דרוזים מובסים ברמת יוחנן (ד') התחלת המערכה

הקצין הדרוזי תושב עספיא, שעבר מצבא ההצלה לצה"ל, אסמעין קבלאן, סיפר שאסמעיל ספות וטהא אל האשמי (ראשי הוועדה הצבאית של "צבא ההצלה" בדמשק) ביקרו בשפרעם בימי קרבות משמר העמק והתארחו בבית ראש המועצה המקומית ג׳עבור ג׳עבור. בלילה, השקיפו השניים, יחד עם קציני הגדוד הדרוזי, על רמת יוחנן וכפר עטה. ספות אמר: "קאוקג׳י מתקיף את משמר העמק. ואנחנו רוצים שתפתחו חזית נוספת. תחסמו את כביש חיפה-מגידו ותטרידו את רמת יוחנן, כפר עטה, ויגור. כך תנתקו אה חיפה ותבודדו את משמר העמק. וקאוקג'י ישלים את משימתו."¹ נראה שהש"י דיווח על הביקור הזה למשה כרמל, מפקד חטיבת "כרמלי". לימים כתב כרמל שמטרתו ארוכת הטווח של הגדוד הדרוזי הייתה "לחץ ותנועה לעבר חיפה בתיאום עם כוחות קאוקג'י שפעלו בסביבות משמר העמק, תוך כדי הגברת הפעילות בעיר חיפה עצמה." ושמטרתו המידית הייתה "השתלטות על יישובי הגוש והפרעה לתנועתם בכביש כפר עטה-יגור." והעריך: "אילו הושגה מגמה זו היה נחנק עורק תחבורתנו לצפון"². בגוש היהודי שמדרום מזרח לשפרעם נכללו הישובים רמת אושה, כפר מכבי וכפר עטה. כל התחבורה בין חיפה לצפון עברה בגוש הזה, מפני שהכפר הערבי בלאד א שייח׳ שלט על קטע הכביש שבין חיפה ליגור. נראה שזאת הייתה סיבת נטייתו של משה כרמל לפרש את האירועים לחומרה! מודיעים סיפרו למא"ז של רמת יוחנן, יצחק כתר, על יחידות מהגדוד של שכיב והאב החונות בכפר הערבי הושה,³ במרחק שני קילומטרים ממזרח לרמת יוחנן. זה היה ביום שישי, 2 באפריל, ביום שבו תפס הפלמ"ח את הכפר קסטל ממערב לירושלים, ויומיים לפני ההתקפה על משמר העמק. כתר כתב ביומנו, אחרי ימים אחדים: "כל המשקים לא גילו ערנות... מוכנים היו להטות אוזן לידיעות על ההתקפה על משמר העמק, ועל משמר הים, אך לא יכלו לתאר לעצמם התקפה על רמת יוחנן"⁴. אף על-פי כן נכנסו חברי קיבוץ רמת יוחנן לכוננות גבוהה. כיתות הפל"ם⁵ מהקיבוצים רמת יוחנן, אושה, וכפר המכבי, סיירו בסביבה. התאמנו ואבטחו את העובדים בשדות, בבניין ובביצורים". כשבוע לפני כן החליטה האסיפה הכללית של רמת יוחנן (במוצאי שבת, 3 באפריל) שהשומרים ילונו בעמדות, ושאין פטור מתורנות השמירה. וכתר אמר: "מצב הביטחון בסביבה השתנה לרעה. הופיעו כוחות זרים מזויינים גדולים. כל בעלי הנשק יישאו איתם את נשקם ביום ובלילה... צריך להזדרז בעבודות ביצורים...,אי השלמת הביצורים במועדה תגרום, במקרה של התקפה, אסונות מיותרים, וכן החלשת כוח עמידתנו." אחדים ממנהלי הענפים התנגדו להעדפת ההתבצרות על חשבון העבודה החקלאית. תשובתו של חבר המפקדה המקומית, מנדל רייזנר, באסיפה הזאת, רשומה בפרוטוקול: "הפגם אצלנו שמסדרי העבודה אינם יכולים לעמוד בלחץ של מנהלי הענפים הדורשים אנשים. אנחנו צריכים הוראות לסידור העבודה בכיוון זה. שיסבול המשק וירדו היבולים, היות שאין ברירה אחרת. וצודק יצחק (כתר) שהוא טוען שאינו יכול להיות אחראי על העניינים האלה במצב זה." חברת הקיבוץ, רחל קוזלובסקי, דרשה להכריז על שעת חרום, ואף הציעה: אפשר להסכים לדיקטטורה של איש אחד, לתקופה קצרה, וכולנו ניכנע לו". ארבעה חודשים אחרי פרוץ המלחמה, ותשעה ימים לפני שהתחוללו הקרבות בסביבתם, עדיין לא היה ברור לרבים מחברי רמת יוחנן שזאת שעת חרום ושעליהם לצאת משגרת חייהם. מפקד החבל, יצחק בלנק, סיפר: "לפי פקודת בן-גוריון אספנו נשק לפריצת הדרך לירושלים (בתחילת אפריל). את הרובים הטובים שהיו במשקים שלחנו לירושלים."⁶

ב-12 באפריל בבוקר יצאו עשרה אנשי פל"ם מרמת יוחנן והתאמנו מחוץ לגדר המשק. נראה שגם בקיבוצים השכנים התאמנו כיתות הפל"ם בבוקר ההוא. עשרים וחמישה פועלי "סולל בונה"⁷ חפרו בריכה עבור חברת "מקורות", ממזרח לרמת יוחנן, סמוך לשדה האימונים.⁸ הרי סיפורה של חברת הקיבוץ, צביה יניב: "בוקר אביב נהדר... יצאנו לגן הירק כמנהגנו מדי יום ביומו. בתוכניתנו היה להמשיך בזריעת תפוחי אדמה בשטחים שעל הגבעות שמצפון למשק. היינו במצב רוח טוב במיוחד. שוחחנו על תוכניות העבודה... התלוצצנו... ידענו יפה שמתנהלת הסתה פרועה בכפרי השכנים, וקרוב היום שבו הגורל יפקוד גם אותנו. (אבל) איש מאתנו לא העלה על הדעת מה שהתרחש כעבור חצי שעה בלבד... משום הרטיבות היתרה באדמה נאלצנו לזרוע בידיים, ולא במכונת זריעה. העפתי מבט אל הנוף... לפתע פתאום, טרק. טרק, טרק. האומנם?!׳ כדורים נושאי מוות זמזמו ועפו מעל לראשינו. מישהו צעק: יורים עלינו! "⁹ ישראל פייגין, הרגם מקיבוץ רמת יוחנן, כתב: "בשעה 6.40 לערך הלכתי עם רפאל רפופורט לבדוק את עבודת הקומפרסור, אשר עסק כאותה שעה בחציבת תעלות-גישה לעמדות. היינו בסביבת הרפתות כאשר נשמעו יריות רבות מכיוון הכפרים הערבים במזרח. סמוך למחסן, קרוב לעמדה מס. 6, שמעתי קול פגיעת קליע בצינור המתבן, הסמוך לנו"¹⁰ .

איך התחילה התקרית בבוקר ההוא? על כך יש גרסאות אחדות: שהערכים יזמו אותה; שערבים ירו מפני שנבהלו מיריות אנשי הפל"ם המתאמנים; שערבים חדרו לפרדס של הקיבוץ כדי לגנוב פרי והמתאמנים ירו בהם.¹¹ כך או כך, ערבים ויהודים החליפו יריות מטווח של שמונה מאות מטרים. הערבים ירו ממקלעים, והיהודים ממרגמות 2 אינטש, ואחר כך ממרגמה 3 אינטש, חסרת כוונות, שהגיעה לרמת יוחנן בו ביום. הרגם פייגין סיפר: "יריתי לפי חוש הריח. צפיתי בכמה פגיעות בכפר, וגם מאחורי הרכס. מן הכפר הטרידו ערבים את העמדה שלנו ביער. פצצה שיריתי נפלה בקרבת העמדה, מפני שזנבה נפרד ממנה במהלך מעופה. הפצצות היו מיושנות, ומצב תחזוקתן לא היה שפיר. התקשרתי בטלפון שדה מעמדה 5 לאמנון קרניאל, מפקד הכוח שביער, ושאלתי אם לא קרה משהו, חם וחלילה, מנפילת הפצצה, כל כך קרוב לעמדה. הוא השיב שהכול בסדר. אבל ראוי להוסיף עוד כחמש מאות מטר לטווח. הסברתי לו את המצב.". פועלי "סולל בונה", שחפרו את הבריכה. ברחו לחצר הקיבוץ. איש מהם לא נפגע מהכדורים. אחדים נפצעו כשמעדו תוך כדי ריצה.¹² חברי הקיבוץ שזרעו את תפוחי האדמה קפצו לתעלת ההשקיה, זחלו בה, עד שהגיעו לחצר הקיבוץ ואיישו אח עמדותיהם. "תמהתי, באיזו מהירות בוצעה היערכות", כתבה צביה יניב. "מתיחות ועקשנות. לא נרתע! לא ניכנע! אמרו כל הפנים. ידוע ידענו מה דל וקטן הוא כוחנו. לא רק כוחנו כאן, אלא בכל הארץ. כמה מעטים אנו. גם באנשים וגם בכלים, לעומת הרבים-רבים של אויבינו".¹³ היריות התחילו ב-06.40 בבוקר. חבר הקיבוץ, שמואל קרניאל נפגע ונהרג. "עֶגלָה יצאה מהרפת לחצר הגלויה לעין האויב." כתב משה כרמל. "קליעים התעופפו סביבה והיא הייתה נתונה לסכנה. מתוך רצון להצילהּ נטש חבר (קרניאל) את מחסהו ורץ להשיבה לרפת. הוא אומנם השיב את העגלה והצילה, אך בעצמו נפגע בקלע ומת." ¹⁴ שלוש יחידות דרוזיות קטנות תקפו את עשרת אנשי הפל"ם שהתאמנו ליד הבריכה והחליפו איתם יריות. שישה אנשי פל"ם מאושה באו עם מקלע לעזרת חבריהם מרמת יוחנן והתבצרו בעמדה סגורה ליד הבריכה. בצהריים התקרבו הדרוזים אל אנשי הפל"ם. "ירינו מתוך אינסטינקט. לפי הקולות והרעשים המתקרבים." כתב א. מור, חבר קיבוץ אושה. "הרגשנו שיש יד מכוונת בהתקפה. שעות אחרי הצהריים היו קשות. היינו מותשים. נשארנו כמעט בלי תחמושת. את רימוני היד שמרנו לרקע קריטי. חיילי האויב הגיעו עד מרחק כמה עשרות מטרים מהעמדה. ירינו בדמויות שבין העצים. ופגענו באחת. בלילה חדלו היריות. עד היום קשה לי להבין מדוע הם לא גמרו את המלאכה."¹⁵ עוד שתי תגבורות הגיעו לרמת יוחנן. אחת לפני הצהריים – לוחמים ששלחה מפקדת הנפה עם נשק כבד, ואחת אחרי הצהריים, מחלקה מגדוד 21 של חטיבת "כרמלי", בראשות חיים בן דוד, מפקד הפלוגה המסייעת של הגדוד. בלילה שבין 12 ל-13 באפריל בא גם מפקד גדוד 21, דב צסיס. בבית ערבי נטוש, שחלש על הסביבה ממזרח לרמת יוחנן, חנתה כיתה. צסיס הורה לה לעזוב את הבית ולחזור לקיבוץ. כשנסוגה הכיתה תפסו הדרוזים אח הבית, שכינויו היה 'הבית הלבן'. חיים בן דוד קיבל את הפיקוד על הגזרה. יצחק בלנק, מפקד גוש ארבעת הקיבוצים, חלה באותו יום, ומטה הנפה שלח במקומו את יעקב מטיוק לסייע לבן דוד לארגן את ארבעת הקיבוצים להתגוננות לקראת ההתקפות הבאות."׳ הרי קטע מהדוח ששלח משה כרמל למטכ"ל וּלְיָדין ב 12 באפריל בערב: "לאויב יש ארבעה מקלעים, וכנופיות ערביות פועלות בגליל המערבי, בשפרעם ועל הכרמל. קיבוץ בית אורן ¹⁶ הותקף. כוחותינו יצאו מהגדר ותפסו משלטים." כרמל דרש מידין, וגם ממשה מן, מח"ט "גולני", להחזיר לרמת יוחנן את הפלוגה של אהרון נחשון, שנשלחה לעזרת משמר העמק, אף שהקרבות על משמר העמק עדיין לא נסתיימו.

כרמל ייחס לשכיב והאב כוונות תוקפניות יותר מאלה שהיו לו. הלחץ שהופעל על והאב, לא לתקוף את היהודים, לא הופעל על אחדים מקציניו, ואלה היו מעוניינים לסייע לקאוקג׳י, ואולי גם להוכיח בכך את כישוריהם בשדה הקרב. אילו היה כרמל משתדל למנוע עימות, אולי לא היו התקריות מתפתחות לקרב הכרעה. אבל כרמל האמין ביתרון היוזמה ההתקפית. ואולי לא היה בידו די מידע על היחסים המיוחדים של היהודים עם הדרוזים, ועל השיחות הבלתי ישירות בין אנשי הש"י ובין שכיב והאב. על כל פנים, בספר שכתב על מלחמת העצמאות, "מערכות צפון", אין אִזכור לכך. חלופי יריות מרחוק נמשכו למחרת (13 באפריל). אש נורתה גם על קבוצת "היוצרים" (שמיר) ועל אושה, ואחד מחברי אושה, נפצע קשה. כיתה ממחלקתו של חיים בן דוד, שנשלחה לסביבות רמת ׳יוחנן, הותקפה ביריות, ואחדים מאנשיה נפגעו ולא חולצו עד שירדה החשכה. שניים מהם נהרגו! הסמל שלמה קמינקר העיד שהייתה זאת טבילת אש ראשונה של הכיתה, ושהוא וחבריו היו מבוהלים. ארבעה יהודים נהרגו ב-13 באפריל בסביבות רמת יוחנן (זאב באום ושמואל פריאש, מכפר עטה; נחמיה הרשלר מקריית חיים, ושלמה זיכלינסקי מרמת יוחנן), ושלושה נפצעו. בגלל המספר הגדול של הנפגעים סברו חברי הקיבוץ שזאת התקפה יזומה של כוחות גדולים, ופינו מהקיבוץ ב-14 באפריל את הילדים הקטנים לקריית חיים. הילדים הגדולים ישבו במקלטים. בלילה שבין 13 ל-14 באפריל חובלו שני מעבירי מים, על הדרך שבין כפר חסידים לרמת יוחנן, לא רחוק מהכביש הראשי.¹⁷ משה כרמל ואנשי הש"י העריכו ששכיב והאב מתכוון להשתלט על דרך שפרעם-חיפה ולפתוח אותה לתחבורה הערבית. (כיום אפשר להעריך שהייתה זאת תקריח מקומית, המשכם של אירועי הימים הקודמים. קרב ההכרעה ליד משמר העמק התחולל ב 3ו באפריל, ואילו רצה והאב לסייע לקאוקג'י, ולהשתלט על דרך שפרעם-חיפה, ודאי שלא היה מסתפק בירי מרחוק. כרמל כתב: "משנחבלו שני הגשרים... הייתה הסכנה לישובים ולדרך, מוחשית וחמורה ביותר, והיה הכרח לנקוט מיד אמצעים יעילים, ולעבור משיטה של הגנה על הישובים, לפעולות תוקפניות יזומות, כדי לעקור את האויב המסוכן הזה מן הסביבה ולסכל את תוכניותיו הנועזות"¹⁸. ______________ בשבוע הבא: חיילים יהודים לא מאומנים נשלחים לקרב; הדרוזים מסתערים בשירת קרב דרוזית; חיילים יהודים ומפקדיהם בורחים; התעללות בגוויות; המג"ד ומח"ט של חטיבת "כרמלי" נותרו מאחור בזמן הקרב ולא התערבו; דיווח מעוות על קרב

1. ראיון עם אסמעין קבלאן. 2. משה כרמל, "מערכות צפון", הקיבוץ המאוחד ומערכות, 1949, עמ' 62. 3. במחצית השנייה של המאה ה-19, יושב המקום על-ידי פליטים אלג'יראים שהגיעו לביירות וקיבלו אישור להתיישב בסוריה (לבנון וצפונה של ארץ ישראל נחשבו אז כחלק מסוריה - ויקיפדיה). 4. יצחק כתר, "יומן קרבות", ב"פרקים בתולדות רמת יוחנן", חוברת ג', חלק א' (משוכפלת),אוגוסט 1978, עמ' 11. צדוק אשל, "חטיבת כרמלי", עמ' 108. 5. פטרול לוחם. 6. "קטעי שיחה כללית ביום 3 באפיל 1948", ב"פרקים בתולדות רמת יוחנן" ג/א, עמ' 5; רב שיח ברמת יוחנן ב"פרקים בתולדות רמת יוחנן: חוברת ד' חלק ב' אפריל 1980, עמ' 3. הצבע הכחול הוא במקור. לא נגעתי. 7. הייתה אחת מחברות הבנייה הגדולות והוותיקות בישראל. ב-1996 הועברה השליטה עליה לטד אריסון והיא נקראת מאז "שיכון ובינוי מקבוצת אריסון, סולל בונה – תשתיות. 8. צדוק אשל, שם, עמ' 108, אמנון קרניאל ברב שיח הנ"ל ברמת יוחנן ב"פרקים..." ד/2, עמ' 2; ראיון עם דניאל טלמון. 9. צביה יניב, "ברמה", עלון רמת יוחנן מס' 671, 27 באפריל 1982, עמ' 4. 10. ישראל פייגין, הרהורים וזיכרונות", ב"פרקים..." ד/ב, עמ' 14 11. ראיונות עם יהושע פלמון, מרדכי שכביץ, גיורא זייד, אסמעין קבלאן, צבי בן ארי, דניאל טלמון. 12. ראיונות עם דניאל טלמון, יצחק בלאנק, יעקב מטיוק, דב צסיס וצבי בן ארי; ברב השיח הנ"ל, עמ' 3. 13.צביה יניב, שם. 14. כרמל, שם, עמ' 62. 15. "קטעים מיומן הקרב של רמת יוחנן" ב"פרקים...", ג/א, עמ' 10-9; א"מ אל יהושפט מא"ז אושה; ראיונות עם דב צסיס וצבי בן ארי. 16. קיבוץ במרכז רכס הכרמל. 17. א"צ, אל הכנסת מאת כרמלי: דוח ליום 12 באפריל; א"צ, אל ידין, גולני מכרמלי, 12 באפריל 1948; מכתב א. מור למחבר. 18.צדוק אשל, "חטיבת כרמלי", שם עמ' 111-110; ראיון עם יוסף האס.