אין יום שעובר בלי פולמוס בין הפוליטיקאים לגבי אופן הפעולה היעיל כלפי החמאס והתגרויותיו בעזה. בשמאל, טוענים שרק מחוות, הסדרה ולבסוף, הסכם פוליטי עם חמאס, יביאו לשקט בחזית הדרומית של המדינה. הימין, לעומת זאת, קורא לצעדים תקיפים כנגד מה שהם רואים כשחיקה מתמדת בהרתעה ואיום ביטחוני הולך וגובר כתוצאה מפריצת גדר הביטחון. לדעתם יש לנקוט צעדים תקיפים ואולי בהמשך, אף עריכת סבב מלחמה נוסף.
מי מהצדדים צודק? בתקופה זו אנחנו מציינים 45 שנה למלחמת יום הכיפורים, שלקחיה מראים בבירור מה יותר יעיל - ויתורים, מחוות ואפילו הסדרה, מחד-גיסא, לעומת ענישה צבאית והכאבה לאויב, מאידך-גיסא.
השלכות מלחמת יום כיפור מראות בבירור שענישה צבאית, כאב וסבל לאויב ושיקולים גאו-אסטרטגיים חשובים הרבה יותר מוויתורים, מחוות והסדרה.
במלחמת יום הכיפורים ישראל נלחמה נגד מצרים וסוריה. אומנם השתתפו בלחימה בחזית הצפונית גם כוחות עירקיים, ירדניים ומרוקאים, אך רק מצרים וסוריה היו חלק מתהליך ההסדרה ותהליך השלום שנחתם עם מצרים ב-1979. ידוע גם שההסדרה עם סוריה הייתה קשה שבעתיים מאשר ההסדרה עם מצרים. בחזית הצפונית, התותחים נדמו רק במאי 1974 עם הסכם הנסיגה מהמובלעת לקו הסגול, לעומת חתימת הסכם פירוז ראשוני עם המצרים שנחתם כבר בינואר באותה שנה. עשרות חיילים ישראלים נהרגו בהפגזות היומיות נגד הכוחות הישראלים במובלעת בחודשים שבין שני ההסכמים.
פי שלושה
מן המפורסמות הוא גודל הוויתורים שישראל עשתה כדי להשיג את הסכם השלום עם מצרים. ישראל ויתרה על כל השטחים שנכבשו במלחמת ששת ימים (להוציא קילומטר מרובע של טאבה שעבר לידי המצרים ב-1989) - כל חצי האי סיני ששטחו פי שלושה משטחה של מדינת ישראל (בתוך קו הירוק). הוויתור כלל כמובן גם את בארות הנפט בראס סודר שסיפקו קרוב לשליש מהתצרוכת הישראלית בזמנו - משאב כלכלי אדיר במונחים של אז.
ספק אם בתולדות האנושות, הצד החזק יותר (שבמקרה זה כיתר ארמיה שלמה ועוד מהצד המזרחי של התעלה), ויתר על כל כך הרבה כדי להגיע להסכם שלום במלחמה שבסופה הייתה ידו על העליונה. בוודאי מעטים יטילו ספק בוויתורים 45 שנה לאחר מכן. אחרי ככלות הכול, מצרים מאז ויתרה על האופציה המלחמתית לשמחתנו הרבה.
אבל בנקודה זו, צריכים לציין את הלקח השני ואולי העיקרי של המלחמה. ישראל השיגה כמעט את אותו הדבר בחזית הסורית להוציא את המובלעת והנסיגה ומפירוז קוניטרה, ללא ויתור כלל וללא חתימה על הסכם שלום. החזית הדרומית נדמה מאז, אך גם החזית הצפונית, עם אויב מר הרבה יותר, נדמה מאז אותה מלחמה - ללא ויתורים משמעותיים מצד ישראל.
ההשוואה מלמדת בבירור שהמאמץ המלחמתי האדיר של מדינת ישראל, לחימתם ההרואית של מפקדי וחיילי צה"ל בסבב הלחימה הזה בנוסף לסבבים הקודמים - הכאב שהמלחמות הללו באופן תוספתי הסבו על אויביה, הוא הגורם העיקרי שהניע אותן להפסיק להילחם בישראל ולא הוויתורים (במלחמת לבנון הראשון, ישראל יזמה מלחמה נגד הכוחות הסוריים).
סבל רב
הדפוס הזה חוזר על עצמו בעימות בין ישראל לבין חמאס בעזה שלובש יותר ויותר סממנים של עימות בין-מדינתי כמו מלחמות ישראל-ערב בעבר, כשלאחר כל סבב, ישראל השיגה יותר הרתעה. בסבב השלישי והארוך יותר ב-2014, ההרתעה הייתה כמעט מוחלטת ונמשכה על פני שלוש שנים, הרבה יותר מאשר בסבבים הקודמים.
ההתגרויות בחצי השנה האחרונה למרות מחוות מצד ישראל, מראות שאין מנוס מסבב רביעי כדי שחמאס יפנים, כפי שהפנימה סוריה וכפי שהפנימה תנועת פתח ביהודה ושומרון לאחר מבצע חומת מגן ב-2002 והמצוד נגד ראשי התנזים, שהכאב אינו מצדיק את המשך העימות.
אין ספק שלוויתורים יש חשיבות בייצוב השלום (הקר) עם מצרים אבל זאת לא הסיבה העיקרית שהיא ויתרה על המאמץ המלחמתי, כפי שהתנהגותה של סוריה תוכיח.
על ישראל, אם כן, להתכונן לסבב הבא ולהודיע על כך מפורשות לחמאס. מי יודע? אולי התבונה בקרב מנהיגי חמאס בטרם עת, מה שקורה לעיתים נדירות, תנצח לפני שיפרוץ העימות ועמו הסבל הרב לתושבי עזה.
אפשר לקוות אבל בוודאי לא לצפות לכך.