דיווחו של שכיב והאב לדמשק: "ב-16 באפריל בבוקר נכנסו כוחות האויב לקסייר ולהושה. הם הרסו את הבתים שבעליהם ברחו לשאפר עאמר (שפרעם) והתבצרו בתוך הכפרים האלה. אנשינו יצאו להילחם בהם, ואני הזעקתי את הכפריים מהסביבה, שהיו חמושים. נכנסנו לקרב עם האויב בשעה שמונה בבוקר. הצלחנו לחדור אל תוך הכפר הושה, אחרי התנגשות עם משוריינים בתוך הכפר. כוחותינו לחמו פנים אל פנים עם האויב והשתמשו בנשק קר. לאחר שעתיים נסוג האויב אל הכפר קסייר, במרחק מאתיים מטרים מהושה. האיגוף הצפון מערבי שלנו ריתק את קו הנסיגה של האויב. הקרבות נמשכו כך עד שעה שלוש אחר-הצהריים. אז הגיעה אל היהודים, מצד מערב, תגבורת מן הישובים הקרובים לקסייר. תגבורת זו הגיעה במשוריינים אשר פתחו עלינו באש מתותחים כבדים. אך אנו לא זזנו, למרות האש הקטלנית, עד הערב. באותה מערכה ניסינו את המרגמות ששלחתם אלינו, אך מכל עשר פצצות הייתה רק אחת ראויה לשימוש, לכן גבר הייאוש. פינינו את ההרוגים ואת הפצועים משדה המערכה, וחזרנו בלילה אל הבסיס. הכפר קסייר נשאר בידי האויב. מאנשי הגדוד נהרגו עשרים וארבעה, ונפצעו ארבעים ושניים. מתושבי שאפר עאמר נהרגו עשרה ונפצעו עשרה. באותה מערכה הגיעה אלינו תגבורת מאנשי הגדוד החונה בכפר ירכא, ואיתה תושבים מכפר זה. ארבעה מאנשי הגדוד הזה נפצעו. אין לנו ידיעה על מספר האבדות בשורות הכפריים, אך רבים מהם נהרגו.
"מצבנו כאמור חמור מאוד... בתי החולים בעכו ובנצרת גדושים, ומספר ההרוגים עצום. לכן לא יכולנו אלא לשמור על הבסיס בשאפר עאמר. כבר כתבתי על האיחור בתשלום המשכורת; על המחסור בתותחים כבדים; על התחמושת שאזלה, ועל חוסר ההבנה למצבנו. נשארה לנו רק תחמושת לשעת חרום. חוזר אני על דרישותיי הקודמות. לחזק את גדודנו או להחליפו בגדוד אחר. רוח התושבים באזור תלויה ברוח הגדוד שלנו.
"מה רצונכם ממני? איך רוצים אתם שנילחם? האם יתאפשר שחרור הארצות הערביות בצורה זאת ובנשק זה? אם אומנם הליגה הערבית ומפקדת 'צבא ההצלה' מעוניינות בשחרור פלשתין ובהריסת קני הציונים, כרצון כל הערבים, הרי יש צורך בציוד נוסף ובהכנות נוספות. באלוהים, באלוהים, באלוהים! הקרבות עם האויב מ-12 באפריל, עד עתה, אינם נופלים בחשיבותם מהמערכות הכבדות של סוריה נגד הצרפתים האמיצים. מדוע אינכם יודעים להעריך את כישרונו הטכני ואת נשקו הקטלני של האויב? הציונים התכוננו שנתיים לקראת המרד הזה. והנה דוגמאות: משמר העמק; קסטל; טבריה; דיר יאסין – שבו נהרגו גברים, נשים וטף. הרג זה מוכיח שהאויב התכונן למלחמה... יש לזכור כי מלחמתנו עם האויב אינה קרבות גישוש להבנת כוחו בלבד. עלינו לשחרר עם מאויבו האכזרי. ואם ינצח האויב, חס וחלילה, לא יישאר אף ערבי אחד לפליטה".
1
בדוח "הדרוזים במלחמה בארץ ישראל", שפרסם אגף המבצעים של צה"ל ב-1 באוגוסט 1948, נאמר שבקרב רמת יוחנן התגלו מעלותיהן ומגרעותיהן הצבאיות של הלוחמים הדרוזים: הם הסתערו בעקשנות תשע פעמים, גילו כושר פיסי ורוח קרב. דייקו בקליעות. ניצלו ביעילות את פני השטח. חיפו היטב באש על התקדמות כוחות החוד. לעומת זאת היה הפיקוד הטאקטי שלהם לקוי, והמורל שלהם ירד אחרי יום לחימה. כשאזלה תחמושתם נסוגו והשאירו עשרות הרוגים".
2