הגליל העליון בפרוץ המלחמה (א) הכנות לקויות

העיר המעורבת צפת, מרכז הגליל המזרחי מבחינה גאוגרפית, הייתה זמן רב בשוליו, מבחינה התיישבותית. צפת הייתה אחת מארבע ערי הקודש שיהודים התגוררו בהן לפני העליות הציוניות. ב־1878 קנו יהודים מצפת אדמות מתושבי הכפר הערבי ג׳עוני וניסו להתיישב עליהן. הניסיון נכשל. וב-1882 קנו את האדמות הללו חלוצים מרומניה ומשפחות אחדות מרוסיה, והקימו עליה את המושבה ראש פינה. ב-1883 הקימו עולים מפולין ויהודים מצפת את המושבה יסוד המעלה, במרחק כשישה קילומטרים מצפון לגשר בנות יעקב. ב-1884 נוסדה חווה – ״שושנת הירדן", במרחק שלושה קילומטרים ממערב לגשר בנות יעקב. וב-1890 הייתה חווה זו למושבה משמר הירדן. ב-1891 נוסדה המושבה עין זיתים, במרחק כשלושה קילומטרים מצפון מזרח לצפת. עין זיתים ננטשה ויוּשבה פעמים אחדות, וב-1946 הוקם קיבוץ על אדמותיה. ב־1896 נוסדה המושבה מטולה בקצה ״אצבע הגליל״, וב-1898 נוסדה המושבה מחניים, שהייתה אחר כך למושב ולבסוף לקיבוץ. ב-1916 נוסד הקיבוץ כפר גלעדי וב-1917 הקיבוץ איילת השחר. קבוצת תל חי (1918) והמושב חמרה (1919) לא החזיקו מעמד כיישובים עצמאיים. משנות העשרים הראשונות של המאה, ועד 1939 לא נוספו יישובים יהודיים לאצבע הגליל. זאת הייתה סוף תקופת ״חומה ומגדל״.

בשנות הארבעים הוקמו בגליל העליון יישובים רבים (רובם קיבוצים) במסגרת ״ההתיישבות האסטרטגית״, שנועדה להבטיח את הכללת אצבע הגליל במדינה היהודית שתקום. יישובי אצבע הגליל לא היוו גוש חזק כמו מושבות הדרום (רחובות גדרה וכו') או יישובי עמק הירדן (כינרת אפיקים וכו'). ערבים החזיקו בשטחים רבים שהיו בבעלות יהודית באזור זה, והזדמנויות רבות לרכישת קרקע הוחמצו. בדו״ח שעניָינו ״פיתוח כלכלי-אסטרטגי בישוב העברי״, שהוגש להנהלת הסוכנות היהודית בשנת 1945, נכתב: ״בין צפת לטבריה, כמו בייתר חלקי הגליל העליון, ישנם שטחי קרקע נרחבים השייכים לפיק״א.¹ חברה זו אינה מזדרזת לשחרר את הקרקע מהאריסים וליישבה על-ידי יהודים, גם חברת החשמל אינה עושה לפיתוח הקרקעות הללו הזקוקים להשקאה״.² עד סוף שנות השלושים היו רוב יהודי אצבע הגליל תושבי צפת והמושבות, ורבים מהם היו דתיים וזקנים. בין מושבה למושבה ובין המושבות לצפת ולקיבוצים, היה מרחק גדול. ודפוסים של שיתוף פעולה בענייני יום-יום לא התפתחו בין היישובים הגליליים, עד שנת 1939. ב-1939 הוקמו בעמק החולה הקיבוצים דן, דפנה, עמיר ומחניים (על אדמות המושבה העזובה). ובשנות הארבעים (עד מלחמת העצמאות) הוקמו באצבע הגליל היישובים עמיעד, בירייה, עין זיתים (על אדמות המושבה העזובה), חולתה, רמות נפתלי, להבות הבשן, נאות מרדכי, שמיר, מנרה, מעיין ברוך, בית הילל, נחלים, שאר ישוב, ומשגב עם. כשפרצה המלחמה היו באזור עשרים ושמונה יישובים, ובהם כארבעת אלפים נפש. אף שנוספו לו יישובים רבים בשמונה השנים שבין ייסוד ״מצודות אוסישקין״³ בצפון עמק החולה ובין מלחמת העצמאות, לא היה הגליל העליון המזרחי גוש התיישבותי חזק. רוב יישוביו היו מעוטי-אוכלוסים ומשקיהם לא הספיקו להתבסס. הם היו תלויים בעזרה מן החוץ, והקיבוצים הוותיקים לא יכלו לעזור לחדשים.⁴

הרי קטעים מדו״ח שנכתב בשנת 1945, על מצבם של צפת והמושבות הוותיקות. "בצפת הישוב העברי הולך ומידלדל מחוסר אפשרויות קיום; משמר הירדן היא ישוב נחשל בן מאה וחמישים נפש; ביסוד המעלה יש כמאתיים וחמישים נפש, ובראש פינה ארבע מאות יהודים, בעליהם של שלושה-עשר אלף דונם. את רוב האדמות (של ראש פינה) מעבדים הערבים בחכירה... הנוער עוזב את המקום ונודד למקומות אחרים.״ מחברי הדו״ח המליצו לפתח את יישובי אצבע הגליל הקיימים ולהקים יישובים חדשים, כדי שמספר היהודים באזור יגיע לעשרים אלף, והוא יהיה ל״גוש מלוכד של יישובים עבריים. ותהיה אפשרות של החזקתם מבחינה כלכלית וביטחונית, במקרה של סיבוכים פוליטיים, עד אשר תגיע עזרה מהדרום, אם יהיה צורך בכך.״ המלצות הדו״ח לא יושמו.⁵ שלושה שבועות לפני שפרצה המלחמה סייר באצבע הגליל נשיא הוועד-הלאומי יצחק בן צבי, והגיע למסקנה: ״נקודות הספר החיצוניות נמצאות במצב קשה.״ המלצות הדו״ח שהגיש בן-צבי להנהלת הסוכנות דומות לאלה של הדו״ח מ־1945.⁶ בסוף 1947 לא היה סיכוי שהן תיושמנה. תקציבי החרום שהוזרמו לאצבע הגליל כשפרצה המלחמה הוצאו בחיפזון לעבודות חיוניות, ומפקדים ותגבורות נשלחו אליה מבחוץ. יישובי אצבע הגליל לא הקימו גדוד חי״ש. הנוטרים הלגאליים (בפיקוד זאב נחושתן. חבר קיבוץ עמיר) היו מעין יחידה נָפָתית. מפקדים קרביים מקומיים בכירים לא נטלו יוזמה.⁷

בשישים ושניים הכפרים הערביים שהיו בגליל המזרחי, עד המלחמה, התגוררו שלושים ושלושה אלף איש. יתרונם המספרי של הערבים והעורף שלהם בסוריה ובלבנון הבטיחו להם לכאורה עליונות מוחלטת באזור, אבל רק לכאורה. עד המלחמה שררו יחסים טובים בין היהודים לערבים באצבע הגליל. יצחק בן צבי כתב בדווח הנ"ל: ״בדרך כלל ישנם יחסים תקינים עם השכנים בתוך גבולות ארץ ישראל. כן קיימים יחסי שכנות טובים עם שבט אל-פדל, שהם נתיני האמיר פאעור, השולט בסביבה. טיפוח היחסים האלה חשוב.״⁸ הערבים הגליליים היו מסוכסכים בינם לבין עצמם. לא היו מסוגלים להקים חזית אחידה וגם לא התגייסו בהמוניהם לפעולות האיבה. לחאג׳ אמין אל-חוסייני הייתה השפעה ניכרת רק בצפת. בשאר יישובי הגליל הייתה השפעתו מעטה, ובעמק החולה – שבו היו רוב היישובים היהודיים של אצבע הגליל – הייתה השפעתו מעטה מאוד.⁹ ____________ בשבוע הבא: לאחר פרוץ המלחמה יישובי הגליל מבקשים עזרה בכסף, בנשק, בלוחמים ופועלים לעבודה במשק החקלאי; טענה שהמושבים מקופחים לעומת הקיבוצים; הגדוד השלישי של הפלמ"ח עלה לגליל העליון לפני פרוץ המלחמה ושינה את התמונה; פשיטת חמאס,; פיגוע במכונית ערבית.

1. פיק"א-PICA: ראשי תיבות באנגלית: Palestine Jewish Colonization Association – חברה להתיישבות יהודית בארץ ישראל שהוקמה על-ידי הברון אדמונד ג'יימס דה רוטשילד. 2. ארכיון מורשת בן-גוריון (מב"ג), "פיתוח כלכלי-אסטרטגי ביישוב העברי". 3. יישובים שהוקמו ב-1939 4. אטלס כרטא. מראשית ההתיישבות ועד קום המדינה, עמ' 57, 52, 90, 148; הלל לנדסמן, "הגליל העליון המזרחי בשנים האחרונות", בגליל העליון, הוצאת ועד הגוש, תש״י, עמ' 27. 5. מב״ג, "פיתוח כלכלי - אסטרטגי בישוב העברי". 6. מב״ג, זיכרון דברים של בן-צבי מביקורו בגליל ב-8-6 בנובמבר 1947 7. רב-שיח בהנחייתי בקיבוץ עמיר ב-27 באפריל 1979, בהשתתפות אפרים גל, יואל בנאי וזאב נחושתן. 8. מב"ג, בן-צבי, שם. 9. ראיון עם נחום הורביץ.