חליל קונטאר הלך לשפרעם, בשליחותו של גיורא זייד ב 17 באפריל בבוקר. סביב הושה וקסייר היו מפוזרות גוויות רבות, והחיילים הדרוזים ותושבי שפרעם היו מיואשים. חליל קונטאר חילק את הכסף שנתן לו זייד על ימין ועל שמאל, ביד רחבה. "העיקר שתהיינה תוצאות" אמר לו זייד כשנתן לו את הכסף. הדרוזי הראשון שעלה בחכתו היה נסיב אל ארידי, סמל מחלקה. קונטאר ואל ארידי כרתו ברית ידידות-נצח. אל ארידי הציג את ידידו החדש בפני שבעה דרוזים, בעלי דרגות נמוכות. הבכיר שבהם היה מזיעת חתום, סגן משנה. השבעה הסכימו להיפגש עם יהודים. בלילה נפגשו חליל קונטאר וגיורא זייד, ליד הכפר איבטין.
9 קונטאר הבטיח לזיייד להביא את השמונה לסביבות רמת יוחנן, וביקש ממנו לחכות לו בקיבוץ.
ביום א' 18 באפריל, התחמקו קונטאר ושמונת ידידיו החדשים, משפרעם. השמונה התחבאו במערה ליד רמת יוחנן, וקונטאר נכנס לקיבוץ.
10 חבר רמת יוחנן, מניר פליטי, סיפר: "עבדתי במספוא. ערבי התקרב אלי וקרא. 'חוואג'ה. חוואג'ה'. ראיתי שהוא ערבי. לקחתי את הנשק בידי. ראיתי שיש לו 'מאוזר'
11. הוא היה בחור צעיר, יפה, וביקש לדבר עם חוואג'ה זאב. הבאתי אותו למשק".
12
חליל קונטאר נכלא במזכירות. זייד לא הגיע לרמת יוחנן וחברי הקיבוץ לא הצליחו לתקשר איתו. רק אחרי כמה שעות הגיע לקיבוץ איש הש"י, אסף כץ
13 מיגור, ואחרי ששוחח עם קונטאר, נסע עם מכונית מלאה מזונות למערה, אך מצא בה רק פתק; "בוגד. רימית אותנו. איננו רוצים לראות אותך עוד." חליל קונטאר ואסף כץ נסעו, וקונטאר עלה ברגל, דרך הוואדי, לעספיא. כשנודע הסיפור לגיורא זייד, נסע לעספיא בו בלילה, התנצל על אי-ההבנה, ושכנע את קונטאר לשוב לשפרעם. קונטאר שכנע את אסמעין קבלאן ועוד שלושה קצינים להיפגש עם היהודים. גיורא זייד שלח דוח למשה דיין. באישורו של דיין נקבעה הפגישה בטבעון ל-20 באפריל בלילה.
14
בלילה ההוא מינה קבלאן את עצמו לאחראי על השמירה בשפרעם. אחרי שנסתיימה ביקורת השמירה, אמרו הארבעה לחייליהם שהם הולכים לשדה הקרב לקבור גוויות. מצוידים באתי חפירה הלכו אל המפגש, ליד עץ האלון הבודד שליד הכפר קסייר. "כשהגענו לוואדי שמענו רשרוש", סיפר קבלאן. "שאלתי בשקט, מי זה?' 'זה אני.' ענה מישהו בערבית. 'מי אתה"' שאלתי. אני ג'דען אמעשה. הוא יצא אלינו מבין עצי הזית. הכרתיו מהר הדרוזים. התחבקנו. הוא אמר. 'יש עוד אחד' 'איפה?" 'ליד העץ. הוא יהודי, אל תפחד, זה חבר שלי', 'איך קוראים לו?' 'גיורא זייד, זה חבר שלנו.'"
"חיכינו להם בלילה ליד העץ. בתוך הריח החריף של הגוויות המרקיבות." סיפר גיורא זייד. "שמענו קוצים נשברים ואת שריקתו של חליל. בחושך ראיתי צלליות של אנשים חמושים. זה היה אחרי הקרב הכי קשה במלחמת העצמאות. שום יחידה ערבית לא לחמה נגדנו בעוז כזה. פחד נפל עלי. התחמקתי אל מתחת לעץ והצצתי. ג'דען ניגש אליהם, ואחרי שהחליף אתם משפטים אחרים קרא אלי אחד מהם. 'היי, חוואג'ה, כאשר אנחנו, הדרוזים, כורתים ברית, אנחנו לא בוגדים! זה היה אסמעין. נזכרתי בפתגם ערבי. 'כאשר אתה מבחין בסכנה התרחק ממנה, אבל אם נתקעת היה גבר,' אמרתי בליבי; 'אין לאן לברוח'. ניגשתי אליהם. אחרי שהתחבקנו הם ניגשו אל הגוויות ולקחו מהן חפצים אחדים, כהוכחה שקברו אותן. אחר כך הצטרפו אלינו."