אין חי היכול להבין מה הוא מוות. גם אם יאמרו פשטנים כי הוא קץ החיים אין חי בעולם שחווה את קץ החיים. המוות הוא תמיד אחרים. כל האחרים שהיו, כל האחרים שיהיו, וגדול הכאב, ועל מי שהלך ולב הנותר נקרע כי אין בחדרי חדריו מקום להכיל פרידה שאיננה חוזרת. זה חווה כל אדם. יודע כל איש. יודעת אישה, יודעים יתומים, אבל אין גם אחד היודע מה הוא המוות של עצמו. אולי יודעים רק פחד מפני מה שאין איש יודע, ואולי הוא נורא, עד שאין הנשמה יכולה לשאת אותו, והיא נסה אל הבדיה של אין מוות בכלל והוא לא יבוא כי אין שיג ושיח אתו. הוא איננו. פשוט כה, איננו.
ואז, עולה מישהו על פיגום ונופל, כי המוות איננו פוקד פיגומים. ודוהר מישהו בכבישים ואיננו רואה כי המוות דוהר מולו כי המוות איננו, ואיננו סוטה מנתיבו כי הוא חונה אי-שם סמוך לכבישים אחרים. וכך גם אין המוות פוקד את מי שמזריק את סמו לוורידיו, כי איננו, כי הוא כולו בדיה, בשוליים של ההזיה.
אמת, אין חי היכול להבין המוות של הוא עצמו מה הוא, אבל הוא יכול לפחד. אולי זה כל שאפשר, שיכול האדם להבין במותו, לפחד. כי אם יפחד, לא יעלה המוות בפיגומים, לא ידהר מולו בנתיבים אסורים, לא ישפוך את דמו בדמו.
אם יבא, כאשר בא יבא, יבא לבדו, לא נאחז בידו, לא ניתן לו לבא בטרם זמנו, כי באשר שם נלך לא נחדל לדעת כי הוא אורב למי שאיננו פוחד ממנו כאילו הוא לא, גם הוא לא וגם לא צלו.