהנה. אכן יש מקרים שבהם הגשת תצהיר מתאימה יותר, למשל, לצורך הגשת מסמכים או נושאים טכניים דומים. לפיכך מוצע לשמור לבית המשפט את האפשרות להורות על הגשת עדויות בתצהירים, אולם זאת במקרים מתאימים בלבד". דא עקא, שללא התצהירים יקשה מאוד על השופט לברר את האמת. השופט הרי צריך להכריע על-פי דין בין גרסאות של בעלי דין שאינם בעצמם משפטנים. דווקא רמאים ונוכלים מיטיבים לא פעם לעמוד על דוכן העדים ולהציג גירסה קוהרנטית בעוד שבעל הדין הישר והתמים מתבלבל מהשאלות ומאמציו לומר את האמת אינם בהכרח מתפרשים כהלכה. החובה לתת גירסה כתובה בתצהיר מאלצת כל צד למסור גירסה סדורה שעליה ניתן לחקור אותו כהלכה ולהוכיח, או להפריך, לפי העניין את מהימנותה. ואכן, באנגליה העיקרון הכללי שנקבע בחלק 32 הוא שהעדות בכתב של העד, הנושאת את חתימתו, תהווה את חקירתו הראשית, ועליה תבוא החקירה שכנגד (תקנה 32.4(1)). (5) באשר לנתבעים זרים, התקנות החדשות מייצרות לגביהם הכבדה ניכרת. תקנה 500 דהיום מאפשרת, בנסיבות מסוימות, אשר בהן מקובל – על-פי אמות מידה בינלאומיות – את הרחבת סמכות השיפוט של בתי המשפט הישראלים על נתבעים תושבי חוץ. אולם כדי למנוע מתושב חוץ שיהיה נטרד בעניין החורג מד' האמות של תקנה 500, דרושה רשות בית המשפט להמצאה אל מחוץ לתחום השיפוט, וכבר בשלב מוקדם זה מחויב בית המשפט לבדוק אם העניין הוא מאותם עניינים שפורטו בתקנה 500 ובמקרה של ספק – לא יתיר את ההמצאה. יתר על כן, ההכרעה נתונה לשיקול דעתו של בית המשפט, ומותר לו לסרב לבקשה אם נראה לו שמוטב לברר את התביעה בחוץ לארץ (ז"א שהפורום בישראל הוא פורום לא נאות), במקום מגוריו של הנתבע. בשנים האחרונות התפתחה בדין הישראלי פסיקה אשר על פיה, כביכול, "בעידן מטוסי הסילון, הטלפון הסלולרי, הפקסימיליה והאינטרנט, איבדו קשיי הקומוניקציה חלק ניכר מעוצמתם. העולם כולו הולך והופך ל'כפר אחד גדול'. לפיכך אין להפריז במשקל שניתן לקשייו של נתבע לבוא עם עדיו מארץ אחרת. מכאן גם מתבקש שהנטייה להיעתר לטענת פורום לא נאות תלך ותקטן"¹² (הלכת Lockformer).על גישה זו נמתחה ביקורת.¹³ אין לה אח ורע בשום שיטת משפט מפותחת, והיא מתעלמת משורת קשיים שהנתבע הזר נתקל בהם בהתדיינות בישראל, ביניהם קשיי שפה, הגעת עדים לישראל, עריכת תצהירי עדים בחו"ל ואישור מסמכים, חוות דעת מומחה ותעודות רפואיות שנעשו בחו"ל. והנה, על-פי התקנות החדשות נהפכה הקערה על פיה. במקום שקודם שיקול הדעת היה לבית המשפט להתיר המצאה אל מחוץ לתחום המדינה, כעת התובע הוא הרשאי להמציא את התביעה לנתבע זר אל מחוץ והעניין ייבחן רק בדיעבד, לבקשת הנתבע שייאלץ לשם כך להתדיין בישראל בשאלת הסמכות, אף אם מלכתחילה ניתן היה לראות שהעניין איננו מתאים לכך (למשל, מחמת היעדר עילה טובה אף לכאורה). בתקנה 167(ב) החדשה אומנם נאמר כי בית המשפט רשאי להורות שבנסיבות העניין אין להתיר המצאה, אך אין שום הנחיה לגבי האופן בו יפעיל בית המשפט את שיקול דעתו. באנגליה, לעומת כן, לא זו בלבד שיש צורך בקבלת רשות בית המשפט (וראה את הכללים 6.36 ואילך שם), אלא שכאשר מדובר בנתבע זר, גם אין כלל צורך שהצדדים יקיימו את הליכי יישוב הסכסוכים הקודמים למשפט על-פי ה-pre-action practice direction. כללים המביאים להרחבת סמכות השיפוט של בתי המשפט בישראל על תושבי חוץ מעל ומעבר למקובל יביאו לאי הכרה ואכיפה בחו"ל של פסקי דין הניתנים בישראל. הם גם עלולים לפגוע ברצונם של תושבי חוץ לקיים קשרים עסקיים ואחרים שעלולים לאלץ אותם להתדיין במדינה זרה, על-פי כללים שאינם מוכרים בשום מקום אחר. זאת ועוד – עיון בתקנות וב-practice directions הנוגעים לתיקים באנגליה שבהם הנתבעים הם זרים מעלה כי שם ניתנה הדעת על שורה של עניינים שהנוסח המוצע איננו מציע להם פתרון. במאמר מוסגר יצויין כי עניינים בהם סבר בית המשפט העליון, בצדק, שהיה ראוי לתת בהם היתר להמציא מחוץ לתחום והביע את צערו שאין ביכולתו לסייע בידי התובע כל עוד לא תוקנו התקנות בהתאם, לא הובאו בחשבון בעת התקנת התקנות,¹⁴ ובכלל היה ראוי להשוות בין רשימת העניינים בהם ניתן לבקש המצאה מחוץ לתחום השיפוט באנגליה ובישראל. קיומו של משק מפותח בישראל, המושך זרים לעסוק בו וגם – במידת הצורך – ליישב בו סכסוכים, מחייב חשיבה מעמיקה על הנושאים האלה.

נייר עמדה זה נוגע רק בקצרה בכמה מהנקודות הנוגעות לתקנות החדשות, ואולם ניתן להסיק ממנו את הדברים הבאים: (א) נוסח התקנות קצר בהרבה מהמקובל והנדרש בשיטה אדוורסרית, כדי שצדדים יוכלו להגשים את זכויותיהם המהותיות. המספר המצומם של התקנות המוצעות משאירות לבתי המשפט שיקול דעת רחב ביותר באופן ניהול התיק, מבלי לצרף לשיקול הדעת הוראות מפורטות כיצד על בית המשפט להפעיל את שיקול דעתו, עניין שעלול להיות מקור לשרירות לב, אם ההכרעה תושפע מהשקפת השופט ומחוש הצדק שלו; (ב) ביטול מתן העדות החתומה בכתב יקשה על בית המשפט לדון דין אמת לאמיתו וגם יקשה על עורכי הדין לערוך חקירה נגדית שהיא הכלי המרכזי בחשיפת האמת בהליך האדוורסרי. תיקים רבים מעוררים שאלות עובדתיות מורכבות, והחובה להציג גירסה היא חיונית לעניין זה. ואכן, באנגליה, גם לאחר הרפורמה, העיקרון הוא שהעדות הכתובה משמשת כעדות ראשית שהיא הבסיס לחקירה הנגדית; (ג) קיים חשש סביר שנתבעים זרים יוטרדו להתדיין בישראל שלא על-פי סטנדרטים מקובלים בנוהג בינלאומי, דבר שיגרום נזק למגזר העסקי בכללותו, שהרי ישראל מדינה קטנה, והצלחתו של המשק הישראלי תלויה במידה רבה בקשרים העסקיים עם גורמים זרים. בנוסף, קיים חשש סביר שפסקי דין שיינתנו בישראל על סמך סמכויות שיפוט נרחבות שכאלה לא יוכרו ולא ייאכפו במדינות זרות; (ד) יצויין כי כבר כיום הגישה הרואה בשופטים בראש ובראשונה מנהלי סכסוכים תפסה לה מהלכים. צדדים המגיעים לבית המשפט שומעים מבית המשפט כמעט תמיד, בדרך כלל ביותר מישיבה אחת, שעליהם להגיע לפשרה, והם נשלחים להליכי פישור וגישור מחוץ לכותלי בית המשפט, גם אם הפער בין עמדות הצדדים כה גדול שאין סיכוי שיגיעו לפשרה (למשל, כאשר אחד הצדדים טוען שהתביעה יסודה בתרמית והונאה, ומשום כך לא מגיע לתובע דבר), או, כאשר אחד הצדדים הוא רשות של המדינה, אשר לא תוכל להתפשר ולשלם מכספי הציבור בלא שיינתן נגדה פסק דין מחייב. מן הראוי לבחון עד כמה הליכים אלה גורמים לבזבוז זמן שיפוטי יקר, מייקרים את ההוצאות של הצדדים הנאלצים לשלם לעורכי דינם עבור כל ישיבה, וגורמים נזק תדמיתי לבתי המשפט, באשר צדדים חשים שבמקום לפסוק בסכסוך על-פי הדין, השופט מעדיף פשרה שעליה לא יוכל שום צד לערער.

לסיכום, קודם שתיכנסנה התקנות החדשות לתוקף מוצע: (א) להשוותן לתקנות המקבילות, לרבות ה-practice directions, באנגליה, בכל אחד מהנושאים המפורטים בתקנות החדשות, ולבחון האם התקנות המוצעות בישראל נותנות מענה לכל השאלות והבעיות להן נדרשו באנגליה; (ב) לתרגם את התקנות החדשות לשפה האנגלית, ולבקש ממומחים זרים בסדר הדין האזרחי בשיטה האדוורסרית שיחוו את דעתם על יתרונותיהן וחסרונותיהן קודם כניסתן לתוקף.

1. עידו באום, "האיש שהחליט ללמד את השופטים איך לעבוד ומי עורכי הדין שירוויחו מזה", הארץ/ מוסף דה מרקר, 11 בנובמבר 2015. 2. ר' אורי גורן, סוגיות בסדר הדין האזרחי, מהד' 11 (סיגא 2013), בעמ' 15. אורי גורן הוא הנשיא (בדימוס) של בית המשפט המחוזי בתל אביב. 3. ע"א 116/66 חלקה 62 גוש 6946 בע"מ נ' מוניק זמל, פד כ(4) 226, 236, מפי כב' נשיא בית המשפט יואל זוסמן, שגם היה מומחה לסדר הדין האזרחי וחיבר את הספר המרכזי בתחום זה בישראל, סדרי הדין האזרחי, שמהדורתו השביעית יצאה לאור (בעריכת כב' המשנה לנשיא ד"ר שלמה לוין) בשנת 1995. 4. Steve Wilson et al., English Legal System (Oxford University Press 2014), ch. 14. The Civil Process, pp. 490ff. 5. [קישור] 6. שם. 7. לגבי ה-Chancery Division, ר' [קישור] לגבי ה-Queen's Bench, ר' [קישור] 8. [קישור] 9. "More harm than good? Professor Michael Zander QC reflects on 10 years of the Woolf Reforms", New Law Journal, 13 March 2009 [קישור] 10. Review of Civil Litigation Costs: Final Report (Dec. 2009), [קישור] para. 6.2. 11. Ibid.; cf. also Steve Wilson et al., English Legal System, supra n. 4, pp. 494f. 12. רע"א 2705/97 הגבס א' סיני בע"מ נ' The Lockformer, פד נב(1) 109. 13. קורט זיהר, "סמכות השיפוט הגלובלית של בתי משפט מדינתיים וההכרה בפסקי הדין שלהם במדינות חוץ", הון משפחתי א3 (2015) 51, הבוחן את הנושא בהיבט השוואתי; טליה איינהורן, "התאמת סמכות השיפוט הגלובלית של בתי המשפט בישראל בענייני משפחה וירושה לכללי ההכרה והאכיפה של פסקי חוץ", הון משפחתי א3 (2015) 71. 14. ראו, לדוגמה, ההחלטה בעניין רע"א 1739/17 Michael Flacks v. Stephen Bisk (31/12/2017).