קאוקג'י מסתבך (ה) אסון בקיבוץ בית קשת

"גדוד הירמוך השני", בפיקודו של אדיב שישאקלי, חדר מלבנון לצפון ארץ ישראל כבר ב-10 בינואר 1948, ואחרי עשרה ימים תקף, ללא הצלחה, את קיבוץ יחיעם. הוועדה הצבאית של הליגה הערבית הקצתה לשישקלי את כל הגליל העליון והתחתון. יותר ממדלול עבאס (בשרון ובשומרון הדרומי) וממוחמד צפא (בשומרון הצפוני, בגלבוע ובעמק בית שאן) השתדל שישאקלי לשתף פעולה עם מפקדים ערבים מקומיים. בהתקפה על יחיעם מינה לסגנו את אבו-איברהים אל-זריר מעין דור, שאזור ההשפעה שלו השתרע בין טבריה לנצרת. על התקפה זאת הגיבה ה"הגנה" בפיגועים ובפשיטות, שהמפורסמים שבהם היו פיצוץ אגף השירותים בביתו של פאריס סירחאן בכפר כברי ב-2 בפברואר, והפשיטה העמוקה לכפר סעסע. שישאקלי ותושבי כברי נקמו את נקמתם בשיירת יחיעם. אחרי שנכשלה התקפתו על יחיעם, ריכז שישאקלי את רוב פקודיו ופעילותו באזור צפת, והמפקד הערבי של הגליל התחתון – לרבות אזור נצרת – היה אבו-איברהים אל-זריר. יחידה של שבעים וחמישה חיילי "צבא ההצלה" חנתה בכפר-כנא, ושתי יחידות, חמישים חיילים בכל אחת, חנו בכפרים עין-מהיל וטורען (מדרום – מזרח לכפר-כנא). חטיבת "לבנוני" הייתה האחראית לגזרת נצרת בימי המלחמה הראשונים. בסוף פברואר, כשנפלגה "לבנוני" לשתי חטיבות, נשארה גזרה זאת באחריות חטיבת "גולני", והיחידות הפעילות בה היו גדוד 12 (הוא גדוד "אביגדור" מחטיבת "לבנוני" ואחר-כך "ברק" מחטיבת "גולני") והגדוד הראשון של הפלמ"ח. עד פרוץ המלחמה שררו יחסי שכנות טובים, יחסית, בין תושבי סג'רה וקיבוץ בית קשת ובין תושבי הכפרים הערביים בגזרת נצרת. וגם עם שבט השודדים, ערב אל-זבח, קשרו חברי בית קשת ידידות, והתחרו איתם במרוצי סוסים. כשפרצה המלחמה התקררו היחסים, אך לא נותקו עד שנכנס לגזרה גדוד הירמוך השני. אחרי תקרית חילופי יריות בין אנשי "צבא ההצלה" לאנשי "ההגנה" (ב-14 בינואר) מדרום לעכו, שבה נהרג איש הפלמ"ח, שאול עזרא, פשטה יחידת חי"ש מגדוד 21 של חטיבת "לבנוני" על הכפר תמרה. ויחידת פלמ"ח מהגדוד הראשון פשטה ב-19 בינואר על בסיס של יחידה צבאית ערבית, סמוך לשפרעם שבגליל התחתון. ¹ באותו יום ירו ערבים על דב זליגמן, טרקטוריסט חבר עין-דור. זליגמן נפצע, הגיע בזחילה אל הכביש הראשי ונאסף לבית-חולים, שם מת מפצעיו. מפקד פלוגת עמק הירדן-הגליל התחתון, בגדוד "ברק", חיים לבקוב, ביקש אישור מהמג"ד אברהם יפה להרוג ערבי בפעולת-גמול. "אם תהיה זאת עבודה נקיה, בסדר", ענה המג"ד. לבקוב שפיקד על קורס מפקדי כיתות של הגדוד בכפר קיש, שלח אחדים ממדריכי הקורס, מחופשים לערבים, להרוג בדווי שחרש בשדה. המדריכים ירו בבדווי מאקדח, האקדח היה עקר, והם הרגו את האיש בסכין. בערב גילו בני השבט את הגופה, קברו אותה, פירקו את אוהליהם וברחו. אחרי תקריות 19 בינואר הטרידו ערבים את הנהגים היהודים ביריות ובמארבים בדרכי הגליל התחתון. אחרי גירוש הבדווים ביקש לבקוב מאברהם יפה רשות לפשוט על הבסיס של "צבא ההצלה" בעין-מהיל. מפקד היחידה שחנתה בבסיס זה היה גרמני מהמושבה הגרמנית ולדהיים². יפה אישר את הפשיטה כתרגיל מסיים לקורס מפקדי הכיתות ולטירונים, שהתאמנו בכפר קיש. בלילה שבין 6 ל-7 בפברואר פשטו שבעים לוחמים מבית קשת על עין-מהיל, פוצצו את בית-המפקדה, שרפו אוהלים, הרגו עשרה ערבים וחזרו לבית קשת. בישיבת ועד הביטחון (ב-24 בפברואר) שיבח הרמ"א גלילי את מבצעי הפשיטה³ איכר מסג'רה נורה ונפצע ברגלו ב-15 בפברואר. אחרי יומיים פוצצו לבקוב ופקודיו שלושה בתים בסג'רה הערבית. ב-24 בפברואר תקפו ערבים שיירה יהודית ליד הכפר לוביה ושרפו שתי משאיות. חיילים בריטיים חילצו את הנהגים היהודים ואת הנוטרים, מלווי השיירה. בתגובה על-התגובה-על-התגובה פשטו אנשי פלוגה א' מהגדוד הראשון של הפלמ"ח, בפיקודו של אסף שמחוני, על הבסיס האזורי הגדול של "צבא ההצלה" בכפר-כנא ב-13 במארס. יחידה מחטיבת "גולני" חסמה את הכביש לנצרת. כשהתקרבו שמחוני ופקודיו לכפר-כנא הבחינו בהם אנשי "צבא ההצלה". הפושטים ירו, ואנשי "צבא ההצלה" ניסו לכתר אותם וירו רקטות-תאורה עם מצנחים. שלושה מפקודיו של שמחוני נפגעו, וחבריהם נשאו אותם על אלונקות, התחמקו מהכיתור, והגיעו בבוקר לכביש עפולה-כפר תבור, אל המכוניות והאמבולנסים שחיכו להם. הפצועים אושפזו בבית-החולים, והאחרים נסעו לבסיסיהם, בקיבוצים יגור ורמת יוחנן. כך למדו אנשי פלוגה א' מה שלמדו לפניהם אנשי פלוגה ד' (בפיקודו של גביש): לוחמי "צבא ההצלה" הם חיילים מקצועיים.⁴

בקיבוץ בית קשת, שהיה, בשנתו הראשונה (1945-1944), ההיאחזות הראשונה של הפלמ"ח, נשארו רק לוחמים מעטים בחודשי המלחמה; רוב חבריו, אנשי הרזרבה של הפלמ"ח, גויסו גיוס מלא. ראש הש"י של הנפה, אפרים בן-נתן, סיפר שנודע לו על מארב שמכינים ערבים מקומיים לאנשי הקיבוץ, נקמה על הפשיטה לכפר-כנא. הוא דיווח על כך למפקדו, ומפקד הש"י המחוזי, אביגדור יוסיפון, הזהיר את מפקד הפטרול הלוחם של בית קשת, עלי בן-צבי,⁵ שיחד עם שבעה חברי בית קשת יצא לסיור בשדות המרעה. הם עלו על המארב של תושבי כפר-כנא, טורען וערב-זביח. חברי הקיבוץ ששמעו יריות מהשדה, ניסו לסייע לחבריהם המותקפים בירי מרחוק. תגבורות יצאו מהגליל התחתון ומעמק הירדן, אך לא הגיעו לשדות בית קשת עקב הגשם הכבד. מכל השמונה ניצל רק אחד. שלושה מאנשי התגבורות נהרגו, ותשעה נפצעו. הערבים התעללו בגוויות ההרוגים והציגו אותן בכפרים במסע ניצחון. אחרי משא-ומתן הוחזרו הגוויות לבית קשת ונקברו ב-19במארס, ביום שנועד לחתונותיהם של שניים מהם, עלי בן-צבי וספי כספי.⁶

המפקד הרשמי העליון של כל הכוחות הערביים – המקומיים והזרים – בארץ-ישראל היה הגנראל העירקי איסמעיל ספות, ראש הוועדה הצבאית של הליגה הערבית. ממפקדתו של ספות בדמשק, נשלחו לארץ ישראל לוחמים, נשק, תחמושת וכספים. אבל השפעתו על המפקדים הערבים בשדות הקרב הייתה מעטה. הדיווחים שקיבל ספות לא היו מהימנים, ומפקדים שפעלו בשטח היו עצמאיים למדי. פאוזי קאוקג'י, שביקש מהוועדה הצבאית של הליגה למנות אותו כמפקד ישיר על הכוחות הערביים בארץ ישראל עוד לפני פרוץ המלחמה, השיג את מבוקשו בסוף ינואר, אבל הקים את מפקדתו בארץ ישראל רק במארס. דוח בריטי מעיד שב-19 במארס היה קאוקג'י מפקד רק על צפון הארץ. עבד אל-קאדר אל-חוסייני (באזור ירושלים), חסן סלאמה (באזור רמלה) וטארק בק א-אפריקי (בנגב), היו עצמאים. וגם בצפון לא השליט קאוקג'י את מרותו על כל הלוחמים הערבים. אדיב שישאקלי (בגליל) ניסה להיות עצמאי, ומפקד הגדוד הדרוזי, שכיב והב, נחשב למפקד עצמאי של אזור חיפה, אחרי מותו של אל-חונטי ב-17 במארס בשיירת הנשק בקריית מוצקין. את רוב זמנו ומאמציו הקדיש קאוקג'י לביצור מעמדו. אנשי הש"י הערבי ניסו להביא לברית בין קאוקג'י לבין היהודים, נגד יריביו הערבים, או לפחות להבנה שבשתיקה ולאי-התקפה. מפקד גדוד "חיטין", מדלול עבאס, נפגש עם הערביסטים, יהושע פלמון וגד מכנס, בכפר טירה, ב-30 במארס, וארגן פגישה בין פלמון ושמחה טויכה ובין קאוקג'י ב-1 באפריל בנור א-שמס במרחק שלושה קילומטרים ממזרח לטול-כרם.⁷

על-פי הדוח שכתב פלמון, הגיע קאוקג'י למפגש בשעה 12 בצהריים, ושאל אם כל הנוכחים מבינים ערבית. "הוא מכיר יהודים בדמשק ובעירק, מעריך את יכולתם בשטח הארגון והכספים, מוצא שהם נאמנים למולדתם, ומתפלא לשמוע שיהודי ארץ ישראל אינם כמותם, ומזדהים עם הציונות", כתב פלמון. "(לדבריו) אין היגיון והצדקה לשאיפות הציונים. הערבים לא יסכימו שיקימו להם משהו זר בלב ארצות-ערב, טריז. הערבים יתנגדו לכך בכל הכוחות, וכל טיפת דם ערבי שתישפך תאדיר את התלהבותם. גם אם יגיעו היהודים למטרתם, אין זאת אומרת שינצחו. הערבים לא ייכנעו גם אם יצטרכו להילחם עשרים שנה, במצוד על היהודים, והחרבת כלכלתם. לכן עדיף ליהודים לבוא לידי הסכם עם הערבים, ויצליחו לתפוס מקום נכבד וחשוב בתחיה הכלכלית והמדינית של הערבים, הודות לכישרונותיהם. היהודים לא ימצאו משתפי-פעולה בקרב הערבים. 'אף ערבי, יהיה זה המלך או יהיה זה כל אחר, לא יוכל לעזור לכם ולא יחזיק מעמד, אם יהיה בעמדה נוגדת לעמדת העולם הערבי'. על משפט זה חזר פעמים מספר, תוך הדגש המלה 'מלך', ולדעתי הייתה זאת אחת ממטרות השיחה." פלמון ענה לקאוקג'י ש"בארץ-ישראל אין להבדיל בין היהודים לציונים. דעתו על הציונות ומטרותיה אינה מדויקת. פנינו לערביי ארץ-ישראל להגיע לידי הסכם, מצאנו אוזניים קשובות, אך הבריטים סיכלו, והעדיפו דווקא את משפחת המופתי. מנהיגים ערבים 'מתונים' נרצחו וההסדר הלך ונתרחק. יהודים התייאשו מתקוות להסדר. החלו נסגרים במקומותיהם ומקימים ארגונים צבאיים להבטחת הכבוד, הנפש והרכוש. מחשבת-החלוקה עלתה אצל היהודים רק ב-1946. ערבים רבים חיים בינינו בשלום".⁸ למחרת תקף קאוקג'י בכוחות גדולים את קיבוץ משמר העמק, והחלה המערכה הצבאית הגדלה ביותר, עד אז, במלחמה העצמאות, שנמשכה אחד עשר יום. דומה שבמערכה זאת ביקש קאוקג'י ללמד את היהודים לקח, ולשכנע אותם לקבל את דרישותיו. אבל לשם כך היה עליו לנצח בשדה הקרב, ולא זה מה שהיה. מצד שני, דומה כי שומעיו ומפקדיהם, שקיבלו דיווח מפורט, לא התייחסו ברצינות לניתוחו האסטרטגי על הסכסוך בין יהודים וערבים. עד כתיבת שורות אלה רבים לא מתייחסים לכך ברצינות, למרות ששבעים השנים מאז, ועד כתיבת שורות אלה מלמדות שראוי היה לקחת אותו במלוא הרצינות. __________________ בשבוע הבא: אתחיל לפרסם סדרת פרקים חדשה על הגליל העליון בפרוץ מלחמת העצמאות. בפרק ראשון אטפל בהכנות הלקויות למלחמה: התפתחות לא מתוכננת של ההתיישבות בגליל העליון; ערבים השתלטו על קרקעות של יהודים; לא התפתחו דפוסים של שיתוף פעולה בין יישובים והם לא יצרו גוש התיישבותי חזק; המלצות מ-1945 שלא יושמו, לפתח את הגליל העליון כדי שמספר היהודים שהתגוררו בו יעלה מחמשת אלפים לעשרים אלף. לערבים הייתה באזור עליונות אסטרטגית מוחלטת; עד פרוץ המלחמה התקיימו יחסים תקינים בין יהודים לערבים.

1. א"צ, מסמכי צא ההצלה; ראיונות עם חברי בית קשת: משה ורותי חלפון, אשר בן גיא, דובוגש, רוביק ואברמצ'יק. 2. ולדהיים, היום המושב השיתופי אלוני אבא, בשוליים הצפוניים של עמק יזרעאל. בני הדור השני של תנועת הטמפלרים הגרמנים, אשר הקימו במקום בשנת 1907 מושבה חקלאית קטנה ושמה "ולדהיים" (Waldheim, בגרמנית: "נווה-יער"). המושבה הוקמה בסמוך ליישוב הטמפלרי הנוסף בית לחם, ושניהם נעזבו כמעט לגמרי עם גירושם של הטמפלרים מארץ ישראל על-ידי השלטון הבריטי, עקב היותם נתיני אויב (גרמניה הנאצית), במהלך מלחמת העולם השנייה. לאחר כיבוש המקום על-ידי כוחות "ההגנה" במלחמת העצמאות, הוא ננטש על-ידי שרידי התושבים הטמפלרים. (ויקיפדיה). 3. אצ"מ, 25/9346 S פרוטוקול מישיבת ועד הביטחון ב-24 בפברואר 1948, בנימין עציוני, "אילן ושלח", עמ' 86-83; סת"ה ג/2, עמ' 1448; סדרת ראיונות עם חיים לבקוב. 4. "אילן ושלח", עמ' 88-87, ראיון עם אברהם אביגדורי. 5. בנו של יושב-ראש הוועד הלאומי יצחק בן צבי ולימים הנשיא השני של ישראל. 6. 537/3856 CO,דווח הסי. אי. איי. מ-17 במארס 1948; הראיונות הנ"ל עם חברי בית קשת ועם משה רשף, אהרון ישראלי, יהודה נבו, אפריים בן נתן, אביגדור יוסיפון 7. את"ה, ארכיון גלילי, תיק 25, הפגישה עם פאוזי קאוקג'י ב-1 באפריל 1948; ראיון עם יהושוע פלמון. 8. את"ה, שם פגישת היהודים עם קאוקג'י ב-3 באפריל 1948